Was publishing in Hebrew by Stimazky on december 20222
introduction
The philosophical creature
Martin Heidegger and the question of being
Émile Durkheim and his subversive teachings
Communication of affinity (relational communication)
Objectified sexuality, objectified life.
compassion
The process of human disappearances
The scapegoats theory
On the territorial aspect of power struggles and control
Sad Lisa and her friends.
About special people and personal problems. Part A and Part B.
introduction
Observation.
The lower level of eye activation is staring, one higher level is casual observation, then the focus of the gaze and the peak at the end is the attention of the observation and will be.
Similar to the activaAtion of the ears: without paying attention it is only hearing noises, a higher level is listening, then listening, and only then there is the attention that can lead to a decrease in the depth of what is being said.
The freds[1] consists of a simplification: staring. Raz: Looking. Sermon: Look. And observation: a secret.
Without observation, we either miss or do not see the entity of the same one we see or read. What is similar to? For eating distractedly, or reading a book distractedly, or hearing a person’s words distractedly. and live distractedly.
The book is a collection of essays that take the path of observation.
– “I thought that it was strange to assume that it was abnormal for anyone to be forever asking questions about the nature of the universe, about what the human condition really was, my condition, what I was doing here, if there was really something to do. It seemed to me on the contrary that it was abnormal for people not to think about it, for them to allow themselves to live, as it were, unconsciously. Perhaps it’s because everyone, all the others, are convinced in some unformulated, irrational way that one day everything will be made clear. Perhaps there will be a morning of grace for humanity. Perhaps there will be a morning of grace for me.”
Eugen Ionescu
(Extract from “The Hermit”, 1973)
The philosophical creature
A painting by Raffaello Sanzi
And “in philosophy, reason thinks of itself and makes itself the matter of inquiry. Man as a philosopher supposedly expropriates himself from the life in which he is immersed as both a man and a man of science, looking at himself and making his usual position an object of his observation and investigation
.
** There
are people of different species among us. The artist variety, the financier variety, the career man variety, the family man variety, the romantic variety, the sexual variety, the political variety, the monetary variety, the criminal variety, etc. And much more. And this does not refer specifically to various aspects of personality, a kind of psychological genetics, but to something deeper, something that has to do with the mental structure of the person, more than with his psychological or emotional system. But even at the mental level there are ‘varieties’ that are less common, and this refers to a species that is a bit unusual. If the others exist in a kind of clusters, it is rarer. a kind of strange chicken; The philosophical creature.
So who is he? Which type is the philosophical creature? A philosopher is a person who thinks about life, thinks life, thinks and does not calm down, thinks and does not deserve. Like the waves that inhale to the shore, or the spring that continues to flow into the riverbed.
Being a philosopher is not a profession, or a field of study, or a tendency, or a hobby. He is a curse of a person who is not able to get lost in life, constantly must wonder about their pot. Others accept what is there, as it is, more or less, and progress in their pursuits (or not), only he has something that hinders him; this wondering, all the time he is transformed into this being, behind everything he does, and in the small spaces between one thing he does and the other, he sits and watches, staring, trying to get down to the point of the matter; people are sitting in a café, he looks and asks himself, What are they trying to do? What do they get out of it? What are they trying to achieve by going out and they’re sitting there laughing? Therefore, this need came to sit in a café and laugh with others. And maybe it is not a need but a cover for something. What’s really going on there, he asks? What is the meaning of this meeting there together? He has a problem; He is not able to take things at face value.
The man of action looks at him, and tells him: “You know what your problem is, you think too much.” Problem? Wondering the philosopher among himself, a problem? After all, if the same man of action finds himself on a Wednesday morning in the middle of a crowded market and he does not know how he got there and what he is doing there, would it not be most correct to wonder about the meaning of his actions there, and what is this market? It can be said that the philosopher has not yet calmed down ) nor will he calm down ( from the fact that he is even here. that there is life, that there is a world and people live in it. he looks at it all the time like the first time, frowns and says to himself the most amulet and primary philosophical sentence: “What is this”? and then perhaps: “What’s going on”? “Why”? “Why so”? “Where does this lead”? “Where does it come from”? And so, he’s never inside, not part of the game, not in anyone’s team, never completely in anything. Something in him constantly outside, trying to wake up, trying to raise awareness, in relation to what is happening around him. Waiting for Zik to shine for a moment to illuminate for a moment the darkness of consciousness that surrounds everything. Indeed, all his life he felt like the same man who suddenly found himself in a market in a foreign city and wondered what this market was? What is the city? And what is he doing there? Or in the language of the analogy: “What is this life actually”? One day he found himself alive, but since then life has been presented to him as a fact, as a child – trying to prepare him for life as it is, so that he can live it. But he (even in adulthood) is unable to get into orbit, it seems to him that all the time we live blindfolded, and only a tiny puncture is in the cover and what we see we call life. Suffer bruises, burns, dry blows and internal hemorrhages. But accept it as a decree of fate, and move on. But he did not calm down; He must see, must know what is happening. He tries hard to understand, to wake up, to see. He felt the surrounding darkness, the confusion in his mind. Constantly tapping on the stuck compass, trying to find where the north direction is. He constantly lived knowing that the north had been lost. So in general, but he also wonders specifically, one of the things that really bothers him is time. It’s running out all the time. And what was yesterday, and why what was yesterday more alive than today sometimes? And what happened to what happened when he was 9 years old. So is it now? And what is this old age, and why is it only in the body and not in the soul? And what are youth, and why are they stupid, why are they drunk? And how do the elderly live with their age? Whether in acceptance or in constant amazement. He sees that the young see their youth as something natural and eternal, while the old see their old age as a strange curse, which suddenly jumped on them, when they were too busy with their lives. And this is strange, because the youth see what happened to their parents and the old people knew all the time that it was going to happen and yet, those who think to them it will not happen and those who are shocked that it happened to them.
Why? He asks, what is it like? What’s going on here? Something here does not work out, does not work out. He does not accept. Not the old age, not the youth, not the time that fools everyone. He stands by and wonders and wonders. And this will not be the only one, for example the question of death, and then in general the darkness intensifies completely, and he is stuck. Do not understand, do not understand what it is, why it is. How can one live with it. How did this happen? It’s a curse he can’t break free of; ‘How the hell do you live with it?’ He does not wonder if there is life after death, it is less interesting to him, he wonders, about the very fact of death that ends life, what is it like? How can he continue to live like this?
But other people, are not interested in it. They shred and suckle life and move on; Getting married, divorcing, progressing at work, traveling abroad, having children, reading books, and moving forward with what is there. Although not all of them, there are those who do not accept them at face value and they write poems, plays, books, novels, draw drawings. But this is already some kind of sublimation about this painful and basic being. It is in general all the time at the initial point. All the time he goes back to the beginning.
For example, he is unable to write a novel, or a poem that describes falling in love, or loneliness. Because the way he starts writing a poem about loneliness, or falling in love, he will immediately stop and wonder about the meaning of falling in love; Why do people even fall in love, is it real? Or is it a cover for existential loneliness? Does there really exist a second half for each person? Why does it usually end? And ended badly? Why the greatest love can end with hatred everything is great. Asking and asking and asking. And along the way he rejects and tramples on clichés, and banal insights, and seeks, seeks to really understand. Looking for that spark of insight. And sometimes there’s a zik, sometimes he understands something about love, and then like a little kid he wants to run to grab someone on the street, grab his sleeve and tell him something like: ‘Listen, you know that…” “Or did you think that…”. But usually people, even people he knows, don’t have the strength for it. They consider it egg wickets. And he for whom this is the soul of his life, finally runs to a sheet of paper and scribbles on it with the heat of tears of insights, before sinking into mechanical darkness, again.
He walks among the people who live their lives, as a tourist in a foreign country, as an outsider, looking at what is happening like a differentiating glass road. And constantly
says things to himself about them and about him, like a sports commentator on the field. Others live their lives he somewhat lives them and a lot tries to interpret them.
Know that most of what he sees are ruptures and patches of something much broader. And even if it manages to absorb more extensive parts of the whole, then this too is a cover for something that lies below, and the one that is covered is also a cover. And he does not believe what he sees, but knows that in what he sees there is a hint of what is hidden. He lives in an existential detective puzzle. People manage relationships, and he is convinced that what really motivates them are power struggles. He sees love, but observes the cracks. For him to verify that he will succeed, or not, to glean from this constant observation and wondering, there is more value than a diamond bracelet that he will find on the street. And it does not matter at all that the meaning is negative for him. The joy of discovery is stronger than the emotional or egoistic subjectivity. And in this respect he is limited, because if he comes to share an insight about something unflattering that he has discovered about someone, that very person will not thank him and he will not understand why the friend will be angry, why he is not happy with him in the discovery of the hidden meaning. He will not understand the friend’s desire to be left with false truths with which he feels better. He sees the vanity, the emptiness, the deceitfulness, the obscurity and the temporality of everything. And therefore he sees nothing in life except philosophy, all the hatreds, loves, happiness, pleasures, seem to him meaningless, compared to the particles of discovery of the existential truth of man in the universe. He cannot accept religious-spiritual explanations about cosmic truth, about believing in God, and that we should pray and believe and then become part of the truth. On him it does not work. He knows that everything is lost, that we really have no hope, that if there is a cosmic plan, we are probably not part of it. We are straying and wrong and trying through a reformed society and enlightened science to bring order of insight and meaning, but all these are small, local and superficial, and there is nothing between them and the understanding of life, these are explanations of conveniences, or an explanationA sea of one of the five blind men who are realizing an elephant and one of them weaves a theory about life. He is as Socrates said: “I know that I do not know, but there are those who do not know this either
.” But something, he still knows; Know that we are small, weak, aging, going to get sick, say goodbye to our loved ones and finally die. And yet he can’t stop wondering about the meaning of this unrelenting accident. This tragedy at the end of which everyone is cursed with disease, aging and death. Others are busy licking the drops of honey from the bush before it detaches from the wall of the pit and falls into an abyss at the bottom of which snakes sizzle. He observes the bush, sees the cracks in the stem, and tries to understand what caused it to crack, why does the person continue to hold, even though it falls? What lies above this pit on which the bush grows? Why are there snakes downstairs? And why the hell is everyone going on this crazy lick of the honey drops?
What’s going on here? What’s happening?
Martin Heidegger, A Journey to the Being
“No man in the twentieth century can approach and engage in philosophy without going through Heidegger philosophy.” Emmanuel Levinas “Ethics and the Infinite” p. 46 “Understanding being is the determining attribute and fundamental fact of human existence Immanuel Levinas “… Heidegger’s man is a decisive great step, from Kierkegaard to the abyss, where the ephesian begins”Martin Buber”Human face” “The being is the closest to man, but this closeness is the furthest” Martin Heidegger
Part 1:
“Being is the basic nature of existence, the inner essence of everything, the primordial and authentic essence, which has been covered over time with wrappers.” This definition more or less reflects the broad convention that exists in philosophy regarding the ‘being’. The being, or being, is a nucleic and internal dynamic that flows within the world in which we are. Everything has an intrinsic core that is its main thing. And it is possible to be connected to the essence or the marginal part of the same. This beating soul of his is the being (or being).
Martin Heidegger contributed perhaps most significantly to the shifting of the discussion of the entity to the center of philosophical attention in his book: “The Being and Time”. ( 1927)
In this book he points out that the being is one of the most betrayed and forgotten concepts. The reason for this, according to Heidegger, is that we are so soaked in a being that we no longer feel it, like a fish that does not know it is in water. Animals are naturally connected to their being and the being of their environment, but humans need to study the entity, and the study of the being is called: ontology, (ontology is a subsection of metaphysics, and metaphysics consists of ontology and epistemology). Through the study of ontology it is possible to know about the basic structure of our world.
Philosophers have devoted many works to the study of the being, the most prominent of which are: Parmenides, Aristotle, Descartes, Kant, Husserl, Heraclitus, Nietzsche, Seth. Augustine, Hegel, Merlot Ponti, Emmanuel Levinas, Derrida, Michael Henry, Gregory Bateson and of course – Martin Heidegger.
“Entity and Time”. ( 1927)
Husserl says that the way to penetrate the nature of the being, is through the development of sensitivity and awareness of the essence of things, which is not at all easy because we usually tend to sink into our torah illusion and our subjective version of things. The being of things is their kernel meaning, regardless of how they are perceived by us. Too often, we project (represent) different things in our lives – the veil of our wishes and expectations – creating a kind of coating that hides their true nature (their being) from our eyes. Kant called the being “nomenia” means the one within what is revealed, but never revealed (perhaps only by random strokes).
Chronologically, there have been changes and especially splits in the perception of the being since Heraclitus and Aristotle. It began with Husserl and continued with his students, Aaron Gurevich and Martin Heidegger. Gurevich added the dimension of the Gestalt psychologist, and Heidegger shaped the entity as an almost religious revelation. He speaks of two types of being: a pure being, and a being in revelation. That is, an entity in its primordial and essential state—and an entity after mixing with the world—lost its raw primacy but evolved and matured.
After Martin Heidegger, other thinkers were added who dealt with this issue, for example Marlowe Ponti who added two more entity states (hyper bieng & wild being), followed by Levinas and Michael Henry and the postmodernists.
However, Heidegger seems to have been and remains the most important thinker on the issue of being. Heidegger was the one who pointed out the problem of human beings living in detachment from their being. Heidegger was the one who described life without a connection to a being and without awareness of the absence of connection – as living out of blindness. As living in darkness, concealing one’s face, without an inner center of gravity, without a guiding core.
According to him, we are supposedly alive, and the great challenge of life is discovering the being and connecting to it.
Part 2:
One of the most charming things about a child is his ability to marvel and marvel at life and its components. Over time, the child loses this property and as adults we develop an attitude that takes what happens to us and around us for granted. As pointed outby Plato
:
“wonder is the feeling of a philosopher, and philosophy begins in wonder” plato, c.428-c.348 bce
Heidegger, like the little boy, never ceased to marvel at what in our eyes is the most obvious: the recurrence of the ‘there’. For most people, what they sleep is. This is not the case for Heidegger, who showed great astonishment at the fact that there was even sleep. He claims that the Greeks were the first to relate in a non-familial way (taking something for granted), to the old age. Heidegger distinguishes between thinkers such as Heraclitus and Parmenides, who marveled at ‘primary wonder’, and thinkers such as Socrates and Plato who treated the being in an idealistic and metaphysical way. According to the scholar George Steiner, the path of Socrates and Plato did not satisfy Heidegger, he sought a more authentic way, he wanted to revolutionize Aristotle’s scientific way of thinking and Plato’s metaphysical way of thinking.
From this it follows that Heidegger was a kind of philosophical rebel, who effectively invalidated the entire worldview that developed after Heraclitus. He argued that Western philosophical thinking since Plato and especially since Aristotle has lost its special attitude, shrouded in mystery, towards the being. The West looks at the world with analytical eyes, from the outside – and not from a desire to unite from within. Heidegger begins, at this point, to look for the being in the being. He seeks to see the being not from the point of view of the outer label, but from its own soul.
For Heidegger, self-knowledge and self-awareness are not values in themselves, but arrows aimed at the inner center of gravity, at one’s own self. Heidegger treats man and his existence as something marginal in relation to the being to which he is supposed to tune and listen. He calls it: “to listen to the voice of the being.” The same listening to the voice of the being is also present in meditation and Zen Buddhism of the Far East. In the West it exists in poetry, in the works of Rilke, Hölderlin, Gheorghe, Trakl, Koldridge, and others.
And this search for ‘there’, the wonder and astonishment in the face of their very existence – are rare.
Sometimes there is and a person meets the ‘yes’ for a moment and feels his beat but this moment disappears in the blink of an eye. In the words of Heidegger: “… Wake up only once, like a bell, whose ringing penetrates our lives and gradually moves away and fades.” (From “The Entity and Time”).
Heidegger’s place in philosophy is similar to the place of the child in the story of the king’s new clothes, which indicates that the king is naked, that is, that our lives are naked without awareness of the being and no preoccupation with questions other than the question of the being can dress them up.
From Heidegger’s examples of this miss: we look at a building, and write down everything: height, proportions, number of bricks, dimensions, building lines, contents, etc., but here comes the crucial question: where, in all of these, is the entity of the building? “Because after all, he slept, the building slept. If something belongs to this being, it is His being, but even this God does not find His being within Him.” (Ibid.)
Heidegger is willing to accept that the building ‘changes’ according to the individual’s individual perception, according to the social point of view, according to the angle of interest or in relation to its historical value – but nevertheless the fact of the ‘oldness’ of the building is primary for all and stands on its own.
“You can as if smell in your nose the smell of the entity of the building, the smell transmits the recurrence of the found in a much more instantaneous and real way than any description or examination.” (Ibid.)
Van Gogh
“A painting by Van Gogh, a pair of rough peasant shoes, nothing else. In fact, the painting does not represent anything, but regarding what is in the picture – you are immediately alone with it, as if you yourself were making your way home tiredly, with your hoe, on an autumn evening, after the last potato fires had faded, what ‘slept’ here? The brush? The dots of color?”
George Steiner in his book “The Teachings of Martin Heidegger” (Schocken, 1988, p. 45) gives another sensory example, from the angle of the sense of sound:
“… Music ‘enters’ the body and mind on many levels, different at the same time. These levels are matched with classifications as ‘neuronal’, ‘brain’ and ‘physical’ – inaccurately and comprehensively. You can hear music in a dream, you may not be able to remember it exactly, but it leaves us with some inner ghostly feeling, inner tension, or a feeling of a certain movement, which is less like a chord or a harmony or the relationship of sounds that have been shelved.”
“The melody – writes Claude Lévi-Strauss in “From Honey to Ashes” (Nimrod Publishing) – here is the supreme mystery of humanity in man, but what is it? Is the melody a repetition of the music – or the pitch or timbre of the voice or the dynamic ratio between the sound and the space?” …”Music is meaningful even when – especially when – there is no way to convert this meaning in its paraphrase, to formulate it in an alternative way, to write it down in a verbal or formal way”. (Ibid., p. 46). “We take the oldness of music for granted, like the oldness of what’s there, we forget to be amazed.” (Ibid., p. 47).
Another example, Rilke’s fable focuses on the sense of taste:
Round apple
“A round, goosebump, apple,
Pear banana… All these express
Death and life in the mouth… I
Just guessing… Reading it inside
of a child who tastes them. It’s coming
From afar. The mouth is filled with stage
that has no name. Instead of words, he was rescued
From, the discovery fruit meat was amazed.
told me what that word means,
“Apple”, the sweetness of the beginning
is woven, and rises slowly in the palate,
and you’ve become something bright,
Transparent, ambiguous, sunny, present:
Oh experience, feeling, joy – awesome”!
R.M. Rilke (from German: Shimon Zandbeck) from: “Sonatas for Orpheus”.Part 1, No. 13
Black currant – in English. and schwarze johannisbeere in German.
Marcel Proust also chose to connect with the being of something through the senses, for him it is through the sense of taste, he connected to the experience of his childhood through the taste of the sweet Madeleine cookie.
But as we get older, the sensory experiences become poorer, and we begin to take the being for granted.
So how do you connect to it? Well among other things Heidegger recommends the question. Go with the question of being and do not let go. He says that if we go all the way with the question, we will find that the being “does control and enchant the revelation of the thing” but it does not give it a definition, that is, it does not put a label on itself.
There are methods and ways that seek the connection to the being in meditation, or in detachment from the everyday. Not Heidegger, he rather examines and tries to discover the being through everyday human existence and what happens to it in routine situations.
He gives an example of driving a car, which is carried out without deliberate thinking, automatically. According to Heidegger, the way we behave reflects our relationship to life and our lives (“Being and Time” p. 98): We never give thought to the very existence and autonomous ‘relapse’ of something in itself. We never treat something as it should be treated in itself, regardless of our automatic and mechanical manipulation of it. This is true for people and objects. However, if something only breaks in the car (ibid., pp. 102-3) and we are forced to observe it, we can recognize it and treat it as it is in itself. Then, and only then, does he become for the first time ‘present’ for us (ibid., p. 104).
That is, we can only ‘see’ the ‘device’ when we cannot use it, when it ceases to be an instrument… This attitude of relating to the world through its use and use is an attitude that science has created towards the world (ibid., pp. 3-412). Heidegger believes that science — as shaping the whole attitude and way of thinking of man in the West — does not approach at all fundamental questions about the existence of things. The basic scientific question does not at all pretend to penetrate the question of essence. However, Heidegger does not try to dwarf the importance of science, only to show that science is not capable of relating to an entity. As Henry Thoreau writes: “With all this knowledge of the sciences, can you tell me how, and from exactly where, this Light comes into the soul”?
The path to the entity is problematic. It is very convenient to assume that the path to the being is paved through the creation of an antithesis to the scientific approach or conventional way of thinking. This erroneous assumption has caused the flourishing in our time of fundamentalist religions, pockets of pop-mysticism, New Age movements, transpersonal psychology, etc. All these are as far from the being as science is from it and parts of them have a manipulative and marketing orientation: a promise to reach a kind of happiness. And from the point of view of the aspiration and hope for happiness, there is no difference between a new scientific instrument and a mantra issued by one guru or another. In fact, they confirm in their polarity the pole of science. The middle way of being is very thin and is not based on the spirit of the New Age on the one hand or on scientific investigation and analysis on the other.
היידיגר מאשים את הפילוסופים הפוסט-סוקרטיים בהינתקות מן המקורות הנסתרים והאותנטיים של המהות. מבחינה זו אולי היידגר אינו כל כך פילוסוף, כמו שהוא משורר ותיאולוג. אולי זה מסביר מדוע הראשונים שאימצו את ה’ישות והזמן’ הם דווקא התיאולוגים, למרות שהיידגר עצמו התנגד לחתירה להתעלות שמימית ודיבר בעד מציאת עוגן אותנטי בכאן ועכשיו היום יומי. כפי שכתב שונאריו סוזוקי:
“זן אינו סוג של התרגשות, אלא התרכזות בשגרה היומיומית שלנו”.
החידוש המהפכני והפרדוכסלי של היידגר לפילוסופיה, למרות היותו דתי ביסודו, הוא יציאתו חוצץ נגד המטאפיזיקה, מתוך מסקנתו שעקבותיה של המטאפיזיקה הטראנסדנטלית והרוחנית במחשבה המערבית רוויים ברמאות עצמית. ההתנגדות שלו נובעת מהבחנתו שהתפישה ששמה את הקיום האמיתי מחוץ ל’כאן ועכשיו’ של האדם – עוסקת למעשה בטיפוח אשליה.
לתפישתו, תפישת קיומם של האלוהים ושל הרוחניות כנמצאים מחוץ לאדם – היא טעות אופטית אחת גדולה. היידגר לא בורח מן הקיום הפיסי והמוחשי של הדברים אל עולמות ערטילאיים של אידיאות וישויות רוחניות, אלא דווקא נמשך אל הקיום המוחשי בחבלי קסם, והוא מעורר בו השתאות ופליאה.
(להיידגר הייתה בקתה ביער השחור, ושם הוא התלבש והתנהג כאיכר לכל דבר ואהב לדבר ולשוחח עם האיכרים בסביבה). הוא טוען שבכל יש מוחשי ישנו גלעין פנימי של ‘אור’. אור זה אינו הדבר עצמו, אלא משהו המעניק לדבר ‘קיום קורן’.
לעומת המדעים החוקרים את התכונות המתכלות והמתבלות של הדברים – חוקרים הפילוסופים של הישות את ישותו הקורנת של הדבר, את מהותו הפנימית. הישות הנסתרת היא המעניקה לדבר מסוים או לאדם את ייחודיות קיומו, היא הגורמת לעצירת הנשימה למראה ציפור במעופה, או לקסם שמהלך עלינו מקום מסוים המעוצב בצורה מסוימת. מה שחי בתוך הדברים קורן מהם החוצה והוא העושה אותם למה שהם, שכן זהו הסמוי המשפיע על הרושם שמעורר הגלוי, בדומה לחומר הפיתוח בחדר החושך הגורם לתצלום שיתגלה. מדובר כאן על מהות סמויה הנמצאת בממד אחר של קליטה, משהו הנמצא עמוק מתחת לקליפת הקליטה המיידית של השכל או הרגש. האויבים הגדולים של ההתייחסות לישות הנסתרת הם: הגישה הטכנית, הגישה האנאליטית-הלוגית, והגישה התרפויטית. כל אלה אינם אלה צאצאיה של הגישה המדעית, הגורסת שיש לחקור את מה שגלוי ולא את מה שקורן דרך הגלוי. (גישה ש-ג’ורג’ שטיינר קורא לה: “ההומניזם האגוצנטרי של הנאורות הליברלית”…) לפי היידגר -ההתייחסות הנכונה לישות היא -לתת לה להיות.. Let it be
המדהים אצל היידגר, שהוא מתעקש למצוא את הרוחניות המזוקקת ביותר דווקא בארציות הגשמית ביותר. הוא מתעקש לא ליצור הפרדה בין הקיום הדתי ולבין הקיום הגשמי, ובמקום הפרדה זו הוא מפנה שוב ושוב את תשומת הלב אל הגשמי והיומיומי בטענו כי רק שם, כאן ועכשיו – טמונה הישות ורק התהייה על פישרו של השגרתי ביותר תוביל אל הישות שבעומקו. גישה זו מזכירה משפט נפלא של פרנץ קפקא
:
“הדרך האמיתית עוברת מעל חבל שאינו מתוח גבוה כל כך, אלא ממש מעל פני האדמה. נראה כאילו הניחו אותו שם כדי שאנשים ייכשלו בו, לאו דווקא כדי שילכו עליו.”
From: Reflections on Sin, Pain, Hope, and the True Way
Franz Kafka
ראש הטופס
Reflections on Sin, Pain, Hope, and the True Way
ההתייחסות אל הגשמי והארצי כאל חץ שמורה אל הרוחני אינה שכיחה במערב. הלימוד המערבי הוא דיכוטומי, מפריד את הגשמי מן הרוחני. בהקשר זה עורך היידגר הקבלה מעניינית ומקורית, בין הדתות המונותיאיסטיות לבין המדע – מצד אחד, ובין הדתות הפגאניות האליליות לבין הרוחניות או הדתיות האמיתית -מצד שני. הוא תוקף את ההנחה שהדתות מהוות אנטי תזה למדע, ומציג תפישה לפיה המדע והדתות המונותיאיסטיות הן שני צדדים של אותו המטבע, שני צדדים המקיימים הפרדה בין הגשמי לרוחני. הפרדה זו היא שורש כל רע והיא החלה דווקא ביסודן של הדתות המונותיאיסטיות ובניתוץ הפגאניות. דווקא האמונות הפגאניות רואות בחומר – ייצוג של הרוח. כך לדוגמא, נמצא באמונות הפגאניות את ההתייחסות לאלמנטים ארציים של אויר, אש, אדמה ומים כאל כוחות שמימים. ואילו הדתות המונותיאיסטיות, השתיתו את אמונתם על תפישת קיומו של אל אחד, גבוה, ערטילאי, מנותק, הקיים מחוץ לחיים ומעליהם, שהתחיל הכול לפני הרבה זמן ושאפשר להגיע אליו רק לאחר המוות. ובכך ניתקו למעשה את הרוחניות והמסתורין מן היום יום, והרחיקו אותה מחוץ להישג יד.
החיפוש אחר הישות חייב לעבור דרך מה שישנו, דרך מה שמתגלה. היומיום חייב לחזור ולהיות קדוש, כי בתוכו מסתתרת אלוהות. המדע שחוקר את החומר המת המכאני, אינו אלא המשך מעשי וישיר של הדתות הגדולות: של היהדות, הנצרות וה-איסלם. הדתות הגדולות ניתקו את האלוהים מן הבריאה, והמדע צלל לתוך
הבריאה וגילה עולם נטול רוחניות, הפועל מתוך חוקים מכאניים, נעדרי משמעות, אך עם דינאמיקה וסדר מופלאים ועלומים. (כל זאת עד לפיסיקת הקוואנטים שהפכה את כל זה על הראש ושמה בכך את המדע בפני שוקת שבורה).
הרוחניות, כפי שהיא מיוצגת כיום, הן על ידי הדתות המערביות הממוסדות והן על ידי כיסי הפופ מיסטיקה והעידן החדש, מרחיקה את האדם עוד יותר מן הישות ומשתיתה ביתר שאת את הניתוק בין הרוח לבין החומר. הרוחניות כפי שהיא מוצגת כיום קיימת מחוץ לשטף החיים הרגיל; שוכנת בכנסיות, בכתות, בספרים, בפולחנים ובטקסים מיוחדים, בקלפי טארוט, באסטרולוגיה, בהילינג, אך לא בחיים עצמם!
גלותו של האלוהים מן האדם מונצחת אפוא בסגידה לכוח ערטילאי קדוש ועילאי ובהתייחסות לכל מה שלא טהור וגבוה כאל בזוי, גס ומלא חטא, ושוב – דיכוטומיה. מאחר שכל מה שגלוי ומצוי סביבנו הוא חומרי – לא נותר לנו אלא לפנות אל אותו ‘כוח הנמצא מעל ומחוץ לחיים’, שיבוא ויגאל אותנו מן הגשמי. אותו כוח יוכל להיות האלוהים, שליחיו, או הכי רצוי – המשיח.
גישה זו מגוחכת. האמת היא שהאדם מלא וגדוש באלוהים, רק שאלוהים כלוא בתוך ישותו האסורה אף היא, והישות כלואה בגוף (-יצרים ורגשות) המנותקים מן השכל – המוביל את האדם לעולם חסר חיים ומשמעות.
חוץ מהדיכוטומיה שבין ארציות לרוחניות -היידיגר גם מונה סיבה נוספת לריחוקנו מן הישות: האחרים! הוא טוען שכשאנו עם אחרים, אנו חדלים להיות אנו עצמנו. ההימצאות עם אחרים מדכאת את התממשות הישות העצמית שלנו. כלומר, ישותנו נעשית מזויפת וסתמית. מה שמוביל ליצירת תדמיות וליחסים של בינוניות, ניכור, ריחוק, פורמליות וניתוק, “כל אחד הוא האחר, ואף אחד אינו הוא עצמו”. הקולקטיביות, הפומביות והעדריות – הורגים כל שמץ של זיקה אישית, פנימית, אינטימית או אותנטית – בין אדם לחברו.
מדובר כאן, בפירוש על דה – הומניזציה והמוניות של היחיד – הכול מוכר, ידוע, מתויק, חסר יחוד, חסר מסתורין, חסר ממד של עומק, חסר ממשות קונקרטית, חסר רוחניות. היחיד אינו חי בהתאם לעצמיותו הפנימית והייחודית, אלא בהתאם לקונוונציה החברתית של האחרים.
אחד מן הביטויים השכיחים לעריצות זו של הרוב על חשבון מקדש חייו של היחיד, משתקף באופיין של השיחות המתקיימות בין בני אדם ביום יום. וראשון להם, השיחה הבטלה. (הרחבה לנושא השיחה, בספרי: “אמנות השיחה”, ידיעות אחרונות, 2004) השיחה הבטלה כוללת לא רק שטף של דברי רכילות, חידושים, קלישאות, ז’רגון ומילות סלנג ‘איניות’ – אלא מתפשטת אל אמצעי התקשורת, שם זה בא לידי ביטוי בסגנון הכתיבה העיתונאי, ‘הז’ורנליזם החדש’ ה’ניו ספיק’ ודפוסי הביטוי וההתנסחות של עיתונות המקומונים והתקשורת המצולמת.
כל מה שעושה הדיבור- בשיחה הבטלה – הוא “להפיץ את השמועה” ומי שמפיץ את השמועה אינו מישהו ספציפי, בעל יחוד, אישיות מוגדרת וקיום מסוים, אלא מאן-דהו סתמי, המיצג את הכלל והמדבר אל ‘ההם’ או ליתר דיוק -‘איתם’. המוסד של השיחה הבטלה הוא בעת ובעונה אחת גם הסימפטום וגם המחלה: המימוש של ההיעקרות וחוסר המנוחה השולטים בתרבות של חוסר האותנטיות. ה’דיבור’ הופך לפומבי ומטפח אשליה של הבנה ללא תפישה אמיתית.
קיום הישות עם אחרים הולך לאיבוד בתיבת התהודה של להג ריקני ובלתי פוסק של תקשורת-דמה , (פסאודו-קומוניקציה), ומאחר והכול עושים את זה, אנו מתחילים לשכוח שיש אפשרות של הידברות מתוך אל תוך, מישות לישות, (שיש אותנטיות מאחורי ומעבר ללהג הסתמי והמקובל.
במלותיו של היידגר:
“אדם סתמי שייך לאחרים בעצמו ומגביר את כוחם. ה’אחרים’, שאותו אדם מציין בצורה כזו על מנת להעלים את עובדת השתייכותו המהותית שלו אליהם, הם אלה שבקרוב ובדרך-כלל נמצאים שם, ביום-יום של היות-זה-עם-זה. ה’מי’ אינו אדם זה או אחר, לא הוא עצמו, לא כמה אנשים ולא סך-כל האנשים: ה’מי’ הוא הסתמי, ה’הם’”.
או במילותיו של מישל פוקו:
“we are doomed historically to history, to the patient construction of discourses about discourses, and to the task of hearing what has already been said.” michel foucault
לסיכום:
ככל שעובר הזמן מאז שפורסם ספרו: “הישות והזמן” – נושא הישות, והריחוק או הניתוק ממנה, הופכים ליותר ויותר אקוטיים ורלוונטיים. ועם הדומיננטיות ההולכת וגוברת של הטכנולוגיה על חיינו, (שגם עליה כתב היידגר כמה וכמה מאמרים) – אנו יותר ויתר חיים במציאות מדומה (הסימולקרה של בודריאר) ומתרחקים יותר ויותר מן הישות.
משנתו הרדיקלית של אמיל דורקהיים
אמיל דורקהיים. כיום הוא נלמד כאחד מאבות הסוציולוגיה. אך בנוסף לכך ניתן לתפוס אותו כהוגה שחשיבתו מהפכנית ורדיקלית גם ביחס לערכים חברתיים בתקופתנו. מעניין שאמנם מלמדים אותו, אך המסקנות הרדיקליות שלו, שבעצם יוצאות כנגד הרבה מאורח החשיבה המקובל – רחוקות מלהיות מוטמעות באורח החשיבה הסטנדרטי.
מקור:
ויקיפדיה
אמיל דורקהיים נולד ב- Épinal בצרפת בשנת 1858, נפטר ב15 בנובמבר 1917 בפאריס. דורקהיים היה סוציולוג צרפתי יהודי גרמני. וכיום הוא נלמד כאחד מאבות הסוציולוגיה. אך בנוסף לכך ניתן לתפוס אותו כהוגה שחשיבתו מהפכנית ורדיקלית גם ביחס לערכים חברתיים בתקופתנו. מעניין שאמנם מלמדים אותו, אך המסקנות הרדיקליות שלו, שבעצם יוצאות כנגד הרבה מאורח החשיבה המקובל – רחוקות מלהיות מוטמעות באורח החשיבה הסטנדרטי. דורקהיים, כ ר.ד. לאינג בבריטניה, או לואי אלתוסר בצרפת, יצאו בהגותם כנגד דרכי חשיבה מושרשות, והציגו זווית שונה, ייחודית, שהיא רדיקלית לא בהפגנתיות שבה, אלא בהשתמעויות הפנימיות שלה. שלושתם ניסו להראות כי החברה הייתה אמורה אמנם להוות קן שדואג לגוזליו, מערכת שהאדם הקים כדי שבתוכה יוכל למצות ולמצוא עצמו, אך הגולם קם על יוצרו והתפתח למגה-מערכת עם עוצמות על, שיכולה ואף משתמשת ביחיד לצרכי שימור ההגמוניה שלה.
על לאינג ארחיב במאמר נוסף שיתפרסם כאן, אך כדאי בכל זאת להתעכב מעט על אלתוסר. ובכן אלתוסר, (בעיקר במסה שלו על האידיאולוגיה) כותב כי האדם נופל תחת מנגנוני כפיה ומנגנונים אידיאולוגיים: מערכת חינוך, עיתונות, משפט וכו’. כל מנגנון כופה עצמו, ללא כוח, ויוצר לגיטימציה דרך אנשים מכובדים, אנשי רוח, פרופסורים, פסיכולוגים, רופאים, שופטים. הם נושאים את קולה של הרשות, של הממסד. וכך מעבירים צווים סמויים שמשעבדים את היחיד כדי שיציית למערכת.
הציות הופך את היחיד לנתין חסר עצמיות, לסובייקט המתבטל בפני נושא הגדול ממנו (‘הקדמה האנושית’, המדינה, וכו’). וכך יוצא שהאדם הרואה את המציאות – סובר כי הוא חי את חייו ומממש עצמו, אך הוא בעצם כלי שרת בידי מנגנונים גדולים ממנו בהרבה.
לפי אלתוסר זה לא הממסד והארגון החברתי המאפשר ליחיד לחיות את חייו, אלא היחיד הוא זה שמאפשר למנגנון להמשיך ולתפקד, כשחייו של הפרט שוליים במידה רבה לחיי המנגנון. (וזה מה שניסה בין היתר קפקא לתאר בחלק מספריו). ובתמורה, שולט המנגנון על חייו של היחיד וגוזל ממנו את הקללה הגדולה ביותר שלו: החופש האישי שלו. (וכותב על כך אריך פרום ,ב’מנוס מחופש’ שלו).
ועתה לדורקהיים; החשיבות הגדולה בעבודתו של אמיל דורקהיים נעוצה בהתעקשותו כי לימוד של האדם והתנהגותו חייב להימנע מגישה שלוקחת בחשבון רק אלמנטים הנעוצים במבנה האישיות או התורשה והגנטיקה שלו. לטענתו, לימוד האדם וניסיון להסביר את חייו והתנהגותו, חייב קודם כל, ובעיקר, לקחת בחשבון את השפעת החברה עליו.
דורקהיים התנגד לפרשנות ביולוגית או פסיכולוגית, בלעדית, להתנהגות האדם, הוא מיקד את תשומת ליבו במבנה החברתי וכיצד זה משפיע על חיי אדם והתנהגותו. הוא בא עם גישה של ביקורת טוטאלית כנגד ההסברים אלו שבקצרה נקראים הסברים רדוקציוניים. הסברים רדוקציוניים הם הסברים הדוגלים בפרשנות תורשתית (ביולוגית), או אישית ספציפית לאדם (פסיכולוגית). לטענתו התנהגות האדם פחות ניתנת להסבר על ידי מרכיבים ואלמנטים המצויים ברמה ביולוגית או פסיכולוגית, ויותר ברמה הסוציולוגית. אחד מן ההסברים שהוא נותן לעדיפות של השפעה חברתית על פני השפעות תורשתיות ופסיכולוגיות היא בכך שהתנהגות האדם נותרת דומה וזהה לאורך שנים רבות וזאת בשעה שאנשים ספציפיים (בעלי ביולוגיה ופסיכולוגיה ספציפיים ביותר) מתים ובמקומם באים אינדיבידואלים אחרים. ומה שלא משתנה הוא הכוח האדיר של מבנה חברתי, דעת קהל, נורמות חברתיות וכו’, הן נותרות בעלות השפעה עיצובית אדירה על האדם כאדם. נכון שגם המבנה החברתי והנורמות עצמן יכולות להשתנות, אך לא ההשפעה האדירה שיש להם על חיי האדם עצמו. “יש להם כוח מתקן, הן כופות עצמן על האדם, עוקפות בכך את כוח הרצון שלו“.
על כל אדם מוטלות מגבלות ודרישות חברתיות חזקות ביותר, אך הן נותרות רב הזמן סמויות, והן מופיעות ועולות אל מעל פני השטח רק כשהדרישות חברתיות מופרות בצורה זו או אחרת. ואז מוטלות על היחיד סנקציות, וכך מתועלים כלפיו סדרי עדיפויות חברתיים. לטענתו הדרישות הללו באות בשם עובדות חברתיות מוצקות מאוד, גם אם לא ברורות בצורה גלויה. עובדות אלו מוגדרות, בלשונו, כ-: “כל דרך פעולה, מקובעת או לא, שיש לה יכולת להטיל על היחיד מגבלות חיצוניות“.
בעבודותיו המוקדמות, הוא המתמקד באספקטים החיצוניים והלגאליים של אותן עובדות סוציאליות, ובמגבלות שהן מטילות. אך בעבודותיו המאוחרות יותר הוא כבר שם את הדגש על מידת ההטמעה העצומה של עובדות סוציאליות אלה בתודעה של היחיד. שם הן הופכות למורי דרך, מדריכים אפקטיביים השולטים על דרכי התנהגות של היחיד. בהתאם לגישתו המגובשת הזו של דוקרהיים, המגבלה ההתנהגותית אינה עוד חובה או כורח שמוטל על היחיד מבחוץ והשולט על כוח הרצון שלו, אלא חובה מוסרית לציית לה. כלומר החברה אינה רק בחוץ, מפעילה עלינו לחץ חיצוני, היא חדרה כבר פנימה והיא חלק מן הפסיכולוגיה שלנו ובלשונו, החברה היא:
“something beyond us and something in ourselves.”
מנקודה זו ואילך דורקהיים מתייחס לתופעות החברתיות לא כמשהו שמצוי רק במוסדות החברה ובמנהיגיה, אלא כקיים כבר בתוך הפסיכולוגיה של היחיד. כלומר הוא מדבר על כך שזו כבר לא אכיפה, זו יותר שטיפת מוח. כי באכיפה צריך להמשיך וכל הזמן לאכוף, אך בשטיפת המוח זה מתרחש בזמן ההתבגרות ולאחר מכן היחיד כבר פועל מתוך כך שהוא משוכנע שהעובדות הסוציאליות להן הוא מציית הן חלק מן הפסיכולוגיה האישית שלו, ונדמה לו כי הוא בכלל עושה זאת כי זה רצונו.
דוגמא מצוינת לדרכי האכיפה הסמויות הללו, שחודרות פנימה מבלי שנרגיש והופכות לחלק מן הפסיכולוגיה שלנו, מביא לואי אלתוסר באותה מסה שלו על האידיאולוגיה, שם הוא כותב כי בית הספר אינו מקום בו קונים ידע והשכלה, אלא מקום שבו הממסד מחזיק את הילדים כדי שלא יפריעו להורים לעבוד. הוא טוען שהלימודים הללו הם בזבוז זמן אחד גדול ואף אחד לא משתמש בידע הזה לחייו, אלא מקבל בו מסרים סמויים רבים מן המנגנון, למשל הוא לומד מהו סדר, כבוד לסטאטוס, יכולת לעמוד במטלות (שיעורים), וכו’. כלומר הוא מקבל מסרים סמויים: איך להיות אזרח מן השורה, נתין נאמן וחסר אישיות משל עצמו.
וכך יש לנו פרדוקס; כל ניסיון להבין את היחיד מתוך חפירה בתודעה האישית שלו יביא לכישלון, רק חיפוש של המקורות ההתנהגותיים שלו בחברה ואיך היא מאורגנת, יביא להבנה שלמה יותר של היחיד.
במחקריו המרשימים אודות התאבדות (הספר, בשם זה, יצא לפני זמן מה בהוצאת נמרוד) הוא הראה כי אחוז ההתאבדות גדל בחברה הנמצאת בתהליך של אנומיה (התפוררות של נורמות); כשנוצרים סדקים באחדות של אותה קבוצה או חברה. וההסבר שהוא נותן לכך שהחלשות אותה חברה וחוסר האחדות שפושה בה כבר לא נותן ליחידים הגנה מספקת מפני משברים קיומיים. לדבריו חברות שיש בהם אחוזי התאבדות גבוהים הן בדרך כלל חברות שהסולידיות והמכנה המשותף החברתי בהם – נמצא בתהליך של נסיגה. בספר זה שלו הוא מקטין את חשיבותם היחסית של הגורמים האישיים והפסיכולוגיים להתאבדות ומגדיל את מקומו של האספקט החברתי. הבא לביטוי בנוגע להתאבדות, בהגנה, שנותנת או לא, החברה ליחיד, מפני משבר שעשוי להוביל להתאבדות.
בני אדם המחוברים חזק לקבוצה והמאוחדים בתוכה בצורה אינטגרטיבית, הופכים למוגנים בצורה משמעותית מפני תסכולים וטרגדיות שהם מנות חלקו של האדם באשר הוא אדם. (וכך תהיה להם נטייה מופחתת להגיע לקיצוניות של התאבדות).
לטענתו, לכידות חברתית היא היא המניעה את כל החברות ומהווה מסגרת שעל פיה יכולים בני האדם להשתייך לחברה כזו או אחרת. חוסר או עודף של לכידות כזו מתווה את התפתחותה או קיפאונה של החברה. ההסבר המכליל שמצא דורקהיים, נמצא ביחס שבין דרגת הלכידות של הקבוצה החברתית, שאדם משתייך אליה, ובין סיכוייו להתאבד. היחס מוצג כקשר הפוך – ככל שרמת הלכידות החברתית עולה, כך קטן שיעור ההתאבדות ולהפך. המסקנה שניסח דורקהיים בסופו של דבר הייתה שבני אדם חיים במסגרות המכתיבות להם את התנהגותם עד כדי התערבות (מודעת או שלא מודעת) אפילו במותם.
החברה מורכבת מתודעה קולקטיבית ומכוחה על הפרט, ע”י הכתבת התנהגותו. דורקהיים ראה את המציאות החברתית כתוצר של פעולות הפרטים בחברה וקיומה אינו חיצוני להם.
בעבור דורקהיים, השתלבות חברתית היא פועל יוצא של כמות האינטראקציות של היחיד עם יחידים אחרים. למשל השתתפות בטכסים דתיים, או פעילויות במקום העבודה, או הליכה בערב לקונצרטים או הצגות – כל אלה מעלים את מספר השילובים החברתיים שהוא יוצר ובכך יוצרים השפעה חזקה של הגנה ואשרור של היחיד (‘אני בסדר’).
וככל שהחברה יותר מאוחדת, חזקה ובעלת קונצנזוס יותר שלם, כך היא מספקת יותר הגנה ליחיד מפני חרדות, וקונפליקטים פנימיים וקיומיים.
וכך, חשיבות הגותו של דורקהיים, דווקא מתעצמת כשלומדים אותה מחוץ לתחומים סוציולוגיים טהורים. ודווקא בהקשר לחופש הבחירה האישי וניסיון להבין את הפרט כפרט. חשיבותו כהוגה טמונה בכך שהוא הציג את החברה לא כמרקם שמאפשר ליחיד אקולוגיה משלימה להגשמה עצמית. אלא כמערכת מתוחכמת שרוצה לקנות שליטה על חייו של היחיד, וכך שולחת שלוחות של שליטה לתוך נפשו והמערך התת תודעתי שלו. ובכך, למעשה, מניעה אותו בחייו האישיים – כבובה על חוט, כמריונטה. אך המריונטה חשה חופשיה ובעלת חופש בחירה, לא חשה בחוטים הקושרים אותה למערך של נורמות ועובדות חברתיות המניעות אותה מחוצה לה.
דורקהיים הבין שיותר מאשר יחידים מעצבים את דמות החברה בהם הם רוצים לחיות, באה החברה ומעצבת את החיים האישיים שאותם יחידים חיים. הוא לא ראה אותה (את החברה) כיצירה של יחידים, אלא כישות שיש לה קיום וכוח משל עצמה, מעבר לחיים הפרטיים של כל אדם. והיא מעין ישות נצחית הממשיכה להתקיים גם לאחר מותם של החברים שאת חייהם היא מעצבת. דורקהיים האמין למשל שהמניע בחיים הדתיים הוא לאוו דווקא הזיקה האישית בין האדם כיחיד ובין האלוהים, אלא הזיקה בין היחיד לבין החברה. הוא הראה כי החיים הדתיים מורכבים דווקא מסגידה לכוחה מעורר ההתפעמות של החברה שלהם עצמם, ורצה להראות כי המושא של הדת אינו אלא החברה עצמה, בצורה שונה.
אמיל דורקהיים גם גילה כי סטייה ופשע אינם רע הכרחי שהחברה מנסה להשמיד ואינה מסוגלת, אלא שמבחינתה יש להם משמעות חיובית, כי הם מעוררים באופן קיצוני תגובה מענישה ומחזקים בכך את זהותו המוסרית של הכלל. טענתו זו מסתמכת על כך שבכל חברה מצויים שיעורי סטייה קבועים. כלומר לו החברה הייתה רוצה – היא הייתה יכולה להיפטר מרוב אם לא מכל העבריינים והפושעים, אך היא מטפחת אותם מתוך צרכים חברתיים מוגדרים.
משנה ותיאוריה רדיקלית ללא ספק.
ולמרות שנכתבה לפני כמאה שנה, הינה אקטואלית, מטלטלת, מעוררת מחשבה ונוקבת – אפילו בדור פוסט מודרני כמו זה שלנו.
תקשורת של זיקה (תקשורת התייחסותית)
הבעיה שלנו כבני אדם עם אחרים היא עמוקה, משמעותית וקשה לגילוי. אנחנו עם אחרים אותנטיים, נאמנים לעצמנו. ורואים עצמנו כיחידה נפרדת שמקיימת חילופי דברים עם יחידה נפרדת אחרת. וכל אחת שומרת על זהותה היא. וכי חילופי הדברים לא משנים שום דבר ביחידה שהיא אני וביחידה שהיא הזולת או הזולתים. אותנטיות ונאמנות לעצמך נחשבים למשהו רצוי בתקשורת וביחסים.
ובכן גישה זו היא גישה חומרית, רציונלית, צרה מאוד ולא לוקחת בחשבון את המרכיב החשוב ביותר הקיים בפגישה בין שני אנשים: הזיקה, היחסים. ברגע ששני בני אדם נפגשים ויש אינטראקציה, לא חשוב מה כל אחד בפני עצמו, כי זה משני ביחס לזיקה שמתפתחת ביניהם. זיקה שיש בה משניהם אבל יש בה גם משהו שלא היה קיים קודם בכל אחד מן השניים. אפילו אפשר להגיד שבזיקה הזו, הם כבר לא מי שהיו שהיו לבד. הם כבר לא חיים בתוך עצמם אלא בתווך שנוצר בין שניהם. הם מושפעים יותר מהיחסים שנוצרים מאשר האישיות האינדווידואלית שלהם. בזמן הנתון של האינטראקציה.
אך כאן זה מסתבך, כי המשפט האחרון נכון במידה והם מרשים לעצמם להינמס לתוך הזיקה ההדדית ולאפשר למשהו חדש להתרקם כתוצאה מהינמסותים לתוך היחסים שנוצרים. לרוב זה לא קורה, האישיות האינדווידואלית או האגו הם דומיננטיים מידי ולא מאפשרים לזיקה להתרחש ואם היא מתרחשת הם לא נולדים מחדש מתוכה.
במצב זיקתי או התייחסותי, היחסים אמורים להיות המרכיב המשפיע על כל אחד בנפרד, על אישיותו והתנהגותו ותגובותיו של הפרט באינטראקציה, מאשר להיפך. כלומר אם אדם מרשה לאני שלו לזוז הצידה ולאפשר זיקה התייחסותית לקרום עור וגידים בין השניים – הוא או היא, יחוו גילוי, עולם וחוויות שלא היו אפשריות להם באינטראקציה שכיחה של להיות נאמן ליחידה הנפרדת שהם הם. אך לחיות במרחב ובזמן של היחסים והזיקה שנוצרת ביניהם יפגיש אותם עם דברים חדשים שנוצרים תוך כדי היחסים והם צריכים להתאים עצמם להתחדשות הזו.
אך כאמור, רובנו כבולים מידי למי שאנחנו ולמי שאנו חושבים שאנחנו ואיננו מאפשרים לזיקה התייחסותית להיות המרכיב המרכזי בין השניים, זיקה שמאפשרת דברים שאינם חיבור לינארי של היא והוא נותן את התרכובת של שניהם ביחד. כך זה ביחסים בהם אף אחד לא מוותר על האגו שלו. ביחסי זיקה האגו מפנה מקום ונותן למשהו לא ידוע להתרחש בין השניים. ואז יש מסתורין, קסם, הרפתקה, אבל אולי גם סכנה, כי ביחסי זיקה אינך יודע ואינך אחראי למה יכול להתפתח בין השניים, שיהיה דומיננטי יותר מאשר האישיות של כל אחד מהם בנפרד.
באנלוגיה אפשר להשוות יחסים בהם כל אחד שומר על האוטונומיה שלו ומתקשר מתוכה בלי לוותר עליה – לפיזיקה הישנה, פיזיקת ניוטון שראה את הכל כחומר, וההשפעה של חומר על חומר כפועל יוצא של המסה של אותו חומר. וכאן ראו כל חומר בנפרד, לא הייתה זיקה. וחיבור ביניהם היה הסכום של אחד פלוס אחד. חיבור שבו כל יחידה שמרה על זהותה לגמרי. לעומת זאת הפיזיקה הקוואנטית רואה את החומר כחלל בו מתרחשת אינטראקציה אנרגטית טהורה בין חלקיקים סאב אטומיים. ומה שנראה לי כחומר נפרד אינו אלא יחסי זיקה אנרגטיים בין החלקיים הסאב אטומיים וחלקיקים אחרים. כלומר מתחת ליחידה החומרית הנפרדת ישנה אקטיביות אנרגטית. ומהירות הסיבוב והתנועה של החלקיקים הסאבאטומיים הם שמקנים את האילוזיה של חומר מוצק.
למעשה מנקודת מבט קוואנטית אין יחידות נפרדות, חומריות, אלא יש יחסי זיקה בין מרכיבי יסוד אנרגטיים בינם לבין חלקיקים סאבאטומיים אחרים.
והנה קטעים מתוך “הטאו של הפיזיקה”, פריוף קאפרה, הוצאת רמות 1996
“האטומים הגרעיניים אינם חיים במנוחה אלא מחויבים לתנועה- אי השקט טבוע בטבעם. נמצא איפוא שבהתאם לתיאוריה הקוואנטית החומר תמיד בתנועה. באופן מיקרוסקופי העצמים החומריים שמסביבנו עשויים להראות פסיביים ואדישים, אולם משאנו מגדילים חתיכת חומר שכזו, אנו רואים שהיא מלאת תנועה. ככל שנקרה את חתיכת החור היא תתגלה חיה יותר. כל העצמים החומריים סביבנו עשויים אטומים הקשורים אלו לאלו בדרכים שונות ומעצבים מגוון עצום של מבנים מולקולריים, שאינם קבועים ונחים אלא מתנודדים בהתאם לטמפרטורה שלהם ושרויים בשווי משקל עם התנועות החומרניות שסביבם. ” עמ’ 181
…”הגילוי שהמסה אינה אלא צורת אנרגיה, הוביל לשינוי מהותי בתפיסתנו את מהות החלקיקים. בפיזיקה המודרנית המסה אינה קשורה עוד לעצם חומרי, ולפיכך החלקיקים אינם נתפסים ככוללים ‘חומר’ בסיסי, אלא כחבילות אנרגיה. היות שאנרגיה מקושרת לפעולות ולתהליכים, התוצאה היא מהותם הדינמית של החלקיקים. על מנת להיטיב ולהבין זאת עלינו לזכור שחלקיקים אלו ניתנים להבנה רק במונחים התייחסותיים, כלומר כמערכת התייחסות…” שם
…”התיאוריה הקוואנטית הראתה שחלקיקים אינם גרעינים בדידים של חומר, אלא מערכים הסתברותיים, יחסי גומלין במערך קוסמי בלתי נחלק. ” שם
…”אטומים כוללים חלקיקים וחלקיקים אלו אינם עשויים ישויות חומריות. כשאנו צופים בהם לעולם איננו רואים חומר: אנו צופים במערכים דינמיים המשתנים ללא הרף ומתחלפים אלו באלו – רצף של אנרגיה מרקדת”…
עמ’ 190
ובחזרה ליחסים ותקשורת בין בני אדם. מי שמזכיר יותר מכל את גישת ההתייחסויות או או גישת הזיקה לתקשורת בין בני אדם היה כמובן מרטין בובר, הוא טען שיש שני סוגי יחסים, יחסי “אני הוא (לז)” ויחסי “אני אתה”. לפי בובר לא האדם הבודד הוא מה שחשוב בחייו אלא זיקתו עם הזולת.
להשקפתו הכיוון של העולם המודרני הוא כיוון של יחסי “אני הוא”, ולא יחסי “אני אתה” בספרו שגם נקרא: “אני-אתה” 1923, הוא טוען כי היחסים המודרניים הם יחסי ניכור, שבהם אנו מתנהגים זה בזה כפי שמתנהגים בחפץ. כאמור הוא קרא למערכת יחסים כזו, יחסי “אני הוא”. זו מערכת יחסים טכנו-מדעית, המביאה על האדם המודרני ניכור מזולתו, שעמום רוחני ובדידות.
והנה פירוט ההבדלים בין יחסי זיקה ויחס ויחסי אובייקט והפרדה.
ביחסי אני-לז האחר הוא: • אובייקט – האחר שמנגד לאני הוא חפץ בעל תכונות הניתנות לתיאור
•האובייקט נוצר לשם תכלית או לשימוש מסוים
•האובייקט ניתן להערכה ומדידה, לתפעול, לשימוש, לאנליזה
•האובייקט הוא בעל ממדי מרחב וזמן
•האובייקט הוא גמור וידוע, הוא כבר ישנו – התהוותו בעבר (Present Pefect)
•האובייקט הוא בעל קשרי סיבה ומסובב לסביבתו.
לעומת זאת, ביחסי “אני-אתה”, האחר הוא: •האחר אינו אובייקט –הוא סובייקט
•בעל זיקה הדדית אל האני. האני ובן שיחו מצויים בזיקה הדדית בין שווים.
•האני והאני שמולו, קרי ה”אתה”, נוצרים מתוך הזיקה ומתקיימים בתוכה כל עוד מתקיימת הזיקה.
•האני וה”אתה” הם בעלי אותו מעמד וסטאטוס, הזולת אינו משמש בידי האני לשם השגת תכלית כלשהי, סיפוק צורך, אינטרס וכדומה.
•היחס בין האני לאתה הוא בלתי-אמצעי (ללא רפלקציה), אותנטי, הדדי.
•אין יחסי אובייקט – אינני רואה בבן שיחי אובייקט.
•אין יחסי שימוש, ניצול, הפקת תועלת כלשהי.
•הזיקה היא הווה בלבד, ואין האני יכול לדעת מראש את מהלכה או את מקומו של האתה בעתיד.
•האחר אינו ניתן למדידה ולהערכה אובייקטיביות.
•לאחר אין התמד קבוע לאורך זמן.
•לזיקה יש קיום רגעי, אולם היא משפיעה עמוקות על אישיותו של האדם המעורב בה.
כלומר מה שחשוב בתקשורת זה לא מיצבו והרגשתו של היחיד אלא דבר שלישי, שבא משניהם אבל חי בנפרד מהם. הזיקה הבין-אישית הזו מתממשת לא אצל היחיד בקצה האחד של הזיקה או אצל היחיד האחר בקצה השני שלה אלא במרחב הביניים שביניהם.
הבין, תחום הביניים שבו מתהווה הזיקה אינו מקום אלא מרחב רוחני של הידברות בין-אישית.
באופן מופלא גישה זו מקבל חיזוק מן הטאו (מיסטיקה סינית של לאו טסה) המדגיש את יחסי הגומלין בין שתי יחידות אנושיות יותר מאשר את העמדתם על חומר בסיסי.
ג’וזף נידהם בספרו Science and civilization in China טוען כי “הפילוסופיה הסינית נטתה למצוא את המציאות ביחסים”.
אך עולם המדע רואה כיום יחידות נפרדות סטטיות שמתקשרות תוך שמירה על הייחודיות שלהם.
בעולם ההתייחסותי או הזיקתי אין משמעות לקיום של יחידה נפרדת אלא רק ליחסים שהיא רוקמת עם יחידות אחרות שמפסיקות להיות נאמנות לעצמן ברגע שנוצרת זיקה. ולפי העולמות הקוואנטיים, במפגש בין שתי יחידות (וכל היום אנו פוגשים הרבה יחידות אנושיות) הם יכולות להתקיים באת רק בזיקה שנוצרת ביניהם. ושוב עלי להזכיר כי היות ואני חייים בעולם מכאניסטי, לינארי, ניוטוני, ורציונלי, איננו רואים את העולם של תנועות אנרגיה בין יחידות. אלא כיחידות נפרדות שיוצר קשר מבלי לאבד את הזהות האישית שלהן תוך כדי האינטראקציה.
בעולם החומרי, המכאניסטי, המדעי והרציונלי החלקיקים המוצקים והיציבים נעים בחלל, אך יותר מכל טוענת הגישה המכניסטית מפרידנית ליקום מלא ביחידות נפרדות (אטומים) ואילו בתורת השדה הקוואנטי העולם הוא ריק אחד גדול והוא מוכר כמהות דינמית בעלת חשיבות דינמית ממדרגה ראשונה.
וזה מחזיר אותנו לתקשורת האנושית. בתקשורת קוואנטית (אם אפשר להגיד כך) היחידות הנוטלות חלק במאורע הזיקתי (“אני אתה”) הלוקח חלק בין שניים או יותר – חיות בעולם ריק, אך עולם בו אנרגיה יכולה לעבור מיחידה ליחידה באופן חופשי. ואם כך קורה כל יחידה חוזרת לעצמה מופרית ומוטענת בחווייה כמו טרנסדנטלית. שמשאירה בו אימפקט עמוק. והוא כבר לא בדיוק אותה יחידה שהיה קודם.
אך האדם המכאניסטי רציונלי לינארי של היום, רואה את הריק הקיים בין השניים, כתהום מפחידה, המאיימת לבלוע את המתקשרים לתוך אי קיום, העלמות של עצמם בתוך הריק הזה שקיים ביניהם, הם לא רואים את הריק כהזדמנות להתגשמות ולחיי זיקה. אפשרות שהם סוף סוף יתרחשו בתווך שקיים בין שניהם. והתווך הזה לא יוכל להתקיים אלא אם כן יבואו לריק הראשוני הקיים ביניהם עם גישה חיוביות לזרוק עצמם לתוכו ולחכות לראות מה יתרחש בריק הזה בין שניהם. איזה מן “אני אתה”, איזו מן זיקה התייחסותית תתממש בין שניהם. הם לא באים לזה כאל הרפתקה מופלאה ומסתורית. שבה הכל יכול לקרות. מסע אל הלא נודע שכל תרומה של האחד תורמת להמשך ההשתנות וההתפתחות של הישות שעכשיו קיימת בין שניהם.
כלומר ההתייחסות לתקשורת מן הבחינה הזיקתית מראה שגופים חומריים (של בני האדם שמתקשרים) אינן איכויות בדידות, אלא קשורים ללא הפרד לסביבתם. ותכונותיהם מובנות במונחים של יחסי הגומלין עם שאר העולם.
בתקשורת אנו מסוגרים מידי בתוך עצמנו. ולא יוצרים בינינו לבין הזולת שדה ריק חופשי שבו יוכל להתרחש משהו שבא משנינו, אבל שיש בו גם משהו חדש שלא היה באף אחד מאיתנו קודם. כך שלאחר השיחה אנו חוזרים לעצמנו מחודשים, ועם ראיה והשקפה על העולם שלא היו לנו לפני השיחה.
מה שקורה בדרך כלל, שהריק הראשוני שקיים ביני לבין הזולת מפחיד את שנינו וגורם לנו להסתגר עוד יותר בתוך עצמנו. מה שאומר שמה שיוצא מאיתנו אינו אותנטי ולא בא עמוק מבפנים, אלא משוחחים על כל דבר שאינו נוגע בחיים של אף אחד משנינו. מה שתופס חשיבות בעינינו בדרך כלל זה למלא את הריק, את השתיקות, בכל דבר רק לא בתוכן אותנטי ועכשוי שחי בנו עכשיו. וזה יוצא תקשורת מנוכרת שבה הזולת זר לנו ואנו זרים לו, ואנו שותפים רק לדבר אחד – למלא את הריק שבין שנינו בכל דבר רק לא במשהו אותנטי שבא מן הפנים שלנו.
עד כמה זה נדיר ליצור זיקה שכזו בין בני זוג ובלל בין שני בני אדם? נדיר למדי, אך מה שיותר גרוע, שאנשים איבדו את הדרך לזהות את הזיקה הזו כשהיא נוצרת. הם ייחסו את ההתרחשות הזו לכימיה בין המשוחחים, או לכריזמה, וגם לא יידעו כמה מה שהם רואים, או שותפים לו הוא נדיר ומאורע מיוחד.
מיניות מוחפצת, חיים מוחפצים.חלק א’:
אנו חיים בעולם של חפצים. פעם, לפני זמן רב, היו פחות חפצים מבני אדם, היום אנו טובעים בהם. ולא רק הכמות משחקת כאן, גם מבחינת האיכות. הכל חפצים, גם בני אדם, גם יחסים, הכל מוחפץ.
אנו מכירים את המשפט של רוסו: “אדם לאדם זאב”, היום, במאה העשרים ואחת, ניתן אולי להגיד: ‘אדם לאדם – חפץ’. וחפץ לחפץ – ניכור.
חיים עם חפצים הם קלים, ראשית החפץ מקל עלינו ושנית קל לטפל בו, צריך ידע טכני כלשהו וכשהוא מוטמע – הטיפול בחפץ קל.
לא רק שאנו חיים בעולם של חפצים אלא שאנו מוצפים בהם, כל שבוע חפצים חדשים מתדפקים על דלתנו: וכה מפתה ליפול בשבי הקסם החפצוני, להאמין שהחפצים הם שיקרבו אותנו לחיים נוחים וקלים אולי אפילו, מאושרים יותר.
גם היחס לחפצים, כיום, הוא לא מה שהיה פעם; פעם חפץ היה איתך ועבורך לזמן ארוך, לפעמים לכל החיים, לפעמים עבר מדור לדור. היום השימוש בחפצים הוא קצר מועד, ורוב החפצים הם אפילו חד פעמיים: השתמש וזרוק. אין זמן ליצור קשר רגשי עם חפץ, השתמשת, גמרת, זרקת. ואתה פנוי לחפץ החד פעמי הבא.
והשליטה החפצונית הינה רחבה ומקפת יותר משניתן לתפוס בסקירה שטחית. למשל נגנים בתזמורת, מוחפצים דרך הכלי שעליו הם מנגנים, ודרך החלק מגופם שמתפעל אותו. דהיינו, הם שוליים לחפץ אותו האבר שגופם מתפעל. כנ”ל חלק גדול מן העובדים, הם מוחפצים בתוקף ההזדהות של המקצוע והפרנסה שלהם עם אובייקט אחד שבו הם מתמחים, בין אם זה זמר אופרה (ש’החפץ’ שלו הוא קולו), נהג אוטובוס, מפעיל טורבינה בחב’ חשמל, או אופה במאפיה, גנן בגינה, או טכנאי שיניים במעבדה. הם מזוהים ומתוגמלים לא בגללם, לא בגלל היותם, לא בגלל מצב הוויתם, אלא בגלל המיומנות החפצונית שלהם.
למעשה אנו ‘מדינה’ תחת כיבוש, המנטאליות החפצונית השתלטה עלינו.
ועד כדי כך, שאנו קרובים לשכוח איך להיות בלי (חפצים), איך להיות האחד עם השני, לא כמו האחד עם חפץ, אלא כמו ‘אני עם אתה’ (דיאלוג של ‘אני אתה’, הוא מונח של הפילוסוף מרטין בובר) .
(מעניין, בהקשר זה, גם המונח: ‘מטפל’ לפסיכולוג, או ‘מטפל’, לעוסק ברפואה משלימה. בבני אדם לא מטפלים, בחפצים מטפלים, לבני אדם מתייחסים).
האם אנו זוכרים איך להתייחס לאחר? להתייחס מתוך זיקה ולא מתוך ניכור?
ולא לטפל, להפעיל, לסובב, למשוך, לדחוף, להחזיק, לתפוס, לשמוט. כל אלה עושים לחפצים לא לבני אנוש.
אך לבני אדם מחופצנים אפשר לעשות דברים אלו וכל מיני דברים שלא עושים לבני אדם שהם בעלי נפש, נשמה ורגשות.
ובכל עניין ההחפצה, יש עניין של מיקוד.
האדם השלם, בעל הנפש, רגשות וקיום של חיים פנימיים – לא יקבל יחס כאל חפץ. רק כשהוא מפורק לחלקים (מכאניים, תפעוליים) מתחילה ההחפצה. קודם פירוק ורק אחר כך ההחפצה. ואיך עניין המיקוד שייך לכאן? ובכן כשמביטים באדם, ניתן להביט בו ככוליות, (בדרך כלל בשליש העליון של הגוף). ואילו המבט המחפצן ‘ננעל’ על חלקים מן השלם. (זה בעיקר קורה עם המבט המיני ש’נתקע’ בחלקים המיניים בעלי מקדם הגירוי הגבוה).
עכשיו, לא רק שהמבט המחפצן מפרק ומחלק את האדם, משלם לחלקיו. ככל שאדם שלם יותר, דהיינו מפותח ומלא בהווייתו, נפשו ותודעתו – כך תהיה לו נטייה פחותה לחלק את שלמותו של הזולת לחלקים מחופצנים. ומה משמעות הדבר? האדם הלא מפותח, הלא בוגר רגשית – לא מגלה התייחסות לזולת כיצור חי ושלם בפני עצמו, אלא רוצה לנצל חלקים אטרקטיביים ושימושיים בזולת, לצרכיו הוא.
חלק ב’:
ואין תחום או חלק בבני אדם המחופצן יותר מן המיניות. וליתר דיוק – בעיקר מיניות של נשים. גברים, כנראה, מחפצנים מיניות נשית יותר מאשר ההפך. אך לא רק, כפי שנראה בהמשך.
ובכלל גברים הינם יותר יצורים של חפצים מאשר נשים, נשים הן יותר יצורים של יחסים. גברים מתמצאים בחפצים (עזרים טכניים, מכוניות וכו’), נשים מתמצאות בקשרים, התקשרויות ויחסים (בין בני אדם וביחס לבני אדם).
ובחזרה למיניות. מבעד לעיני החשק הגברי הנשים נתפסות כחפצים של מיניות. ובחפץ יש לטפל, לעיתים לרכוש, לטלטל, לגעת, לאחוז, לתפוס, להחזיק, להפיק תועלת.
ונשים אינן יודעות כל כך כיצד לקבל את עובדת חיפצונן. מצד אחד ‘רוצים אותך, חושקים בך’. מצד שני ‘הרצון והחשק הזה הוא לא בי כבן אדם, לא בי כאנוש, אפילו לא בי כיחיד שלם, אפילו לא בי כאישה – אלא בחלקים מכאניים שהם חלק מן החלק הגופני שבי, חלקים אותם ניתן לתפעל ומהם להפיק: עונג’.
הן קרועות. מצד אחד הן נמשכות לגברים, רוצות ליצור עימם יחסים – רגשיים, נפשיים, מיניים. מצד שני ‘רוצים אותי כדי לנצל אותי, ואפילו לא אותי, אלא חלקים מכאניים בגופי’. ‘ואני מרגישה לעיתים קרובות, מושלכת הצידה, כפחית שתייה לאחר שנלגם ממנה המשקה’.
‘אם לא אבליט את המיניות שלי כסחורה מושכת – אולי גברים לא ימשכו אלי, ואני זקוקה לגברים, מצד שני אני מרגישה מושפלת כשמשתמשים בחלקים ממני כבחפצים להפקת עונג’.
כך לגבי מיניות ומשיכה מינית, מה לגבי זוגיות ויחסים?
ובכן, יש לגברים (לא לכולם, לחלק מהם) קושי במעבר הזה ממגע מחופצן עם חלקים בגופה של האישה, ליחסים אנושיים, עמוקים, אישיים, אינטימיים ומלאים.
ביחסים, בדרך כלל, הגברים פחות מתמצאים, (זה גם מורכב יותר). ואז או שהגישה ביחסים היא פרקטית, מה שצריך לעשות -עושים. וזה במקרה הטוב, במקרה הפחות טוב – כמעט שאין יחסים. עושים דברים ביחד, עושים דברים האחד לשנייה, אבל יחסים?
כמובן שמה שמוצג כאן מוקצן והופך לכמעט גרוטסקה. ברור שגברים רבים אינם כאלה, וישנן שמועות שזן חדש של גברים הגיע. והוא ממש לא כזה.
אך ראשית, נקודת המיקוד כאן הינה עקרונית ולא מעשית, הדברים ברמת העקרון. ושנית, המיקוד כאן הוא פחות בגברים ויותר בנשים, שהיחס אליהן כאל אובייקטים, מיניים ובכלל – מותיר אותן עם תסכול עצום.
ובקרב הנשים הפחות בוגרות רגשית או מפותחות באישיותן – קיימת, אולי, יותר הסתגלות למצב – מנסות לגלם את תפקיד נושאת האובייקטים המיניים. אך עדיין אין זה אומר שבתוך תוכן אין בהן חוסר נחת וחוסר השלמה ביחס לשימוש הזה שנעשה באבריהן וההחמצה שמחמיצים את האדם שבהן.
והאם יכולה להיכנס כאן אגרסיביות? ובכן, לעיתים קרובות אנו מפנים אגרסיה כלפי חפצים. הם, בחוסר יכולתם להתנגד, בפסיביות שלהם, סופגים את הטלטלה, המכה, החבטה הזריקה, השבירה. בין אם זה כסא שמורם ומוטח שוב לארץ בכוח, סגירת דלת בחבטה מזעזעת צירים ומשקופים, או אגרוף לקיר, בעיטה לצמיג מכונית ועוד. בחפץ מותר לפגוע, אפשר אפילו להרוס, הוא לא מרגיש, הוא לא סובל. האם כך גם חש האנס כלפי הנאנסת המוחפצת? שלילת הזכות לחוש כאב ולמחות?
תחילת ההתחלה של רצח, מכל סוג שהוא, היא החפצה. אפשר לרצוח אדם בעיקר כשהרוצח לעתיד ‘נוטל’ ממנו את צלם האנוש. כי אם לא יעשה כן, הוא יהיה יותר מידי דומה לו, ואז יזדהה עימו, יחוש את כאביו וכו’, ואז: ‘מה שקורה לו כנראה גם קורה לי, ולרצוח אותו זה לרצוח מישהו כמוני’.
חלק ג’:
הנשים עוברות תהליך של ‘דה הומניזציה’, דומה, להבדיל, לתהליך שעובר אויב במלחמה – הוא לא בן אדם כמוני ולכן מותר לפגוע בו. או עבדים ומשרתים – הם כה נמוכים עד שהם אפילו לא בני אדם, ‘הם לא מרגישים, כאב אצלם זה לא כמו אצלנו…’ וכשזה מגיע לבעלי חיים ה’דה הומניזציה’ מגיעה לשיאים דוחים במיוחד של שפל אנושי. כאן בני האדם מפטמים אותם עד מוות כמעט (אווזים) הורגים אותם תוך עינויים קשים (אפרוחי תרנגולים זכרים), מצופפים אותם בכלובים קטנים (תרנגולות), עושים בהן ניסויים מזוויעים ועוד ועוד. הם מונצחים כחפצים על פי סוג המאכל (חפץ) שהם ישמשו לנו (בשרן או תוצרתן: ביצים, חלב, גבינה וכו’).
ועם בדה הומניזציה ‘מותר’ לרצוח אז גם מותר לעבור על דיברה אחרת שאסורה בעשרת הדיברות, לשקר. זו הדיברה התשיעית ושם זה כתוב קצת אחרת, בהקשר של עדות שקר: ‘לא תענה ברעך עד שקר’.
בחפץ משתמשים, ואם לא מותר להשתמש בו יש לפעמים צורך להוליך בכחש לרמות, לטעון טענות שונות. ממחקרים על שקרים שגברים מספרים לנשים ונשים לגברים, מסתבר שכמות השקרים שגברים מספרים לנשים עולה בהרבה על הכמות ההפוכה. בספר101 שקרים שגברים מספרים לנשים מאת ד”ר דורי הולנדר, היא מלמדת אודות הדרכים והשיטות הערמומיות בהן גברים מוציאים שקרים אלו אל הפועל.
גברים לא מעטים מבטיחים יותר מאשר הם מתכוונים לקיים באשר להתפתחות היחסים (מטרתו, לעיתים קרובות, היא בה כאובייקט ולא בה כשותף ליחסים הרמוניים והדדיים).
חלק ד’:
וממיניות להחפצה בחיינו בכלל – להחפצת הורים. זה מתחיל מתינוקות שזקוקים ליד מטפלת, ליד מאכילה, לשד מיניק וכו’. אך זה לא נגמר שם. גם אחר כך, שהרגשות מתחילים להיכנס לתמונה, התינוק ממשיך לחפצן, הפעם את רגשות החיבה והמסירות כלפיו על ידי הבעות ותנועות שונות (כמובן שהכל בשלב זה נעשה ברמה האינסטינקטיבית לחלוטין).
ועוד, מאוחר יותר, (במידה והילד, הבוגר עתה, לא עבר תהליך של התבגרות, גדילה פנימיים) – אזי דאגתו, נכסיו וכיסיו של ההורה נכנסים לתמונה ודמותו של ההורה כאנוש בר התייחסות וזיקה יכולה להישאר מטושטשת. (וההורה הזקוק נואשות להתייחסות חמה, אוהבת ובעיקר אנושית, מצד יוצאי חלציו – מנפיק בחפץ לב חפצים וכספים, מתוך תקווה נואלת שזה יביא למעט יחס והתייחסות אישית ואינטימית מצד יוצא חלציו).
ההורים הם בדרך כלל אלה שמחופצנים בקשר עם יוצאי חלציהם… ההתייחסות שלהם להוריהם כאל יצורי אנוש עם נפש ורגשות שזקוקים לזיקה ולא רק להזדקקות (מצידו) – לוקה בחסר. בתחילת הדרך, ההזדקקות (המחופצנת, הזדקקות של הצורך בטיפול) היא מן התינוק או הילד כלפי ההורה. אך ככל שההורה מתבגר ומזדקן, והילד הופך לבוגר, כך מתחילה ההזדקקות של ההורה ליוצאי חלציו. זו הזדקקות רגשית בעיקרה, צורך ביחס והתייחסות מצד הילד הבוגר. כל עוד ההורה בריא הצורך איני צורך פיסי אלא רק ובעיקר צורך נפשי; ‘שיהיה איתי’, ‘שיהיה קרוב אלי’, ‘שתהא בינינו אינטימיות נפשית’, ‘שנוכל לדבר, להידבר’. אך היחס של יוצא חלציהם אליהם כאל אובייקטים/חפצים מספקי צרכים פיזיים בעיקר – ממשיך.
חלק ה’:
ובחזרה להחפצת נשים. הזמן לא עומד במקום ביחס להחפצת נשים. פעם (אפילו עדיין בשנות הששים של המאה הקודמת) עדיין הקימורים הנשיים הדגישו את ‘החפצים/אברים המיניים’ באישה שהם בעלי מקדם הגירוי הגבוה, היום קורה דבר משונה; גוף האישה כגוף או כמצבור של אברים/חפצים מיניים בעלי שימוש מיני – הולך ונעשה שטוח, דק וארוך. אין כמעט אברים חפצוניים בולטים. מה זה אומר? האם הגענו בחזרה ליכולת להיפטר מהגישה לאישה כאל נושאת בגופה אובייקטים (חפצים) מיניים? כאן ישנה חידה גדולה. כי אנו מן הסתם יודעים שכיום היחס לאישה הינו יותר מנוכר ויותר חפצוני מאי פעם (למשל מכנים דוגמניות בשם: קולבים). דוגמניות המסלול צועדות בפרצוף נטול הבעה, בתנועות מכאניות חסרות חיים וחיות, ובפוזה חסרת איפיון אישי – חפץ לכל דבר ועניין. מה שקרה כאן שפעם הייתה עוד אישה והיו לה חלקים חפצוניים בעלי מקדם משיכה מיני. היום כל הגוף הנשי כולו – הפך לחפץ.
זה כמו המעבר מעבודת אלילים לעבודת אלוהים הערטילאי. היום החפצוניות ‘קפצה רמה’. איך צורך עוד לחפש ולנצל את חפציה המיניים של האישה, כל כולה הפכה לחפץ, חפץ שמשיכתו המינית מצויה באסתטיקה קרה; כמו שכיום, חצפים כגון ריהוט, דירות, בתים, פחות חמים ואישיים וחסרי ייחוד עיצובי והינם יותר פונקציונאליים וקרים – כך גם היחס לאישה כאובייקט מיני; לא מעוניינים בחפציך. כל כולך – חפץ. ‘וככל שתגלמי יותר חפץ בגוף חסר ייחוד, קר, מרוחק ולא מאופיין – כך, אנו הגברים’, נמשך אליך יותר.
(וצריך להבין, זה לא שגישת הגבר עברה מיחס לחלקים בגופה ליחס אליה כאל שלם, לא, כעת כל הגוף שלה הפך לחלק מחופצן מתוך עדר של נשים נטולות זהות אישית).
‘ככל שתהיי אלמונית, אנונימית וזרה – כך אמשך אליך יותר, כי בהכירי את האדם שבגופך, כך מפלס המשיכה שלי יורד, וככל שאני קרוב אליך נפשית, המשיכה תמשיך לרדת עוד’. רק שאת חפץ זר, חסר איפיון אישי, אנושי: אופי ייחודי, אישיות, פנים, הבעה, צורת הליכה אישית – אני יכול להמשך אליך’.
חלק ן’:
פעמים אחדות ברשימה זו מוזכר הקיטוב שבין גישה מוחפצת לגישה של אנושיות. ובכן ישנו קושי כלשהו להכיל שני קטבים אלו על הרצף של אותו הציר. בדרך כלל כשיש יחס חיובי לאחד – השני נדחף מחוץ לתמונה. וכאן אולי ההבדלים בין נשים לגברים ביחס להחפצה של המיניות – נעשים קטנים יותר.
ובמה הדברים אמורים? ובכן אם גבר מסוים משדר לאישה בעיקר אנושיות, התייחסות והתחשבות רגשית – אזי אצל נשים לא מעטות גבר זה אולי ייתפס כגבר מושך פחות מבחינה מינית.
אנושיות, חום אנושי וכו’ נתפסות על ידי גברים ונשים לא מעטים (באופן תת הכרתי כמובן) כשופכות מים קרים על אש המשיכה המינית. לא לחינם נשים שמוצגות במודעות פרסומת כאובייקטים מיניים (וזה לרוב…) משוללות הבעה. ואם יש הבעה היא קרה, מרוחקת. חלילה לה מלשדר חום או אמפטיה. בדרך כלל אובייקטיבים מיניים גם חובשים משקפי שמש כהות המסתירות את החלק המאוד אנושי בפניהם: את עיניהם.
וכך אנו מוצאים, שהמיניות הרווחת הולכת יד ביד עם זרות, ניכור וחפצוניות, בעוד שאנושיות ואמפטיה לא נתפסות כעולות בקנה אחד עם שידור של משיכה מינית.
מי שמרשה לעצמו להתייחס לבן/ת המין השני לא כאל חפץ, או מצבור של חפצים (אברים) מיניים – אלא בהתחשבות, באנושיות, עם זיקה אישית ( של ה’אני אתה’ של בובר) דיאלוגית, התייחסות לאדם שבו ולא לחפצים המיניים שהם חלק מגופו/ה – כמו מוריד מעצמו אחוז ניכר מכוח המשיכה המינית שלו/ה.
וכך אני מגיעים למסקנה שתישמע מופרכת לרוב בני האדם; התייחסות אנושית ואישית לאדם– לא בדיוק הולכת ביחד עם מה שאנו תופסים כמשיכה מינית עוצמתית. או משיכה מינית בכלל.
חלק ז’:
וכך אפשר להגיד לסיום, כי ככל שבין שני בני אדם קיים יותר חום אנושי ויחס אנושי חם ומתחשב – כך המיניות אצלם תהא אולי שולית. זה יבוא אולי על חשבון הלהט המיני שמצטנן משהו כשמנורת האנושיות נדלקת.
אולי כדי לשמר את הלהט המיני אנו ממדרים וחוסמים את כניסת זיקת ה’אני אתה’ הדיאלוגי, ההדדי.
כיום אנו חיים בתקופה מינית ביותר, כמעט הכל משדר מין וגירויים מיניים. האם זה אומר בהכרח שאנו חיים בתקופה פחות אנושית ויותר מנוכרת? תקופה בה אנושיות מטואטאת לשוליים ומיניות מנוכרת ומוחפצת באה למרכז?
קשה מאוד לקבל את הכתוב כאן. הרעיונות המובעים כאן רדיקליים וקשים לעיכול. הרי איננו מוכנים לוותר לא על זה ולא על זה. ומאמינים בכל מאודנו שסינרגיה בין אנושיות למיניות – רצויה ואפשרית.
וכך, לא נותר למחבר אלא לסיים את חיבורו זה במלים: חומר למחשבה.
חמלה
זה מרגיש נלעג לכתוב על חמלה כפי שכותבים על אוויר או מים; לכתוב עליהם קל; אתה יכול לנתח אותם באופן מדעי, אחרי הכל, זה כן שייך לתחום החומרי.
אבל לכתוב על חמלה? ולמה זה מרגיש מגוחך לכתוב על זה?
יש פרדוקס אחד גדול שנראה קשה להצליב. הנה צד אחד של הפרדוקס:
מצד אחד, אם נוכל למדוד איכשהו את העוצמה והדחיפות של כל הבכי, הייסורים והסבל שצפים מתוך האנשים – הם יהיו ללא ספק חותכות וקורעות את נשמתו של כל מי ששומע אותם.
הקצה השני של הפרדוקס הוא ש(בהתחשב בזעקה האדירה הזו לחמלה) אם נסתכל מסביב בעולם עם הזרקורים החזקים ביותר, והפנס הקטן ביותר – נחפש אחר טיפות חמלה – או שאין בכלל, או מעט ובקושי.
נדיר מאוד, נדיר מאוד, זה מצרך הולך ונעלם.
חיות יודעות איך, אם פיל אחד נפצע, כל האחרים מנסים להרים אותו,
אם הבעלים של כלב סובל או בוכה – הכלב מלקק את הפנים שלו, אבל אצלנו זה מאוד קשה, עד שנראה שאיבדנו או שכחנו את היכולת לעשות את זה. ויותר מכך – אנחנו לא מייחסים לזה שום חשיבות.
יש כאלה שמגיעים אליך בהתחננות לכך, במשבר גדול, עיניו זועקות לאיזו חמלה, ואנחנו משותקים, כאילו מבקשים מאיתנו לדבר בשפה זרה, אבל מה שיש לנו מיד זה התחליף: עצות, הו. לא חסרות לנו עצות. בכל מקום שבו יש צורך זועק לחמלה – ישנן תריסר עצות מעשיות כעלה תאנה על ערוות העדר החמלה המוסתרת.
לכולם יש עצות, אבל טיפה קטנה של חמלה?
נשים עדיין משמרות חלק מהיכולת הזו, אבל בדרך כלל תהליך ההיעלמות של החמלה כמעט נגמר, עכשיו העולם כמעט ריק לחלוטין מחמלה.
ואם נראה שיש מישו שעושה אקט של חמלה – אין מחיאות כפיים, אפילו לא תודה – כאילו שום דבר מיוחד לא נעשה. בעולם המנוכר הזה, חתלה נתפסת באדישות ובחור התייחסות.
הוא נעדר וחסר בכל מקום, אבל בעיקר הוא צועק בייסורים ממקומות מסויימים:
- בתי חולים, אחיות ורופאים נמצאים שם כדי לעזור לאנשים החולים הסובלים – הם עוזרים לגוף אבל שוכחים את הנשמה והאנוש שמקבל יחס קר וטכני בלבד.
- פסיכיאטרים ופסיכולוגים – הלקוח שנכנס מגיעים בסבל רגשי ונפשי כואב, כמה חמלה מתקיימת בחלל הפגישה? מה טוב בכל הלמידה שלו אם התרגול שלו לא כולל הרבה יותר מ-50% חמלה?
- מן הצד של ילדים בוגרים כלפי הוריהם המזדקנים (ולרוב עם הידרדרות במצב הבריאותי), כמה חמלה יש שם? במקום זאת, לעתים קרובות הם ממלאים חובה. עושים מה שמצופה. אבל חמלה ספונטנית בלתי מותנית? כמו זה שהם קיבלו כשהיו ילדים קטנים? לא תמיד.
- כאשר אנו נתקלים באדם סובל או כזה שעובר משבר – אז החמלה צריכה לפרוץ מתוכנו מיד כמו ציפור גדולה, עפה לחבק את האדם הסובל המסכן – עם כנפי הנשר הגדול והרחמן הוא יכול להגיע עד לליבו ולנשמתו המיוסרים ולהביא קצת ריפוי, שלווה ונחמה.
רוב האנשים משוכנעים שאם בכל זאת מישהו עדיין עושה מעשה של חמלה – הוא עצמו לא צריך שום תודה, או קרדיט על כך, כי המעשה עצמו הוא הפרס הגדול ביותר שלו. זו טעות גדולה.
ואני רוצה לחלוק על כך סיפור אישי.
ישנה אישה בשנות ה-60 לחייה באנגליה, שאני מכיר, יש לה חבר כבר שנים רבות, שגם אותו אני מכיר, ויום אחד (עכשיו הוא בתחילת ה-70 לחייו) הוא חלה באלצהיימר. המַחֲלָה התקדמה מהר מאוד, ומהר מאוד הוא היה חסר אונים לגמרי ותלוי. היו לו קרובי משפחה, וחברתו יכלה לעזוב אותו, או לדאוג שיכניסו אותו למכון. אבל היא נטשה הכל בחייה והתמסרה לחלוטין לגוש הבשר הזה, (כי זה כבר מה שנותר), היא מחויבת לחלוטין 24 שעות. היו להם חברים, מעטים העניקו לה הערכה כלשהי על מה שהיא עושה. שמעתי על כך מחבר משותף, וביקשתי שיעביר לה את הערצתי ותמיהתי הגדולה על החמלה המדהימה שהיא נותנת לבן זוגה המסכן. הוא העביר לה את ההודעה שלי, ותגובתה הייתה אחת: היא התחילה לבכות. כי יש אדם אחד בעולם הזה (בישראל) שיש לו את ההערכה המגיעה לה בשל חמלתה הלא יודעת גבול.
אז, זה המוסר שלי כאן; גם אם יש כמה אנשים שעושים חמלה, הם עדיין זקוקים מאוד לקרדיט על כך. גם אם אנחנו עושים את הדברים האצילים ביותר – אנחנו עדיין זקוקים לתמיכה והכרה על כך. כולם צריכים קרדיט.
*
שני שירים של עמיחי על מה שכה זועק בחסרונו בעולמנו: חמלה.
אל מלא רחמים
מילים: יהודה עמיח
אל מלא רחמים, אלמלא האל מלא רחמים היו הרחמים בעולם ולא רק בו.
אני, שקטפתי פרחים בהר והסתכלתי אל כל העמקים, אני, שהבאתי גוויות מן הגבעות, יודע לספר שהעולם ריק מרחמים.
אני שהייתי מלך המלח ליד הים, שעמדתי בלי החלטה מול חלוני, שספרתי צעדי מלאכים, שלבי הרים משקלות כאב בתחרויות הנוראות.
אני שמשתמש רק בחלק קטן מן המילים במלון. אני, שמוכרח לפתור חידות בעל כורחי, יודע כי אלמלא האל מלא רחמים היו הרחמים בעולם ולא רק בו.
**
אלוהים מרחם על ילדי הגן
*מילים: יהודה עמיחי
אלוהים מרחם על ילדי הגן פחות מזה על ילדי בית הספר.
ועל הגדולים לא ירחם עוד ישאירם לבדם ולפעמים יצטרכו לזחול על ארבע בחול הלוהט כדי להגיע אל תחנת האיסוף והם שותתי דם.
אולי על האוהבים באמת יתן רחמים ויחוס ויצל כאילן על הישן בספסל שבשדרה הצבורית.
אולי להם גם אנחנו נוציא את מטבעות החסד האחרונות שהורישה לנו אמא, כדי שאשרם יגן עלינו עכשיו ובימים האחרים.
עולם ללא חמלה הוא גיהנום, יותר מכך עבור אנשי הנשמה (מה שנקרא: אנשים רגישים ביותר).
*
כשנולדים מטפלים בכם בחמלה, כשאתם מתים מזקנה מטפלים בכם בחובה.
*
יש דבר אחד שאין עליו סליחה – היכן שיש זעקה לחמלה – ואף אחד בסביבה לא חושב על מתן חמלה
תהליך העלמות האנושיות
מקור:
123rf stock royalty
הזר
בנינו טירה מקופסאות קרטון
בחצר האחורית הצרה ונטולת הדשא
כאדם חסר פנים עמד במעבר בשמש,
ידיו בכיסי מעיל הגשם מתבונן בנו
והוא אף פעם לא הלך משם.
אתמול
עמדתי במעבר
במעיל הגשם הישן ביותר שלי
מתבונן בילדי השכנים
בונים טירה מקופסאות קרטון”.
ג’רלד לוקין
**
חלק א’:
בחרתי להתחיל עם השיר הזה של לוקין. כי עבורי, ואני מקוה שגם עבורכם, הוא מעביר את מסר הניכור, ובעיקר את חוסר האנושיות.
המדובר על מצב של התדרדרות, כמו למשל אלצהיימר, החולה אף פעם לא מחלים, לא משתפר, והמחלה לא נעצרת. המחלה שלנו היא ניכוריוזיס. התפוררות והתנוונות איטית ומתמשכת של המולכים העצביים של תחושות של אנושיות כלפי אחר.
אנו מכירים מחלות שמכות באנשים, באנשים זקנים, מחלות כרוניות אנו קוראים לזה. מחלה כרונית, היא מחלה שלא יוצאים ממנה ובסוף מובילה למוות.
אך איננו מכירים מחלות שמכות באוכלוסיות שלמות. מחלה שאחת הסימפטומים שלה היא דמנציה של היחס לאחר. ניכור הוא מוות (בינאישי) זוחל , כמו קפיאה של אדם לבוש בקושי, המצוי כל הלילה בשלג. בהתחלה קופאים האברים החיצוניים, האף, האוזניים, קצות האצבעות, ואז זה זוחל פנימה, עד שמגיע לכלי הנשימה וללב.
כך בניכור, רק שאותו לא מרגישים, כי כל העניין באיבוד האנושיות, מבוסס על איבוד רגישות ומודעות בו בזמן, למשהו שהולך לאיבוד. ואתה לא יכול להיות מודע למשהו שמתנוון אצלך, כי מה שמתנוון אצלך זה בדיוק מה שאמור לעשות אותך מודע לאותו דבר שמתנוון אצלך, רגישות לאחר. אם רגישות לאחר מתנוונת, איך נדע?
מרגישים פחות ופחות, נעשים יותר ויותר כהים, אטומים לסימנים קטנים של מצוקה וסבל אצל האחר, זה פחות ופחות מזיז לנו. וזה כה נוח, כי הרגישות הזו מעצבנת, כל דבר קטן מקפיץ את העצבים הקטנים ואת החיישנים הזעירים בתוכנו. באיבוד רגישות לאחר, רואים את העוול שנעשה לו, או את סימני הכאב הרגשי הקטנים המופיעים כדליפות בשפת הגוף שלו, וכה קל לעבור הלאה. שום דבר כבר לא מתריע בתוכנו.
והכי ‘עוזר’ לנו לעבור הלאה, זה שיתוף הפעולה השקט של האחרים עם ההתעלמות שלנו. עוברים הלאה כולם. אף אחד לא ינזוף בנו על ההתעלמות. להיפך, אם נעשה רעש, ינזפו בנו, אנחנו מגזימים, זה לא כל כך נורא, וחוץ מזה, וחוץ מזה, וחוץ זה, (אף אחד לא יגיד את המלים הבאו%ת, אך זה משודר) מה זה עניין שלנו? מה זה קשור אלינו? אין לנו צרות משלנו גם מבלי לשם לב ששהוא עגום היום ועיניו כבויות כבר חודשיים?
חלק ב’:
כל זה החל מפעפע בי למקרא כתבה במוסף הארץ של יום שישי, 28.3.14. הכתבה נקראה: ”השואה כפי שלמדנו.”. עוד כתבה על ניסיונות של ”יד ושם” להקים ולשמר מודעות לנושא השואה, והפעם הכתבה הייתה על מרצים ישראלים שעושים זאת בבתי ספר בגרמניה. הילדים הללו, לא רק שאינם כבר נכדים של אלה שלקחו חלק בהשמדת היהודים, הללו היו כנראה כבר סבא רבא שלהם. במלים אחרות: זה קרה לפני המבול.
אני זוכר, כילד, למדנו על מלחמת השחרור, והיא התרחשה, כשבע שנים לפני ששמענו על ‘גוילי אש’ ושמות כמו ג’ימי, שירים כמו: ‘אליפלט’ וכו’. ואכן זה היה עבורנו כתקופת המזוזואיקון. שלא לדבר על ילדים ששומעים על משהו שהסבא רבא שלהם אולי השתתף בו.
רוב הכתבה הייתה על גדעון גרייף, פרופ’ להיסטוריה, זמר דתי כילד.
הנה קטע מדהים, לא יאומן מתוך הכתבה:
”רוב התלמידים הגרמנים, כך מעיד גרייף, מביעים אמפתיה לגורל היהודים בשואה, מגלים עניין בפרק האפל בהיסטוריה של המדינה שלהם, ושואלים שאלות אינטליגנטיות, המביעות התמצאות טובה. איזה נוער נהדר אני פוגש, איזה אנשים צעירים מופלאים! איפה הם היו אז. למה קולם לא נשמע אז”? הוא תהה בסוף חודש נובמבר האחרון, כשהתלוויתי אליו לשבוע מרוכז של הרצאות במערב גרמניה. הנוער הגרמני מגלה יותר ויותר עניין בשואה – הפוך מהמצב שממנו חששנו בעבר. הם לומדים על השואה מעל ומעבר, המורים שלהם מקדישים לנושא השואה זמן ניכר, הם נוסעים לאושוויץ למסע לימודי ומקדישים לנושא יותר זמן ממה שהמסגרת הפדגוגית מחייבת”, אומר גרייף”.
עד כאן הפיסקה. לו היו לי שערות – הן היו סומרות. לא להאמין למה שכתוב כאן. האופטימיות של גרף משכנעת. אך הסאבטקסט שעולה ממנה, הוא שאבות סבותיהם נתקפו בסוג של וירוס מטורף, ולא רק שהם חסינים מפניו, אלא שהם לומדים מן המחלה של אבות סבותיהם וזה הופך אותם לאנשים טובים יותר ורגישים ומודעים יותר לעוולות הזולת. אני יודע, זה לא כתוב כאן. אבל זה יותר גרוע, זה מרומז, וזה נכנס יותר עמוק, ואין דרך להיות מודע ולהתגונן מפני זה.
מה, באמת? נוער נפלא? אנושי? אז אבות סבותיהם היו מה? מוטציה מטורפת של הטבע? ועולה מן הכתוב שאולי טוב שכך, כי כתוצאה מכך (מרמז גרייף) הצאצאים שלהם יהיו יותר זהירים מליפול לאותן מלכודות של לשים מיליוני אנשים בתאי גזים.
כל שצריך זה אדם מלומד שמראה מה קרה, מסביר, התלמידים מבינים, והם לא יעשו דבר כזה שוב. כאילו הכל הוא עניין של הגיון. ולנאצים פשוט לא היה הגיון, וכשמקנים את זה לתלמידים הם יהיה אולי אנושיים יותר?
והמסר היותר נורא הטמון מאחורי המלים זה המסר שחוסר האנושיות הנורא והמפלצתי של הנאצים. לא קשר אלינו, אנחנו אחרים, ובעקבות הלימוד ממעשי הזוועה שלהם נהיה אפילו יותר אנושיים. חוסר אנושיות? לא בבית ספרנו. זה קרה לאחרים, למה להם? השד יודע. וירוס אולי? אבל זו תופעה חד פעמית. ועכשיו, אחרי הנאצים, נהיה אפילו עוד יותר רגישים לסבל של אחרים.
איזו הולכת שולל נוראה.
הם לא רואים? לא רואים את חוסר האנושיות המשתולל בכל מקום, ותמיד בשקט בשקט, על ידי התעלמות מתורבתת, מנומסת אפילו. מכבים את האנושיות בתוכנו פנס אחר פנס, ובחושך לא רואים את הסבל והמצוקה של הזולת.
לא! הנאצים לא היו תופעה ביזארית, מטורפת, חד פעמית, מוטציה, וירוס. משהו שקורה רק לעם מסוים ורק לדור מסוים, ורק תחת שליט מטורף מסוים. הנאצים לא עד כדי כך רחוקים מאיתנו. ההתעלמות הקטנה שלנו ביום יום האפור מצוי על אותו קו רצף. שלהם אגרסיבי אקטיבי, שלנו אגרסיבי פסיבי.
הם נתנו ביטוי מטורף, מוקצן ואיום למשהו שאולי בצורה מאוד פסיבית חי ביום יום האפור בינינו לבין אחרים. לא ממש איכפת לנו. להיפך, שלא יביאו את מגיפת הרגישות האמפטית לבית שלנו למשפחה השלווה שלנו. נניח שאנו מתארחים בביתו של זוג שחווה קשיים בזוגיות. אפילו אם בני הזוג הללו נמצאים בתהליך מטורף של גרימת סבל הדדי קשה זה לזו, בואו נדבר על משהו נעים, על דברים טובים, לא על זה, למען השם, לא על זה.
ועם זאת, אנחנו לא רעים. כואב הלב לראות יולדת מאבדת את ולדה ומתה כתוצאה, כנראה, מרשלנות רפואית, אנחנו בהחלט מצקצקים. ולראות תינוק משוטט על הכביש כי הלך לאיבוד, ליבו של מי לא יחלץ מיד לתפוס אותו ולהביא אותו לתחנת המשטרה הקרובה. לא איננו רעים לאחרים. לא מעט אנשים יעצרו כשהם חוזים בתאונת דרכים ואפילו יסיעו בעצמם את הפצועים לבית החולים.
וגם את הורינו הדמנטיים והסובלים נקפיד לבקר פעם בשבוע (לפחות) במוסד הסיעודי.
וישנם רבים המתנדבים באירגוני סיוע למיניהם, לעובדים זרים, לאימהות חד הוריות, לנשים מוכות. לעניים שאין להם ארוחה חמה ביום.
אך אולי כל זה אינו אלא עלה תאנה. איך אנו מגיבים לאדם בעבודה, סתם בעבודה. שיושב איתנו לקפה ואולי לפתע יגיד (למרבית הפלצות שלנו): ”קשה לי בחיים, אישתי עזבה אותי ואיני מוצא את עצמי”. האם האנושיות תפרוץ מאיתנו כגייזר אדיר, או נגמגם, לא נדע מה להגיד, ננסה לנחם. להציע להרשם לאתר הכרוית באינטרנט (”אני בדיוק מכירה מישהי שהתגרשה, והכירה שם בחור חמד והם מה זה מאושרים”).
חלק ג’:
בני אדם הצליחו להשתחרר מן האנושיות שלהם.
כי יכול להיות שהאנושיות נתפסת כמשקל מכביד.
אנושיות מסרבלת את המעבר דרך החיים. כשיש קשיים אצל האחר, אנושיות לא מקלה, שהרי צריך להתחשב באחרים, ולקחת אותם בחשבון ולהתייחס אליהם.
קשה לנו להיות אינטימיים עם אחר, (רק בגלל שכמונו, הוא אדם).
עם זאת אנו רגילים שהכל אישי, כל מה שנוגע לנו; המקום ההיררכי שלנו אצל האחרים, הכבוד שאנו מקבלים (או לא) יחס פוגע מצד אחרים – כל אלה תופסים את המרכז של תשומת הלב שלנו, וכשזה כך, אין מספיק מקום להתייחס לאחרים שלא בהקשר האישי שלנו. (של איך אנו נתפסים בעיניו וכו’).
מרוב ‘אני’ אין מקום ‘לאחר’.
ובמיוחד כשמוסיפים לא סתם אחר שעומד בתור לפנינו או אחרינו בסופר, אלא אחר שקולטים ממנו את הכאב שלו, הייאוש שלו, המצוקה שלו, את מצב השפל של התקוות, ומצב הגאות של האכזבות – למי יש כוח לזה בכלל? אצלנו זה מופיע כסירבול, אין לנו את המלים, לא יודעים מה להגיד, אך האמת היא שכשאנו נדרשים לאנושיות כלפי האחר, אנו כמו במדינה שאיננו דוברים את שפתה, אנו כקרפיון שמוטל מחוץ לאמבטיית המים. זה מחוץ לתחום שלנו
אבל שיהיה ברור, איננו רעים, מושבים קדמיים באוטובוס שמורים לנכים. כמישהו חונה בחניית נכים, ואין לו תוית נכה, רבים מאיתנו יגשו אליו וידרשו שיפנה מקומו מיד. נעצור את המכונית במעבר חציה כשאישה עם תינוק בעגלה ממתינה בסבלנות לעבור. שלא לדבר על תינוק שהושאר באוטו עם חלונות סגורים ביום חם. אוה אז נעשה רעש גדול.
אבל כל זה טכני. לא מערב את הנפש שלנו, את האכפתיות הפנימית שלנו. זה מזעזע אותנו כאזרחים אך לא כבני אדם (בעלי נפשיות ורגישות לאחר).
האם אנו יכולים לתאר לעצמנו את המחזה הבידיוני הבא. אדם מבוגר ניגש לקופאי ברכבת ובמקום לנקוב בשם המקום אליו ירצה להגיע, ואם חפץ הוא רק בכרטיס הלוך או בהלוך חזור, הוא אומר לו משהו כמו: ”קשה לי בחיים, עצוב לי, בודד לי. אלה לא החיים שחשבתי שיחכו לי. כל כך רציתי רק לדבר עם מישהו, להגיד משהו על זה למישהו, לאחר כל הימים הבודדים הללו”. איך יגיב הפקיד/ה לגוש האנושיות השותת דם וכאב הזה שמונח כה לפתע על המשטח שנועד לכרטיסים מצד אחד ולכספים מן הצד השני. (האם ינטוש לרגע את הכסא, ייצא החוצה ויחבק את האיש הכה צמא ונואש לחום אנושי?).
או דוד שבא לביקור אצל בן אחיו, והלז שואל מכאנית: ”אז מה נשמע”? והדוד עונה: ”רע לי בחיי ויש לי הרגשה שלאיש לא איכפת”. אך כה רבים מאיתנו חשים ממש כך.
בדרך כלל איננו נזקקים לאנושיות בחיי היום יום, למרות שאנשים כמו האיש הזה חולפים על פנינו יום יום ואפילו שעה שעה. אנחנו מתאמנים ומתיימנים ביעילות, פונקציונלית. אך להיות אנושי לאחר? לא יודעים, לא למדנו, ואם היה לנו, די שכחנו.
כנראה שלעולם לא נפנה לידיד או בן משפחה ונשאל משהו כמו: ”ואיך אתה עם החיים שלך?”, ”קשה לך קצת לפעמים”? ”יש לך עם מי לדבר על זה”? ”והבדידות, אפילו אם יש לך זוגיות, איך היא? נסבלת, או קשה מאוד”?
איננו יודעים להסתדר עם המטען האנושי של אנשים בחיינו. אפילו עם בני משפחה קרובים, האינטימיות החשופה והעירומה הזו מביכה אותנו.
מה נגיד למישהו שבתגובה ל”מה הענייניים”? בעבודה, יגיד שאתמול גילו אצלו סרטן בשלב 4. האם תפרוץ מאיתנו אנושיות, אמפטיה, חסרת גבולות עוטפת וחובקת. (וזה כל שצריך לפעמים), לעזור? ודאי שזה לא יעזור, לא מדובר על מיומנות או פונקציונליות, מדובר על אנושיות.
מן הסתם זה ששמע את הבשורה הקשה מן החולה הטרי, יחוש גולם גמור. כל השכלתו והמיומנות בעבודה לא הכינו אותו לזה, והם לא יעמדו לצידו כאן.
ובנוסף לכך, אולי תצוף בו בפנים, עמוק – איזה מן טינה: ”מה הוא היה צריך לשפוך את זה עלי עכשיו ברבע לתשע בבקר”? בשביל מה יש פסיכולוגים, רופאים, כדורי הרגעה לעזאזל. אבל לפנות על כך סתם לבן אדם? (רק בגלל שהוא בן אדם?)”.
איננו יודעים להיות אנושיים, אישיים, אינטימיים, שלא לדבר על אמפטיים – עם האחר, גם אם אינו סובל, אלא סתם אדם מזדקן הגורר עצמו דרך תבניות סוציאליות ותפקידים שונים.
איננו יודעים כיצד לנהוג באנושיות, להגיב באופן אנושי. שלא לדבר על לצפות לאנושיות ממישהו (שאולי נוכח שקשה, לי, לא פיסית, נפשית).
כן, איבדנו את היכולת האנושית, כפי שאפשר לשכוח שפה, או איך להגיע ממקום למקום (לאחר שלא עשינו זאת זמן רב).
שכחנו איך להיות אנושיים. זה זר לנו כל עניין האנושיות הזה. קל לנו עם הפנים האטומות ברכבת, במכונית או באוטובוס. אנושיות זו שפה נשכחת שהלכה לנו לאיבוד.
והכוונה לא לאהבה, אל אלה שהם שלנו ואנו שלהם. אלא לאנושיות סתם לאנשים שקרוב לודאי חשים אבודים די כמונו.
מתי זה הלך לאיבוד?
ולא רק שזה לא בא לנו טבעי, זה לא בא לנו בכלל.
משנה לשנה, קל יותר להיות זר לאחר מאשר אנושי.
האנושיות נעשית לנו קשה ומסורבלת, אך הזרות באה לנו יותר ויותר בקלות.
ואם זה כך (וזה כך) אז מה יהיה? מה יהיה? מה יהיה בסופנו בלי האנושיות הזו?
כי אם זה הלך, מה נשאר? מה?
.
תיאורית השעירים לעזאזל
“כשהשופט קורא בשמו של הפושע – הוא עומד, והם באותו הרגע
מקושרים על ידי ביולוגיה מוזרה שעושה את שניהם מנוגדים
ומשלימים. האחד לא יכול להתקיים בלי האחר. מי השמש ומי הוא
הצל? זה ידוע היטב כי פושעים מסוימים היו אישים דגולים“.
ז’אן ז’אנה
——————————————————————————–
חלק א’:
בכל בית ועיר קיימת מערכת ביוב, בגוף האדם עצמו יש אותה מערכת ניקוז; הפריפריה העור והאברים תחתונים – אברי המין דרכם נפטרים מעודפים או בעיקר מפסולת. בימים עברו כל רעיון הניקוז היה גלוי ולגיטימי; השפכים זרמו בחוצות, הפסולת הייתה בחצר האחורית. גם חדרי השירותים היו בחצר, או בטבע אולי בגלל שהריח היה פחות קשה, כי היו פחות כימיקלים? על כל פנים כיום צינורות השפכים מצויים עמוק באדמה, וכל מערכת סילוק האשפה היא דרך פחים גדולים אטומים, משאיות זבל שבאות בדרך כלל מוקדם בבוקר, ואתרי אשפה הרחק ממרכזי ערים. גם במישור האנושי כל הניקוז של לחצים ומועקות וכוחנות אישית היה פעם גלוי ולגיטימי; היו משרתים , היו עבדים, והם היו מושא לניקוז כעסים, אגרסיות וכו’. והיות וזה היה לגיטימי וגלוי ומאורגן, זה היה גם מותר וברור. במבט שטחי נראה כאילו כיום לא קיימים כלל צינורות ניקוז חברתיים ואישיים. מה שמביא לתקווה המיידית שאולי כמות הכעסים והמתחים פחותה יותר, ועל כן אין בנראה ובמוחש אפיקי ניקוז ויזביליים, כמו פעם.
אך איך נסכלנו לחשוב שעם העלמות ההחצנה של שפכים פנימיים, גם התגברנו על בעיית השפכים הפנימיים ועתה כבר אין יותר כעסים ומועקות שמחפשים אפיק ניקוז. אשליה זו אופיינית לחברה שלא קשובה לממדים הפנימיים, וסוברת שהכל קורה בחוץ. ובחוץ זה אכן נעלם, אך מה קורה בפנים? ובכן, בפן הבינאישי, כיום לא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ. צינורות הניקוז עברו פנימה. החזות החיצונית ‘התנקתה’ על חשבון הממד הפנימי, שספח אליו מעכשיו את הכתמים שהמסכה החיצונית כבר לא מאכלסת. פעם הרגו אנשים פיסית, הברוטליות הייתה חיצונית, היום הורגים אותם נפשית, מבפנים )את ההרג החיצוני הותירו לעבריינים, שכירי חרב וחיילים. פעם החרם היה פיסי, חיצוני, היום החרם הוא פנימי; האדם בא ויוצא בחברה, כולם מדברים איתו אבל הוא חש מוחרם. המסרים מתוחכמים, סמויים. פעם בית הסוהר היה בחוץ, כיום הוא בפנים. ותהליך זה של העברת הכלא או ההריגה מתחום הגוף אל תחום הנפש, מן הרובד החיצוני לממד הפנימי – מוצא מן הכוח אל הפועל על ידי שני שליחים: הדחקה והשלכה. הדחקה היא לדחוף את שאינו רצוי ולא מתאים לדימוי שלנו – פנימה, למחוזות האפלים של התת מודעה. והשלכה הינה אקט של לדחוף החוצה את שאינו רצוי ואינו מתאים לדימוי שלנו. ואם בהחדקה האובייקט שאליו מדחיקים הוא התת מודע של העצמי, הרי שבהשלכה האובייקט הוא אדם אחר.
בראשון מדחיקים לתוכנו, בשני זורקים את זה החוצה על גורם סביבתי או על אדם אחר. וכך אנו מוצאים שני שעירים לעזאזל דרכם אנו נפטרים כביכול מחטאנו ומן הזבל הפנימי. שעיר לעזאזאל אחד הוא הילד הפנימי שלנו, תת הכרה, לשם זורקים-מדחיקים את שאנו לא רוצים להכיר בו הדחקה. והשעיר השני הוא הזולת החלש, או האחר הזר שעליו אנו מעמיסים את הצל שלנו, את האני המכוער השלכה. וכל זה נעשה בדיסקרטיות גדולה, שום דבר לא נראה כמות שהוא;
ההדחקה נראית בדרך כלל כחוסר יכולת להתמודד בגלל מניעים טכניים כאלה ואחרים. ואילו ההשלכה נראית כאשמה ברורה של מישהו אחר שבגללו אנו סובלים.
כאן נתמקד בהשלכה, בהפיכת האחר החלש לקורבן ומושא ניקוז לזה שהחזק לא מוכן או לא ליכול להפנים ולחיות עמו. את ההשלכה על הזולת החלש ניתן לראות בקושי במוסד המשפחה; כמעט בכל משפחה קיים מישהו שהוא החוליה החלשה. בדרך כלל אחד הילדים, שהופך שלא בטובתו לאפיק ניקוז של המתחים והתיסכולים של ההורים האחים החזקים.
כך במשפחה, ומה בחברה? ובכן כללית ככל שאדם חזק יותר ובעל סטאטוס גבוה יותר, כך יש סביבו יותר שעירים לעזאזל צינורות ניקוז- המנקזים את פסולתו ומותירים אותו זך ונקי. אחת מן הסיבות לרצונם של אנשים להיות בעמדה ניהולית או עמדת סטאטוס גבוהה, כדי שאחרים ינקזו עבורם את הפסולת הרגשית
האישית. וזו גם אולי הסיבה בהא הידיעה למלחמות הכח בין אנשים קרובים; ברמת המהות הן ניטשות על הסוגיה של: מי יהפוך לצינור ניקוז של מי, וככל שהאדם שהפכת לצינור ניקוז שלו הוא גס, אכזרי או מופרע יותר – כך הנזקים שיקרו למנוקז יהיו קשים יותר. זה קורה ביחסים אישיים, בין זוגות נשואים, בין הורים לילדים, בין חברים. בסופו של דבר הרגיש, הפגיע, העדין יותר – הופך לצינור ניקוז לשני. אומנם יחסים בינזוגיים מתחילים בהדדיות מבורכת, אך בשלב כלשהו מגיע הרגע בו נשאלת השאלה ברמת המטא: מי מנקז למי? כך גם ביחסים בין מיעוט במדינה לבין הרוב השליט, או בין מדינה כובשת למדינה נכבשת. או בין
מהגרים, עובדים זרים במדינה משגשגת, לבין תושבי אותה מדינה. ברמה החיצונית של פני הדברים נראה כי מדינה שזקוקה לשוטפי כלים ומנקי חדרי מדרגות היא מדינה שצריכה להפנות את כח העבודה המקומי שלה להמשך ההתפתחות הכלכלית, והם זקוקים לאנשים שיעזרו להם לנהל את הרמות התחתנות בשעה שהם מתרכזים בפיתוח משאבים חדישים. זה ההסבר הנוח, אך, שוב, ברמת המטא, זה נראה אחרת, שם אנו מבינים כי עצם התופעה של חברה שלא מנקזת עבור עצמה וזקוקה לאנשים אחרים שיעשו זאת עבורה – אומרת שהבעיה היא לא במישור החומרני כלכלי, אלא במישור האמוציונלי פסיכולוגי. חברה שזקוקה לאנשים במעמד נמוך כדי שינקזו לה – היא חברה שהגיעה לשוקת שבורה, מבחינה ערכית, מוסרית ורוחנית. היהודים בשואה היו צינור הניקוז לגרמנים, דרכם הגרמנים ניקזו שנאה, זעם, עוינות, וכו’, עד שממדי השנאה היו כאלה שניקוז רגיל כבר לא הספיק, היו צריכים את מותם כדרך האלימה היחידה שתנקז את
השפכים הגרמניים….
עד כאן לגבי תיאורית השעיר לעזאזל והקורבן. ראשית על עצם הצורך בה, ושנית על ההסוואה שאנו מסווים את הטקטיקה הזו -יחסית לצורה הגלויה שזה בא לידי ביטוי פעם. עד כאן על התופעה באופן כללי. אך כדי להבינה יותר לעומק, יש צורך להתמקד במגזר מסויים של אפיקי הניקוז החברתיים הללו, כדי להבין בדיוק איך זה עובד. הנה ונפנה זרקור אל העבריינים.
חלק ב’:
אחד מאפיקי הניקוז השכיחים ביותר בכל חברה, הם העבריינים והפושעים. ברמת החיצונית והרציונלית, הם קורבנות של חוסר קידמה ובורות, אך ברמת המטא, יש להם פונקציה ניקוזית ברורה. כל שלטון מקצה משאבים רבים למיגור הפשע והעבריינות מתוכו, המשטרה, בתי המשפט וכו’. אך האמנם?
כך מעל פני השטח, אך מה קורה ברמת המטא? ברמת המעמקים? ובכן שם זה נראה, שוב, אחרת. שם ניתן לגלות שזה לא שהם לא יכולים למגר את הפשע, אולי דווקא יש להם אינטרס מוסתר כמובן להשאיר את הסדר הקיים על כנו, תוך כדי אימוץ מראה פנים של מאבק חסר פשרות, כי יש להם אינטרס נסתר בכך?
ובכן, האמת ברמת המטא היא, שלמעשה החברה אינה רוצה לכרות מתוכה את התופעה הזו, ובמקום זה היא ‘גוזמת’ אותה מפעם לפעם ובזה למעשה מחזקת את השורשים והגזע של התופעה העבריינית. החברה שומרת את הפשע בפורופורציות קבועות, כך שתוכל להמשיך ולחיות עמו. העבריינים מתמרנים בתוך הגבולות שהחברה מאפשרת להם; כמה שנים בכלא, כמה שנים בחוץ, אפשר לחיות עם זה; לגדל משפחה, לנסוע לחו”ל, לקנות דירה- חלק מהחיים. אפשר כך לשמור על סטאטוס קוו. אך אילו החברה הייתה רוצה לכרות את הפשע מן השורש באמת, זה היה נעשה בזמן קצר יחסית. אבל מתחת לפני השטח החברה זקוקה לתופעה הזו… החברה משמרת את העבריינות על אש קטנה. העבריינים מייצגים בעצם את כל החלקים בחיינו שאנו מקפידים לטאטא מתחת לשטיח. כי לפשע יש תפקיד, הוא נועד לגלם ונקז את מה שהחברה ה’סו קולד’ מהוגנת מסתירה מאחורי תריסים מוגפים. מילים אחרות: העבריינים משמשים כמערכת ביוב לחברה, דרכה היא מנקזת את הפשע שקיים בכל איש ואישה אל דמות העבריין. שכמו השעיר לעזאזל ביום כיפור- ‘מכפר’ על ידי העונשים שמטילה עליו החברה לא על פשעיו שלו, אלא על הפשעים שבמחשבה וברגש שכל אחד ואחד מדחיק לתוך המחשכים של תת תודעתו. מבחינה זו זה כמו הקתרזיס )ההיטהרות שנגרמת לאדם ההולך לתיאטרון וצופה בשחקנים המגלמים את כל שהוא פוחד לתת לו ביטוי. כך למשל, ידיעה אודות אונס, או ידיעה על גבר הרוצח את אישתו –
המתפרסמת בעיתון – מעניקה פורקן פסיכולוגי ליצרים האפלים של אותו פקיד קטן, המביא פרחים לאישתו בכל יומולדת. לעבריינים יש תפקיד בחברה; הם עושים עבורה שירות. החברה עושה השלכה של המחלה שלה – על העבריינים, והם מצידם מנקזים אותה החוצה, כמו הליכה לשירותים… רק שזה נעשה בתחום הרגש והיצר האפל. ישנם טיפולים שמנסים לעזור בדיוק בקטע הזה, של רגשות, זיכרונות ויצרים מודחקים, אחד מהם נקרא פסיכו-דרמה, שיטה זו שהמציא אחד, בולגרי בשם מורנו, מנקזת רגשות זעם, תסכול אימה, אגרסיה וכו’ על ידי ‘שפיכת’ כל ה’זבל’ הרגשי שהצטבר על ראשו של אדם מן הקבוצה הפסיכו דרמטית שהתנדב לגלם את הדמות שתהווה טריגר – שיגרום לרגשות העצורים להישפך החוצה. כך שאם החברה הייתה עוקרת לחלוטין את תופעת הפשע מתוכה, כי אז היא הייתה הופכת להיות בריכת הביוב של עצמה, וכך הייתה ‘נתקעת’ עם כמויות אדירות של זימה, נקם, אגרסיה וכו’ שאין להם כתובת פיסית או אפיק ניקוז יצירתי כמו שמספקים הרומנים או הסרטים. וחוץ מזה זה היה דומה לסתימת הצינור המרוקן את האסלה. וכך החברה לא תוכל עוד להתהדר בזה שהיא נקיה.
במצב כזה החברה שלנו לא הייתה הופכת כולה לעבריינית, אלא שאז הייתה פחות דיכוטומיה בחברה שלנו, והיה מצטמצם הפער בין הפרצוף החיצוני, הדשן, השאנן והנקי – לבין ההדחקה הפנימית זו שהעבריינים ושחקני תיאטרון קלאסי, שהמחזאים שלו למשל הם – אוגוסט סטינדברג, יונסקו, טנסי ויליאמס, ארתור מילר ואחרים. וגיבורי יצירות ספרותיות כגון אלה של דוסטויבסקי ותומס מאן, וכו’ -מנקזים החוצה. אנשים היו נדרשים -במצב של העדר מוחלט של עבריינים – להתמודד עם הצדדים הפחות נקיים ונעימים של עצמם כי צינור הביוב נלקח מהם, ואל מול פני הזוהמה והריח המצחין – הם היו חייבים לצמצם את הפער שבתוכם ולהיות אותנטיים ביחס ישיר למי שהם באמת. אם אנשים היו עושים את מלאכת הניקוז לעצמם ובעצמם, הם לא היו מרשים לעצמם לטפס כ”כ גבוה ולהיות כה
שאננים ודשנים בשביעות הרצון העצמית החיצונית והייצוגית שלהם. הטיפול בלכלוך הפנימי היא עבודה מאוד לא נעימה, כי כל הזמן הוא צריך לעסוק בלכלוך… ויש הבדל בין להתעסק בלכלוך ובין להתעסק בניקיון: להתעסק בלכלוך פירושו לנקות את כל הפינות החשוכות שקיימים בהם זבל וזוהמה. בשעה שלהתעסק בניקיון פירושו לחיות על פיסת הניקיון שנותרה ולהתעלם מכל הזוהמה סביב. רוב האנשים מעדיפים שלא להתעסק עם היצרים עם העכבות, אלא לעקוף אותם, להתעלם מהם, להשליך אותם על עבריינים ‘מדופלמים’ ולהשאיר לעצמם את כתר המהוגנות האכסלוסיבי – ולהתעסק רק עם הנשגב, היפה או המהנה והמחמיא. אבל גישה זו של עבריינות סמויה, זו של היצר והרגש – היא בעלת כוח אדיר על חיינו, כי כפי שאמר השועל לנסיך הקטן: “ מה שחשוב הוא זה שסמוי העין”.
לשון אחר, ההדחקה, ההשלכה וההעלמה מחזקות את כוח השליטה של זה שמודחק. ומה שסובל, ומי שסובל מזה תמיד – זה המישור של חייו הפנימיים של האדם.
עד כאן, לגבי הקרימינלים. אך הקרימינלים הם רק טיפה אחת מן האוקיינוס של אנשי השוליים שהפכו לאפיקי ניקוז לבורגנות השבעה והשלווה. כמו כן, כה כה ראינו את הקורבן, את אפיק הניקוז מבחינת השירות שהוא מעניק לחברה הבורגנית. והוא יכול לחיות כך שנים רבות, ורובם חיים כך. אך מה קורה לעבריין, מה קורה לקורבן, לשעיר לעזאזל – ברגע שהוא נוכח בתפקיד שהוא ממלא ביחס לגורם השליט; תפקיד הקורבן. כשהוא נוכח שמה שהוא חשב שהוא פגום או מוגבל
בו עצמו, אינו אלא סימפטום לעצם היותו קורבן – ברגע זה הוא הופך למורד. ואז כיוון הזרימה אצלו משתנה; זרימת השופכין הופכת כיוון וזורמת עכשיו בחזרה לכיוון פניו של השליט. וזה מה שקורה למורדים גדולים מאז ומתמיד; הם מפסיקים במודע להיות שעירים לעזאזל, מסרבים להמשיך ולתפקד כאפיק ניקוז ללחצים ומועקות. ההתנערות הזו מתפקיד הקורבן היא ראשית דרכו של כל מורד באשר הוא, נקודת המוצא של המורד חייבת להיות ההבנה שעד כה הוא היה דפוק ומנוצל. והוא מבין שהצד השני לעולם לא יודה בזה, ומצדו זה יכול להמשיך לנצח. ועוד הוא מבין שהשני יעשה לו את ההתנערות קשה ביותר, ורק כשלא תהיה לו ברירה כי זה יעלה לו יותר מדי, רק אז אולי יש סיכוי שהוא ישחרר אותו מתפקיד צינור הביוב. וכך הוא מבין שהוא חייב לזקוף קומה ולצאת נגד. הוא לא מוכן לקבל יותר את הסטיגמה, את העצמות הנזרקות אליו מתחת לשולחן. הוא מבין שחלק מהרגשתו הגרועה לגבי עצמו זה לא הוא, אלא ההפנמה של מה שהשליך עליו הזולת; בן זוגו, משפחתו, חברים שלו, או יתר העובדים במשרד. והוא מתקומם.
זו מרידה על בסיס אישי והיא חייבת לבוא לפני המרידה הקוגניטיבית של ראית הממסד כפי שהוא. כי שם זה בעצם מתחיל, כל היתר הם פועל יוצא של אותה תנוחה פנימית, שלו בתוך עצמו, כלפי מה שעוללו לו החזקים.
——————————————————————————–
“החברה מכינה את הפשע. הפושע מבצע”.
הנרי באקל
“יש לי חולשה לאמנים ולפושעים, משום שהם אינם מקבלים את החיים
כמו שהם. הפושע, כמו האמן, עומדים נגד משהו או בעד משהו.
בעיני זהו ערך נעלה בעולם שבו רבים כל כך למדו להסכים עם
הכלומיות האפרורית של הקיום האנושי”.
סטנלי קיובריק
“We are all murderers and prostitutes –no matter to
what culture, society, class, nation one belongs, no matter
how normal, moral, or mature, one takes oneself to be.”
R. D. Laing
על האספקט הטריטוריאלי במאבקי כוח ושליטה
חלק א’: איתותים טריטוריאליים:
אנשים חיים, מתקשרים, מקיימים יחסים. ומתחת לפני השטח מתקיימת מלחמה, מאבק. והמלחמה היא מלחמה טריטוריאלית. כמעט כל אדם רוצה לתפוס שטח שיחתי, תקשורתי ובינאישי – יותר גדול מכפי שהוא תופס, וככל שאדם תופס יותר מרחב שיחתי ותקשורתי יותר גדול- כך הוא מרגיש יותר טוב, יותר מסוגל, יותר מחובר לעצמו, יותר חי.
אנו רגילים לראות את העניין הטריטוריאלי ולזהות אותו בכביש, במלחמה בין נהגים, או במלחמות בין אומות, ומדינות. וכמעט כל היסטוריון יסכים כי כל מדינה שיוצאת לקרב ומנצחת ומספחת אליה קרקעות – כך המצב הכלכלי והחברתי שלה משתפר בעקבות הכיבוש. בעוד שהמדינה שגזלו ממנה את השטח – האימפליקציות של זה לגבי התפקוד הפנימי שלה – תהיינה מאוד שליליות.
אנו יודעים כי מדינות מתרחבות על ידי תפיסה של שטח אדמה. אך איך מתרחבת טריטוריה אישית של אדם בשיחה או בתקשורת? ובכן אם לתפוס שטח פיסי זה אומר הרשאה להתרחב פיסית, הרי שבשיחה רגילה, או שיחת טלפון ההתרחבות יכולה להתרחש לא באופן ישיר או פיסי, אלא באמצעים עקיפים, סימבוליים, המועברים כאיתותים שבדרך כלל לא נקלטים כמסרים לכל דבר. אך האפקטיביות שלהם במישורי הנפש – אינה ניתנת לעירעור.
המרחב הטריטוריאלי שמדובר בו כאן, הוא מרחב אבסטרקטי מבחינה מוחשית ופיסית, אך מרחב ממשי ביותר בתחומי הנפש, האגו, תחושת העצמי ומערך היחסים הבינאישייים. שם הוא לא רק מוחשי וממשי, אלא שכוחו והשפעתו זהים למכבש המוחק גבעה, או טרקטור המסוגל להקים אותה. ועצם חוסר המודעות שלנו לאותות ולסימנים המפעילים את אותו ‘מכבש’ או ‘טרקטור’ אינם גורעים כלל מן האפקטיביות המדהימה שלהם.
נקודה חשובה: כל האמור לעיל מתייחס בעיקר ליחסים מנקודת מבט גברית. מאבקי כוח ושליטה הם ה’מומחיות’ הגברית. נשים מחפשות ביחסים את המכנה המשותף, את השיתוף, את האמפטיה. עם זאת הצורך במרחב מחיה נפשי ותקשורתי הנו צורך כלל אנושי. אך גברים יוצאים לקרב מסיבות טריטוריאליות – ביתר קלות מאשר נשים, והמלחמה שהם ילחמו תהא בדיעבד מרה ונחרצת יותר.
ההבדל בין גברים לנשים בנושא זה, אינו בעצם המאבק הטריטוריאלי, אלא בנחישות, במשך, בעוצמה ובתכיפות. אפשר להגיד כי לגבי גברים הנושא הטריטוריאלי ביחסי אנוש הוא כמעט בגדר של יהרג ובל יעבור, לגבי נשים, זו אופציה שאליה לרוב הן נגררות, בעיקר על ידי גברים…
חלק ב’: איך זה מרגיש?
אדם שמקבל פחות מרחב מחיה חש פחות טוב, יש לו פחות אנרגיה. הדבר משול לאדם שמקבל לפתע את מחצית מכמות החמצן אותה היה רגיל לנשום עד כה, או מנוע של מכונית שכוחות הסוס שלה עוברים לחצי ההספק, או מכונית שעוברת למנוע של טוסטוס, או כשמהירות הגלישה במחשב נעשית איטית יותר, או אולי הדוגמא הטובה מכולם היא של טוסטוס שממשיך לנסוע רק בכוח הנעת הפדאלים (הדוושות) ולא בכוח המנוע; המאמץ מתגבר, והאפקטיביות פוחתת. זה מה שקורה כשהטריטוריה הנפשית והתקשורתית של האדם מתקטנת או נעשית מוגבלת.
אדם שמקבל פחות טריטוריה ביחסים, או מצד הזולת, או אנשים אחרים – חש: אימפוטנט, מוגבל, ירוד, מעומעם, חסר ברק, שטחי, תפל ולא מסוגל. לא מסוגל להתחבר למחשבות שלו, להבהיר לעצמו מה הוא רוצה להגיד (להבהיר נקודה). להיות חלק מן הדינמיקה או הזרימה התקשורתית שמסביב.
הוא חש כאילו הוטל לצינוק נפשי, אין לו את החופש שהיה רוצה – כדי להתבטא, כדי להגיב, כדי לממש -תקשורתית- את מלא פוטנציאל העצמיות שטמון בו. הוא חש כדג שהוטל מחוץ למים הטריטוריאליים של הדינמיקה שלו עם עצמו ועם אחרים. הוא חש מגושם ותקוע.
ברמה זו (הרמה הנפשית והתקשורתית) הדבר משול לאדם המנסה ללכת כשידיו ורגליו קשורות באזיקים בלתי נראים, המאפשרים לו חופש תנועה מוגבל של סנטימטר אחד בלבד לכל כיוון.
חלק גדול מן התקשורת האנושית מורכב, במידה רבה, מאנשים שמפעילים אמצעים שונים כדי להגדיל את הטריטוריה הנפשית והתקשורתית שלהם והנקודה היא שתמיד זה נעשה על חשבון מרחב נפשי ותקשורתי של אחרים.
מרחב נפשי ותקשורתי הנו משאב מוגבל. הוא גם אינו משהו נתון, קבוע, שיש לאדם אחד יותר מאחרים, מעצם טבעו או המבנה הנפשי שלו, זהו משאב מושאל או כזה שניתן להשתלט עליו. כשאדם נמצא עם אחרים היכולת שלו להשתלט על משאבי מרחב של אנשים אחרים- מגדילה את שלו. אדם לא יכול להגדיל את המרחב שלו (או לאבד חלק ממנו) כשהוא לבד. המעבר הזה – ממצב נפשי מצומצם ל מורחב, מתקוע לשופע, מחזק לחלש, ממסוגל למוגבל – מתרחש רק עם ועל ידי התקשורת עם אנשים אחרים. אפשר להגיד שהמרחב הנפשי והתקשורתי של האדם מצוי במסחר ובמשא ומתן שוצף ועיקש – כל הזמן ועם כל אדם ואדם שהוא פוגש. כל אדם עלול לקחת ממנו חלקים מן הטריטוריה הנפשית, פסיכולוגית ותקשורתית שלו, ועל ידי כך להגדיל את שלו.
ביחסים קבועים עם אנשים שיש לנו עמם יחסים ברי קיימא, בדרך כלל המערך הטריטוראלי נתון בסד של הרגלי שיחה ותקשורת וכל שיחה נופלת מיד לאותם מרחבי טריטוריה קבועים של הפעמים הקודמות. ואוי לאדם בעל הטריטוריה המצומצמת אם לפתע בשיחה הנוכחית ינסה להגדיל, ולו במעט, את הנפח הטריטוריאלי שלו בשיחה. בעל הטריטוריה הגדולה יגיב בדרך כלל בחריפות מרובה.
חלק ג’: החיים באספקט הטריטוריאלי
בעולם החברה ובחיי היום יום קיים מחסור עצום במרחב מחיה רוחני ורגשי. הטריטוריה ביחסי אנוש צפופה מאוד, ומתקיים בהם קרב פרוע על מרווח ומרחב מחיה. וכאמור, מי שמקבל יותר מרחב –נעשה יותר חופשי, חזק ומסוגל יותר, דברים באים אליו והוא יכול לקרות ולהתרחש.
הרחבת השטח הרוחני, נפשי ופסיכולוגי – אינם נתפסים או נראים כאלה, הם באים בדרך כלל במסווה של טיעונים רציונליים. למשל, תוך כדי פגישה או דיון – אדם מסוים יתעקש ולא מוכן לוותר על דעתו, השקפתו או גישתו לגבי עניין מסויים בדיון, לכאורה בגלל סיבות מאוד חזקות הגיונית, בשעה שהסיבה האמתית טמונה בכך שאם יצליח לכופף את הדעה של לאחרים לטובתו המרחב האישי שלו יגדל ושלהם יקטן.
יש מעין חוקים לא כתובים בעניין הזה, למשל בשיחה ככל שאדם אחד לא יסכים עם דעתו של אדם אחר וזה מוכן לוותר על דעתו המקוריתית – ולקבל את חוסר ההסכמה כך מתרחבת הטריטוריה של זה שלא הסכים.
ואז כאמור, הוא הופך לחזק ומסוגל יותר, הדינמיקה שלו שופעת יותר, הוא מרגיש יותר מאושש, מרגיש שמותר לו יותר.
אנשים נפגשים מכל מיני סיבות, אישיות, מקצועיות וכו’, אבל מה שקובע את משך הפגישה, את ההרגשה עמה כל צד יצא מן הפגישה, מה יצא בסוף, ואם תהיה פגישה נוספת – הם לא הנושאים הנדונים בפגישה או בשיחה אלא מי מצליח להגדיל טריטוריה שלו ומי נאלץ לצמצם ולאבד חלק משלו.
וזו אחת הסיבות העיקריות למחול השדים סביב עליה בדרגה; כשאדם עולה בדרגה – תחום הטריטוריה שלו גדל ופחות אנשים יכולים לצמצם של שלו; להגיד לו דברים, לחלוק עליו לעצור אותו. הוא יותר אוטונומי, יש לו מרחב יותר גדול יותר בו הוא יכול לטעות. כמו כן הוא יכול לנצל את המרחב העודף הזה לצרכיו האישיים.
וחשוב להדגיש שוב, כי היתרון והתועלת שהאדם שואב מהגדלת השטח הטריטוריאלי הפסיכולוגי והתקשורתי שלו – אינם מצויים בנקודה הטכנית והמכאנית שמאפשרים לו עתה לעשות יותר. אלא בכך שהוא מרגיש שהקיום שלו, שהישנות שלו, שהמסוגלות שלו, שהכריזמה שלו – גדלים באופן פרופורציונלי להגדלת הטריטוריה.
ואיזה חיים חיים האנשים בעלי הטריטוריה התקשורתית הרחבה? ובכן אנשים בעלי הטריטוריה הפסיכולוגית והתקשורתית הרחבה יותר, הם האנשים יש להם את איכות החיים הפנימית והתקשורתית הגבוהה יותר. הם נהנים יותר, משיגים יותר, זורמים יותר, מבריקים יותר, ‘צודקים יותר’. אפשר אפילו להגיד שהמזל כאילו משחק להם יותר; אדם שיש לו טריטוריה פסיכולוגית ותקשורתית רחבה והזרימה שלו חופשית וחזקה מתוכו ויש לו איפשור יותר גדול – דברים קורים לו באופן יותר ממוזל, זה סוג של דינמיקה. ניתן להמשיל זאת לאדם בים; כשהטריטוריה מצומקת – הוא נבלע תחת הגלים, כשהטריטוריה מעט רחבה יותר הוא שוחה עמם, במצב טריטוריאלי עוד יותר רחב – הוא צף עליהם וכהשטריטוריה רחבה עוד יותר הוא גולש על הגלים. הוא רוכב ונע עם ועל הכוח של הים. הוא מתאזן על גל גדול, הוא מצוי עליו גבוה ומגיע עמו רחוק. וכשמדובר על גבוה ורחוק הכוונה ליכולות האישיות שלו, התחושה שלו בתוך עצמו כפי שזה בא לביטוי ביחס לאחרים.
בחיים אין כמעט קבלה של מרחב טריטוריאלי ללא מאבק. אנשים בדרך כלל מצמצמים את שלהם ומוכנים לאפשר הרחבה טריטוריאלית של אדם אחר, בדרך כלל רק כשאין להם ברירה. למדנו מן החיים להלחם על כל סנטימטר.
נושא זה מעצב את חיינו עם בני אדם כמעט בכל תחום, זה הגורם הדומיננטי והמשפיע ביותר ביחסים שבין הורים לילדים, בין בני זוג, בין ידידים וכו’. בסופו של דבר אם משפחה נשארת ביחד, אם ילדים עוזבים את הבית, עם בני זוג או ידידים נשארים ביחד – כל זה נקבע בעיקר על ידי היכולת שלהם להגיע לסטאטוס קוו טריטוריאלי, דהיינו, האם האדם שמגדיל את הטריטוריה שלו על חשבון האחר, יעשה זאת כך שהאחר עדיין יחוש שכדאי לו (למרות הצמצום הטריטוריאלי) להשאר איתו. ברגע שהוא ירגיש שאין תמורה ראויה שהוא מקבל לצמצום הטריטוריאלי שהוא נדרש תדיר לבצע – או אז הוא יעזוב את היחסים.
חלק ד’, איפיונים ודוגמאות:
כדי להיות מודע לרובד זה ביחסי אנוש יש צורך להבין את השפה הטריטוריאלית, את האיתותים הטריטוריאליים, להבין שהכלים להרחבה טריטוראלית הם: גימוד של הזולת, הרמת קול מעל לקול של האחר, נעיצת עין ממושכת יותר, הגבלת מספר המלים שאדם אחר אומר, הבעות פנים של חוסר שביעות רצון כשהאחר מדבר, הסטת קשר עין, התרחבות הידיים לצדדים יותר מן השני. , ההרשאה לא להסכים עם השני, כמה פעמים הוא יכול לא להסכים, מידת החריפות של אי ההסכמה, מספר המחמאות שבן אדם נותן ומקבל (ככל שאדם מקבל יותר מחמאות – המרחב שלו הולך ומתרחב, ואילו אם האדם שנתן אותם לא מקבל מספר שווה של מחמאות חזרה – הטריטוריה שלו קטנה ביחס ישיר להפרש). – לכל אלה נודעת משמעות הטמונה מעבר לעצם שליחת האיתות עצמו. משמעותו אינה טמונה בו אלא במה שהוא מייצג (כמו כל סימבול) ולהיכן הוא מכוון בנפשו של הזולת והיכון הוא פוגע שם.
ישנם דרכים סמויות (לא פיסית, אלא תודעתית) רבות לצמצום והרחבה טריטוריאליים, והמשותף לכולם הוא מדיום סימבולי שעיקר האפקט שלו הוא בתת הכרה.
המחשה נוספת לכך אנו רואים כשבוס או כשאדם חזק נכנס לחדר; הוא יקבל יותר מקום, ובעיקר יותר הרשאה. יהיה מותר לו כל מיני דברים שלא מותר לאנשים אחרים. אנשים אחרים יעבירו בקורת על מישהו בחדר, זה לא יעבור בשלום, אם הוא מעביר אותה – זה עובר. מותר לו להתבלבל, מותר לו לא לדעת, מותר לו לא להסכים. מותר לו. זה לא רק שהוא חושב שמגיע לו, אחרים מאפשרים לו את החופש שבתוכו הוא יכול לעשות את שהוא רוצה יותר מאשר אלה שיש להם טריטוריה פחותה. בוס נעשה בוס (דה פאקטו) רק אם אחרים נותנים לו בסופו של דבר את המרחב בתוכו הוא יכול להרשות לעצמו יותר.
דוגמה נוספת: מרצה נותן הרצאה בכיתה בה קיים חוסר כבוד אליו, מתווכחים, עסוקים בקשקוש על המחברת, מביטים דרך החלון. בכיתה אחרת התלמידים משתתפים מקשיבים בתנודות ראש, כותבים במרץ, שואלים שאלות מפרגנות. מבחינה טכנית בשתי הכיתות התלמידים מדברים אותה כמות של מלים, ואין סיבות טכניות שמקשות על המרצה, אך באחת הוא מקבל מרווח מצומצם, בשניה מרווח גדול. אין ספק כי בכיתה השניה הוא יהיה מבריק, קולח, מדויק ומעניין יותר מאשר בכיתה הראשונה.
דוגמה נוספת הוא שלומיאל, כן שלומיאל, זה שלא מסוגל לחבר דבר לדבר, לא מצליח לבצע פעולות פשוטות, יש לו שתי ידיים שמאליות, או הכל נופל לו מהיד, הוא נכשל, נופל, נתקע בדלתות וכו’. ובכן ההסבר כאן הוא שהוא מגיב כך הוא חי בספייס פסיכולוגי ותקשורתי בלתי אפשרי, אין לו את החופש לנוע בחופשיות, אין לו את המרחב כדי להגיע למצב של קואורדינציה. ואיך זה קשור? ובכן המרחב הזה מאפשר שקט פנימי, ככל שלאדם מרחב גדול יותר כך הוא פחות לחוץ, יש לו יותר אפשרויות. מרחב קטן מגביל ועל כן מלחיץ ולחץ מעוות כושר שיפוט ויכולת לקואורדינציה ותיאום, ומכאן השלומיאליות. הוא שלומיאל כי לא מצליח לו, כשאתה בטריטוריה קטנה אתה לא מסוגל להתחבר למסוגלות ולמוכשרות של עצמך. אתה מחובר לחלק הפחות מוצלח של עצמך. אתה לא בbest של עצמך.
דוגמא נוספת; שיסוע. אחת הדרכים הבדוקות לצמצם לאדם טריטוריה זה לשסע אותו באמצע משפט, ככל שעושים לו את זה יותר פעמים – כך הולכת הטריטוריה הנפשית שלו ומצטמצמת. בדרך כלל נראה כי מי שמפסיק את השני זה מי שיש לו משהו חשבו להגיד ועל כן לא יכול לחכות, אך אם נבחן תבניות שיחה קבועות עם בני שיח קבועים, נמצא כי מי ששיסע בשיחות הקודמות – משסע גם בבאות. כלומר זה פרי של צורך להגיד משהו חשוב אלא זה מצוי בצורך שלו לעשות זאת, בלי קשר לנושא. הסיבה היא כמובן צורך בשליטה, כשהשיסוע מגדיל את תחום השליטה של המשסע.
דוגמה נוספת היא משך הדיבור, ככל שאדם לוקח לעצמו יתר זמן דיבור ומוציא יותר מלים כך הוא מגדיל את שטח השליטה שלו. הנקודה היא שבפרק זמן נתון בשיחה, יכולה להאמר כמות מלים מסויימת. ומנקודת מבט של שליטה השאלה היא מי הוא זה שאומר יותר ומי אומר פחות. וכמה יותר וכמה פחות. וככל שפער המלים גדול יותר כך יגדלו פערי השליטה בין השניים.
הבה ונתמקד באיתות רווח מסויים לשלילת, או לצמצום, הטריטוריה של אחר; מתיחת ביקורת על דבר זה או אחר שהזולת אמר או עשה (זאת אם היא נעשית בצורה שוללת ומגמדת, כי אחרת זו ביקרות בונה ואין לה אפקט של צמצום טריטוריאלי) יכולה לגרום לאדם להתבלבל, לאבד את חוט המחשבה ולחוש שהוא מדבר שטויות, וזאת לא בגלל שהוא רואה שמעביר הבקורת צדק והוא טעה, אלא בגלל שהאיתות שהביקורת מגלמת, מצמצם את המרחב הנפשי והתודעתי שבתוכו הוא מתפקד. הביקורת (המגמדת) באה לשדר מחאה לא לגבי תוכן הדברים, אלא לגבי גודל המרחב הבינאישי שזה שמעבירים עליו ביקורת – תופס. כלומר הביקורת, במקרים רבים, כלל וכלל אינה עניינית, וכל קיומה בא בגלל הצורך של מעביר הביקורת לצמצם את המרחב האישי והתקשורתי של זה שמבוקר. והמחאה או העלבון של זה שמבוקר, אינם יוצאים כל כך כנגד חוסר הצדק שהביקורת עושה לדברים שהמבוקר אמר או עשה, או כנגד זה שאולי הוא עצמו טעה בדבריו, אלא כנגד צמצום המרחב הבינאישי שלו, (במידה ולא יצא נגדה מיד באותו כוח שבו היא נאמרה).
ולא רק ביקורת כמובן. זה יכול להיות משך המבט ומי מסיט אותו קודם, זה יכול להיות הקול של מי יותר חזק, או מי תופס נפח יותר רחב בכסא, או שטח יותר גדול מן השולחן. מי מוציא יותר מלים מן הפה, למי מותר לשסע את הזולת באמצע המשפט- יותר פעמים, למי ישנם משפטים ארוכים יותר, מי הוא זה שמביא את הנושאים לשיחה, והנושאים של מי נדחים על ידי הזולת. מי מסמן שהשיחה הגיעה לסיומה (‘אוקיי, אז, זהו, אז אני צריך ללכת) וכו’. לגבי האיתות האחרון – אפשר לראות את הסיבה לרצונו של המאותת לסיים שיחה – כנעוצה או נובעת ממשהו טכני כמו לוח הזמנים הצפוף שלו וכו’. אך אם נבדוק את אופן סיום השיחה של אותו אדם בשיחות קודמות – נמצא כי כמעט תמיד הוא זה שמסיים את השיחה. (דרך אגב, ככל שסיום השיחה נעשה בצורה יותר חדה ופתאומית – כך הטריטוריה של השני –קטנה בהתאם). ואכן, ברוב המקרים, למתרחבים טריטוריאלית ישנה נטיה (קבועה וחוזרת על עצמה) להיות אלה שקובעים מתי השיחה הסתיימה, בלי קשר ללוח הזמנים שלהם, וזאת מכיון שעצם ההרשאה להחליט מתי השיחה הסתיימה – היא פריבילגיה של החזק והשליט בלבד. המשמעות והחשיבות של איתות סיום השיחה, או כל אחד מן האיתותים שהוזכרו כאן- לא מצוי בסיבה טכנית כלשהי, כמו ‘אני חייב לזוז’, או ‘לא נוח לי בכסא הזה – לכן אני נשען על השולחן’, ‘אני לא רואה כל כך טוב – לכן אני נועץ בך מבט’, או ‘אתה יושב רחוק ולכן אני צריך להרים את הקול’, וכו’. ברב המקרים הסיבה לשימוש באחד הפרמטרים הללו, הוא כדי לאותת לשני על כוונה מעשית לצמצם את הטריטוריה התקשורתית שלו. (כוונה שאם אינה מביאה לכך שהזולת ישיב בחזרה באיתות טריטוריאלי משלו – היא תאשר כי הוא מוכן לצמצם את הטריטוריה שלו).
דוגמא נוספת; שני אנשים מדברים, ככל שצד אחד מביע יותר חוסר סבלנות וחוסר סובלנות והשני לא יחזיר לו במורת רוח או התנגדות בעוצמה שווה – כך הטריטוריה של זה שמפנים כלפיו את חוסר הסבלנות יסבול ממצב של טריטוריה פסיכולוגית ותקשורתית מכווצת.
ועם זאת לפעמים ההפך הוא הנכון. ולמה הכוונה? כל הכתוב לעיל נכון ברמות שליטה נמוכות ובינוניות. כשהאדם ששולח את המסר מצוי ברמת סטאטוס ושליטה נמוכות והוא רוצה להגיע קצת יותר למעלה. לרמה זו ניתן לקרא בשם: רמת הרס”ר, דרגה פיקודית נמוכה, נגד שלא עבר קורס קצינים, או רמת פקיד בחברה. ברמה סטאטוס גבוהה, האדם משתמש באותות ההפוכים בתכלית. במקום להרבות באותות שהוזכרו בחלק ד’, הוא דווקא ממעיט בהם יותר מאשר אדם ממוצע. רמת זו היא רמת האלוף, או המנכ’ל הבכיר. למשל הוא ימעיט מאוד במלים, כמעט שלא יזוז, יתן לזולת לדבר כמעט מבלי להכנס לדבריו, לא יצור כמעט קשר עין, ידבר בקול שקט מאוד. בקיצור יעשה ההפך מאדם ברמת רס”ר. כאן, על ידי כך שהוא גוזל משוב מן הזולת הוא מקטין את השטח שלו. הוא ‘מייבש’ אותו על ידי חוסר התייחסות. ואכן, התעלמות, או חוסר התייחסות הם כלים להרחבת טריטוריה ברמה הגבוהה יותר.
כלומר, במעבר מרמה לרמה, זה מתהפך, במקום לצמצם מרחב על ידי עשיה רבה יותר מן הזולת, דווקא חוסר תגובה הוא זה שמצמצם את הטריטוריה.
סיכום:
סך הכל יש לנו ארבעה מצבים שניתן להגיע אליהם בתום מאבק טריטוריאלי;
- צד אחד מגדיל טריטוריה על חשבון הצד השני.
- הצד השני מגדיל טריטוריה על חשבון הצד הראשון.
- אין הכרעה. נוצרת מלחמה שבה כל צד מנסה לפגוע ולהכאיב לצד השני כדי לגרום להפחדה והחלשה של הצד השני כדי שיסכים לוותר על עוד טריטוריה.
- נתק. הצד המנצח כבר לא יכול לקבל עוד טריטוריה, הוא לקחת מה שאפשר והוא צריך עוד. או שהצד המפסיד רוצה יותר טריטוריה ממה שיש לו, אבל הוא יודע שלא יקבל זאת עם הפרטנר הנוכחי.
מסה זו הנה מסה מקוממת למדי מבחינות רבות. כי היא מראה שהמרקם הפנימי, או האחורי, בתוך או מאחרי מה שנראה כמערכות יחסים או תקשורת בין בני אדם – הוא גורם או אלמנט אפל, לא נעים ואפילו אפשר להגיד כמעט מפלצתי.
האלמנט הטריטוריאלי הוא אכן דומיננטי במערכות יחסים. בדרך כלל לא חשים בו, מעל פני השטח מולכת הנאורות והתחשבות והמוסריות, האופטימיות, הקידמה, האהבה והתמיכה ביחסים. נאורות זו הנה מעטה שעוביו אינו עולה על מספר מילימטרים, ומאחוריו בדרך כלל שוצפים אינטרסים טריטוריאליים, והם אלה שמכריעים בסופו של דבר את גורל האופי והאיכות של היחסים.
מכאן, שככל שאדם חי בטריטוריה צפופה יותר בבני אדם – כך המאבקים שלו עם בני אדם יהיו חריפים יותר והרבה מן האיכות התקשורתית שלו עמם – יוכרע על ידי האלמנט הטריטוריאלי.
מבחינה זו איננו שונים מבעלי חיים, רק שאצלם האספקט הטריטוריאלי גלוי, טכני, פיסי וחד משמעי. אצלנו, בני האדם, האספקט הטריטוריאלי עבר כמה וכמה סובלימציות והוא מצוי בתחום ערטילאי, לא נגיש לתודעה, לא מודע. קל מאוד לחיות חיים שלמים ולא לדעת שזה האספקט המכריע שעיצב את הדינמיקה שמאחרי היחסים שאנשים חיו.
האספקט הנדון במסה זו הנו אמנם הצד האפל של יחסי אנוש. אך עם זאת הדרך להגיע לאיכות חיים סבירה עם בני אדם אינה בהתעלמות מן הצד האפל, כי בסופו של דבר ההתעלמות מובילה להתחזקות כוחו, אלא על ידי הפנית אור כלפיו, לנסות להבין אותו, לנסות להיות מודע לקיומו ובכך לרתום אותו למערכת היחסים, לנתב אותו. לעבוד איתו ולא נגדו. כי ההכחשה שלו רק מחזקת את כוחו. אך בדרך כלל אנו מפנים רוב המאמצים שלנו לתחום האור, לתחום הרציונלי, בשעה שמה שמכריע בסופו של דבר את גורל היחסים בינינו הוא הצד האמוציונלי האפל, זה של מאבקי כוח, שאליהם ברוב המקרים איננו מודעים.
לכאורה אנו אנשי שלום, באים ליחסים עם יד מושטת, אבל בתוכנו ובינינו נטשת כל הזמן המלחמה; יחסים מתחילים במלות חיבה, בשמחה על קשר חדש, על קשר שנרקם. אך כמעט תמיד לאחר זמן, החרב יוצאת מנדנה וכשיחסים נגמרים זה פחות אולי בגלל שהאהבה כמשה, ויותר בגלל שהחרב נצחה את האהבה.
אי אפשר לבוא ולהגיד: בואו נעצים את כוחה של האהבה, בואו ונהיה חיוביים ובכך נאזן את כוחה השלילי של הכוחנות הטריטוריאלית. זה הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות. מכיוון שהתעלמות מאספקט החרב מגדיל את כוחה באופן פרופורציונלי להתעלמות. מפלצות גדלות בחושך. הדרך להתעסק עם האספקט הטריטוריאלי הוא להבין שהוא חלק מן החיים שלנו וכפי שמדינה זקוקה לטריטוריה וכל אדם זקוק למרחב טריטוריה – כך גם הנפש, הנשמה והתודעה – זקוקות למרחב זה. זו לא מלה גסה. מרחב מאפשר לדברים להיות. ההתעלמות מסוגיית המרחב בחיינו דווקא מביאה את השאיפה למרחב למצב של מלחמה. במקום לרתום את האנרגיה העצומה הזו של השאיפה לטריטוריה והרחבת תחום העצמאות האישית כדי להפרות את חיינו – אנו מגלים אותה אל מחוץ למחוזות התודעה ושם היא הופכת לאנטיתזה ועובדת נגדנו יום ולילה.
אל לנו להגלות את המפלצות שבתוכנו אל מחוץ לתחום ההכרה והתודעה. עלינו לקרא להם אלינו , להזמין אותם הביתה. הדרך היחידה לחיות היא לחיות עמם בשלום, וכך הכוח שלהם לא ילך נגדנו אלא יחזק אותנו מבפנים. האנטיתיזה תחבור לתיזה וכך היא תצא מחוזקת. כל עוד אנו שומרים את מפלצות החרב מחוץ לתחום לחומות העיר של התודעה, ילך כוחם ויתחזק. והוא ילחם בנו מבלי שאנו נדע מה זה הנלחם בנו.
…כל דבר מצריך חלל, החי והמת, הסלע שעל הגבעה והציפור העפה . כשאין חלל, יש מוות… ללא חלל כל הדברים קמלים…
…כל הדברים מצריכים חלל. אם סוגרים חולדות בחלל מוגבל, הן משמידות אחת את השנייה; הציפורים הקטנות שיושבות על חוטי חשמל לעת ערב, שומרות על החלל הנדרש בין אחת לשניה, בני אדם שחיים בערים צפופות נעשים אלימים. במקום שאין בו חלל, מבחינה חיצונית או פנימית, כל צורות הנזק והתנוונות הן בלתי נמנעות.
התניית התודעה באמצעות מה שקרוי חינוך, דת, מסורת או תרבות, משאירה מעט מאוד חלל לפריחת התודעה והלב. האמונה, הניסיון לפי אמונה זו, הדעה, הרעיונות, המילה, הם ה”אני”, האגו, המרכז שיוצר את החלל המוגבל שבגבולותיו מתקיימת ההכרה. הקיום והפעילות של ה”אני” מתרחשים בגבולות החלל הקטן שיצר לעצמו. כל בעיותיו וסבלותיו, כל תקוותיו ואכזבותיו מתקיימים בגבולותיו הוא, ושם אין בכלל חלל. הידוע תופס את כל הכרתו. ההכרה היא הידוע. בגבולות אלה אין שום פתרון לכל הבעיות שבני האדם צירפו יחדיו. ובכל זאת, הם אינם מרפים; הם נאחזים בידוע או ממציאים את הלא-ידוע, מתוך תקווה שהוא יפתור את בעיותיהם. החלל שה”אני’” בנה בשביל עצמו הוא הסבל שהוא חש וכאב העונג. האלים אינם נותנים לך חלל, כי החלל שלהם הוא שלך. החלל העצום וחסר הגבולות הזה מצוי מחוץ לקנה-המידה של המחשבה, והמחשבה היא הידוע. מדיטציה היא התרוקנות ההכרה מתוכנה, מהידוע, מה”אני”.
ליסה העצובה’ וחברותיה .
“לאנשים הכוחניים יש יכולת לגרום לאנשים העדינים והרגישים לחוש כאילו התוקפנות וההשפלה של הכוחניים הוא אשמה אישית של הרגישים והעדינים”
גבריאל רעם
——————————————————————————–
חלק א’: מדוע שירים עם שמות של בחורות עצובים כל כך?
בפזמונאות העברית קיימת חטיבה שלמה של שירים עם שמות של בחורות. מאז ומתמיד הקסימו אותי השירים הללו. כמעט כולם מדברים על אובדן, שבר. על משהו רך ואבוד שלא מצליח למצוא עצמו בעולם. למשל: ‘אנה’ ששרה להקת משינה.
אנה
ביצוע: משינה
מילים: אורלי זילברשץ
לחן: איגי דיין ויובל בנאי
“למה כולם את אנה עוזבים
למה לאנה כולם נעלמים
אנה לא, לא מציאותית
אנה גומרת ברבע שעה
יחסים שצריכים להספיק בשנה
אנה שוב, שוב בודדה
אנה מוכשרת המון פוטנציאל
פעם היא תצליח אם ירצה הגורל
אנה לא גומרת, אנה מאחרת
למקום שאי אפשר אחרת
אנה אומרת קשה לי לגדול
אנה שואלת למה לסבול
אנה לא, לא מבינה
אנה חשבה שמותר לה לבחור
וכך מן הסתם נשארה מאחור
אנה פתאום נבהלה
אנה מוכשרת המון פוטנציאל
פעם היא תצליח אם ירצה הגורל
אנה לא גומרת, אנה מאחרת
למקום שאי אפשר אחרת“.
כמה ‘אנות’ כאלה נופלות ונשמטות בצד הדרך? ומי שגונבת את ההצגה זו מלכת הכיתה הצעקנית, או החתיכה התורנית, אבל אנה ושכמותה נעלמות בדממה דקה. חבל. כי אנה יש כל כך מעט, וכל אנה יקרה לי יותר מכל אלו שממלאות מסכים ונראות כמו שצריך ומתלבשות ומדברות ויודעות הרבה. ליבי יוצא לאנה הזו ש”אותה כולם עוזבים. אנה שלא גומרת, אנה שמאחרת, אנה שקשה לה לגדול. לאנה הבודדה, שלא מבינה”. אנה. כשגבר נופל ונשבר, זה משמיע קול, כמו אילן גדול.- אז מצטערים, חושבים מה היה יכול לצאת ממנו. אך נערה, אם היא לא מגיעה, זה בגלל שהיא נשמטת מן הדרך בקול דממה דקה, ורק בשירים, זוכרים
אותה לפעמים. עדינות נרמסת, רגישות נדרסת, תום שמוכתם, אינדוודיאוליות שמולאמת, מיוחדות שמכוסה באבק השיגרה, וקדושה שנעטפת בחולין.
למשל ‘גבעול’ של מאיר גולדברג, ששרה יעל לוי הזמרת המופלאה. גבעול הוא שם של נערה, שמתאהבת ואחרי כל אהבה היא ננטשת ונשברת, כל הזמן נשברת, כמו גבעול.
גבעול
ביצוע: יעל לוי
מילים: מאיר גולדברג
לחן: ורד קלפטר
“על הגבעה שהיתה מלכותך
את מרכינה מבטך לעפר
כמו מעולם לא היית לבדך
עד שנתת את ליבך לפרפר
תמיד נשברת נותנת הכל
הרוח עוברת קוראת לך גבעול
כל כך מתאים לך לתת את הכל
גבעול הם קוראים לך קוראים לך גיבעול
כל השיחים לוחשים מסביב
איך שהפכת לתמונה עצובה
אין שורשים או פרחי אהבה
איך תגדלי על אדמת מריבה
על הגבעה שהיתה מלכותך
ערב יורד כמו סיום או מסך
מי שאמר שאינך לבדך
טרם ידע עוד בדידות כמו שלך“.
קיימות כל כך הרבה בנות, בחורות, ילדות, נשים – שנשברות כל כך בקלות, כמו ‘גבעול’; כל פרפר שעובר בסביבה גונב את ליבה לבלי החזר. היא נותנת אותו
באהבה, נותנות את כולו, בשלמות ובזכות וכשהלב נשדד והפרפר עף לפרח אחר, הגבעול מתכופף מעצמת הצער, והפרח נותר שמוט. שמוט ולא אטרקטיבי עוד לפרפרים אחרים . כן, וגם קיימות כל כך הרבה בנות, בחורות, ילדות ונשים שלא יודעות לאן ללכת כמו ‘אנה’; ולא יודעים עליהן, זו תופעה שולית, זניחה. הן נופלות בצידי הדרך, לא שומעים עליהן. שומעים על הזוהרות, מכירים את הידועות. ומצד שני פוגשים את השגרתיות, את הרעיות והאחיות. אבל הן, ה’אנות’ האבודות ו’הגבעוליות’ ‘שנתנו ליבן לפרפר’ – הולכות לאיבוד, תרתי משמע, הן כיפה אדומה שתועה ביער של החיים והחברה ונטרפת על ידי הזאב הנוכל והרשע.
ותופעה זו של נשים צעירות שנבלעות ונשברות תוך כדי החיים, כי הן עדינות מדי, רגישות מדי, מיוחדות מדי – היא תופעה שאינה ידועה כמעט. יש עליה מעין קשר של שתיקה. זה לא מסתדר עם דמות האישה שהדעה הרווחת מטפחת; סקסית, או רעיה נאמנה, או קלפטה- מכשפה, או, עכשיו, פמיניסטית. אך לא ידוע על קיום של זן של נשים שנשברות והלכות לאיבוד בחיים. ובעיקר לא ידוע, שזה קורה בעיקר לנשים. נכון, גם גברים נשברים, אך ראשית זה קורה לאלה שהם ממש עדינים ורגישים ביותר, וגם אז זה לעתים רחוקות.
וכאמור, כשזה קורה להם, בדרך כלל שומעים על זה יותר. ואין הכוונה לאנה קרנינה, הטרגדיה שלה גדולה מדי, פומפוזית מדי. ה’אנות’ וה’גבעוליות’ שלנו הן קטנות מאוד, אפילו לרומן בסדר גודל שכזה ועוד עם רוזן – הן לא מגיעות. ואם להשאר בתחום הספרות הרוסית, אז לכל היותר הן יכולות להופיע ב’שלוש אחיות’
הנפלא של צ’כוב, שם כל אחת אבודה בצורה אחרת. כולן הולכות לאיבוד, לכל אחד קסם מחמיץ לב משל עצמה וכל אחת יוצאת מוחמצת, מחמיצה את החיים.
ואת כל אלה מייצגת דמות של נערה צעירה, מלאת תום וכוונות זכות שהזאבים של החיים טורפים, בצידי הדרך, רחוק מעין רואה. או שהן נופלות בצד, בשקט בשקט, שלא תפרענה לאף אחד בסופן, כמו שלא הפריעו בחייהן. וכך, הן כמו טיפות מברז דולף. ברז שמאבד כמות אדירה של נוזלים, לאט לאט ובשקט בשקט.
הן הולכות לאיבוד לאט לאט, בלי להקים כל זעקה ורעש. והן המשובחות והרוחניות ביותר שיש. פעם הקריבו נערות צעירות על מזבח של הבעל והמולך. ביוון
השליכו אותן לתוך המערה של המינוטאור. אחת לכמה זמן הוא היה צריך קורבן כדי להיות בשקט ולא לטרוף את האנושות, אז זורקים לו איזה נערה רכה וזכה.
וגם כיום זה כך. אך הדרך פחות גלויה ופורמלית. המינוטאורים מחופשים לפרפרים מרהיבים: לבחורים בעלי קסם אישי ויכולת שכנוע. גם כיום נערות רכות וחלשות מוקרבות קורבן, וכל חטאן שהן היו תמימות, רגישות ונקיות בתוך נפשן. והן המס שמשלמת חברה שנכנעה לגסות ולאטימות ומתייחסת רק למה שצועק, דוחף, או מנפנף בהרבה שטרות ירוקים או בסקס. תוך כדי המולת החיים, שאונם וגעשם, אחת לכמה זמן מישהי כזאת מוקרבת על מזבח החברה ‘הנאורה’.
מישהי נאכלת על ידי הלך החיים המודרני. פעם זה היה בשר הנערה שהיה נאכל על ידי המפלצת, כיום זו נפשה, חיוניותה, אמונה במין האנושי, תקוותה ותום ליבה. ודיבר על כך פנחס שדה בדברים שאמר בפגישה עם סטודנטים של האוניברסיטה העברית בירושלים, שהתקיימה בשנת 1976 באולם בית-הסופר, בעיר העתיקה. המנחה: פרופ’ עזרא פליישר:
“לפני ימים אחדים התקשרה אלי סטודנטית אחת, מירושלים, ורצתה לדבר איתי. אולי היא יושבת ביניכם עכשיו, אולי לא, אינני יודע. היא חשבה שהיא כה מכוערת בסוף התברר שלא, אבל כך היא חשבה עד שהיא ביקשה לבוא בחשכה. היא לא היתה גאה בנעוריה, בחיוניות הגוף שלה. מה יכול לבטא מצוקה יותר מהרצון להיות בחשכה, לא להיראות? זה כמו משהו מתוך מגילת איכה. והיא באה וסיפרה לי – ואני אדבר אתכם דברים של חיים ולא דברים של תרבות – שהיא היתה
משוטטת ברחובות, לראות בני-אדם, לנוס מהבדידות. ואדם אחד נטפל אליה זה קרה לפני כמה שבועות. ובהיותה במצוקה כזאת היא נענתה לו, והוא הוליך אותה אל בית עזוב בקצה ירושלים, ואחרי-כן, מכיון שסיים את עניינו בה לשם הוא לקח אותה במונית מיוחדת(, הוא השאיר אותה והסתלק. והיה אז יום גשם, אולי גם
שלג. זה כמובן לא סיפור יוצא-דופן. ברגע זה בו אנו מדברים ישנם אנשים המתהפכים ביסורי-הגסיסה שלהם. וזה לא יכול להיות מנותק מהערב הזה כאן. ובכן, בדרכי לכאן חשבתי שעלי לספר את סיפורה של הנערה בהזדמנות זו. משום שיש לי אחריות, וצריכה להיות אחריות בכל מה שנכתב, ובכל אמנות, ובכל מוסיקה, למצוקתה של אותה נערה שנעזבה בבית העזוב בקצה ירושלים“.
פנחס שדה, פרוזה, גיליון כפול, 5-4, ו’ באייר תשל”ו,
6.5.1979
חלק ב’: : העצמי הפנימי – כישות נשית
” ברמה הפיזית הגבר מפרה את האישה, ברמה הרוחנית והנפשית
האישה מפרה את הגבר“.
גזה יוחנן קליין
אנה, וגבעול והנערה שפנחס שדה מדבר עליה, לכל אחת יש שם וכל אחת מחוללת, נקטפת והולכת לאיבוד בדרך אחרת. בחיים הללו, כל שרגיש ועדין ומיוחד מוקרב על מזבח הקולקטיביות חסרת הייחוד ושאר הרוח. והסימבולים לכך הם האישה והילד. הילד על שום היותו חסר ישע ולא מפותח והאישה על שום היותה רכה ופתוחה לפנימיותה. הוא עתיד לצמוח, היא, דרכה צומחת האנושות ועל שניהם דורכים ברגל גסה. שניהם מייצגים את הרכות וחוסר הישע של הנפש הבודדה והכלואה. ועל כן כששניהם נפגשים, בדמות ילד שהוא ילדה, או נערהמישהו שהוא צעיר והוא נקבה – החיים אכזריים אליו ביותר. אכזריים ואין יודע. כי זהו עוול שקט עוול במסרים. אך המדובר כאן לא רק בנערות בשר ודם הנקטפות ומחוללות על ידי זאבים נוטפי ריר, או אלה שנפשן מוקרבת על מזבח התרבות והחברה.
מדובר על יותר מזה. נערות אלה הן לא רק עצמן, הן גם סימבול חי למה שקורה בתוך חיי הנפש של כולנו; משהו שביר ועדין ביותר, עדין כמו גרגיר של חול. גרגיר דק, חסר כוח התנגדות משל עצמו ושעל כן כה קל לרמוס אותו ולדרוך עליו והוא לא ישמיע קול, אפילו לא קול חריקה, כי בכל פעם דורכים על גרגר בודד אחר. וגרגירים בודדים לא משמיעים קול כשהם נרמסים רק ערימות ושכבות שלמות. לדבר הזה שחי בתוך האדם יש ישות, מהות, אינטיליגנציה ותודעה. וגם שם יש לו, שמו, או שמה הוא ליסה, ליסה העצובה.
הנה כמה שורות משירו של קט סטיבנס: ליזה העצובה.
“ליסה העצובה”:
“היא מטה ראשה ובוכה על חולצתי.
היא ודאי פגועה מאוד.
הגידי לי מה עושה אותך כה עצובה, לי?
פיתחי דלתך, אל תתחבאי בחשכה.
בחשכה את אבודה, את יכולה לבטוח בי.
כי את יודעת שכך צריך להיות.
ליסה, ליסה, ליסה העצובה ליסה.
עיניה כחלונות, עליהן זורם הגשם
ובתוכן הכאב מעמיק והולך.
למרות שאהבתי רוצה לשחרר אותה.
היא צועדת מקיר לקיר.
אבודה באולמה, היא אינה יכולה לשמוע אותי.
למרות שאני יודע שהייתה רוצה להיות קרובה אלי.
ליסה ליסה, ליסה העצובה ליסה…”.
קט סטיבנס
מתוך התקליט: ‘תה לאיש התה”,
הנה הטקסט באנגלית.
.
She hangs her head and cries on my shirt.
She must be hurt very badly.
Tell me what’s making you sadly?
Open your door, don’t hide in the dark.
You’re lost in the dark, you can trust me.
’cause you know that’s how it must be.
Lisa lisa, sad lisa lisa.
Her eyes like windows, tricklin’ rain
Upon her pain getting deeper.
Though my love wants to relieve her.
She walks alone from wall to wall.
Lost in a hall, she can’t hear me.
Though I know she likes to be near me.
Lisa lisa, sad lisa lisa.
She sits in a corner by the door.
There must be more I can tell her.
If she really wants me to help her.
I’ll do what I can to show her the way.
And maybe one day I will free her.
Though I know no one can see her.
Lisa lisa, sad lisa lisa.
קט סטיבנס טוען שבכל אחד מאיתנו מצויה ליסה עצובה, שבוכה ורוצה להשתחרר. ובין האדם לבין העצמי האמיתי והכלוא שלו יש אהבה, ועם זאת הם מופרדים.
המשורר בשיר ‘ליסה העצובה’ חש את הישות הפנימית שלו, חש את הנסיכה הכלואה שלו, את העצב שלה, את בכיה. יודע שיש כאן עוול עצום, לה ולו. והוא יודע שאינו יכול להיות האביר על סוס לבן להושיע את נסיכתו למרות שהוא מנסה לשכנע אותה ואת עצמו שבעתיד אולי זה יקרה. יודע שכאן זה לא הוליווד וגם לא סיפור אגדה. כאן זו המציאות והמציאות היא כלא שבו בתוך כל אחד מאיתנו נמקה ליסה שכזו, ובעלה, אדונה או אדונתה לא יודעים בדר כלל שבפנים הולכת לאיבוד ונחנקת הזהות האמיתית, הישות הפנימית של מי שהם באמת. כן, בחוץ אנו בורגנים, אנשים מעשיים. אך בתוך תוכנו כלואה נסיכה, רגישה, שבירה וחסרת ישע. והיא חייבת ביקור קרובים מפעם לפעם, אחרת לא תחזיק מעמד בכלא. והיא נותרת בחיים, ממשיכה להאיר לנו את חיינו מתוכנו – בכוח
האיחוד שאנו מתאחדים עמה מדי לילה בלילו. כן כל לילה אנו פוגשים אותה בממלכת השינה. והכל תחת מעטה של חשאיות, של מסתורין, עושים הכל כדי לטשטש את המפגש עם האסירה; מלמעלה מפזרים שכבות של חלומות. מה שמביא לכך שאנו זוכרים את החלומות )באמנם באופן חלקי(, אך לא את מה שהתרחש מעבר להן; את המפגש עם ליסה הנסיכה. במהלך היום אנו מתגרשים ממנה ובלילה מתאחדים עמה דרך המתווך האשלייתי של החלומות. נכון, השקיעה בשינה מלווה בהתנגדות מסויימת, היות ואיננו זוכרים את אהובתנו ליסה שמחכה לנו בפנים. להיפך, בשעות היום אנו בכלא של הפעילות והלחץ להשיג משהו ולהנות עוד קצת. והסוהר, ששמו אגו, מאיץ בנו לבלוע עוד כמה פתיתים של תענוג. אך כל זאת כל עוד אנו שבויים שלו, )של האגו( כי ברגע שעברנו
את המסך האטום אל ארץ השינה והחלומות – אנו חופשיים, ושם ממתינה לנו הנסיכה המופלאה של ישותנו, מאחורי פרגוד האין. וכשאנו מתעוררים, משנת הלילה, אנו מתנתקים ממנה וייסורי הניתוק קשים. קשה להתעורר בבוקר, משהו מחזיק אותנו בשינה ומחזיר אותנו לחלומות, זו ליסה שלנו המושיטה לנו יד מבעד
לוילונות החצי שקופים של החלום כדי שנאחוז בידה עוד כמה דקות. וכל עוד אנו חשים את הקושי העצום הזה, את הכאב, את המשיכה המופלאה מבפנים של זרועותיה של ליסה הנשלחות ובוכות על כל סנטימטר של התרחקות – כל עוד אנו חשים את המגושמות, הבלבול והאובדן הבאים עם ההתרחקות ממנה – המצב עדיין טוב, אנו עדיין בקשר עמה.
הכאב הנחווה מדי בוקר מראה שבלילה הזה התאחדנו עמה. וכשהקימה בבוקר קלה ומיידית, כשאנו מתעוררים באופן חד וחלק – הדבר אומר שלא התרחשה פרידה בינינו לבין האהובה שבפנים – וזאת מן הטעם שכלל לא היה בינינו קשר, וזה הנורא מכל. השינה והחלומות הן הסחת דעת, שהרי מאחורי מסך השינה אנו
מתעוררים אל מציאות הישות הפנימית. אם כן, כאשר אנו נרדמים למציאות החיצונית, אנו מתעוררים אל המציאות הפנימית. שם חיה ונושמת ליסה, ליסה העצובה. החוכמה היא להתעורר בבוקר ולשמר את הקשר הרופף עם נסיכת הלילה בתוככי פעילות היום יום ההומה. לטמון אותה בשקט מתחת לחולצה, ממש כמו ליסה של קט סטיבנס – בשיר. ולשמור עליה כמו על אוצר יקר, לשמור על הקשר עמה דרך מחילת השקט שבינינו לבינה. החוץ הרועש והאטום מאיים לפרוץ את חומותינו ולשבור את הדממה שבתוכנו, זו המאפשרת את הקשר בינינו לבין ליסה היקרה שלנו. וכאשר זה קורה, ניתק חבל הטבור בינינו לבין ליסה והערות אליה הופכת לשינה. אז הופך הרעש של החוץ לשוכן קבע בתוכנו, והלילה כבר אינו מחבר אותנו לנסיכה הפנימית הכלואה, אלא גורם לנו להיעלם בעייפות אל תוך שינה של ריקנות עמומה. שום נסיכה כבר אינה ממתינה לנו מאחורי גדר השיחים של החלומות. משינה זו נתעורר בבת אחת, ללא יסורים, ללא הזעקה הפנימית המוחה כנגד הניתוק מהיקר לנו מכל ונטישתה. אנו מזנקים מן המיטה, מכווננים ליום שוצף נוסף כאילו לא היה לילה, כאילו לא הוחמץ עוד מפגש התייחדות יקר.
אנו שוכחים שאמור להיות משהו בפנים, מעבר לפעילות הרוחשת והמוחצנת, מעבר למפגש הרועש עם מסכות אחרות, המסתירות ריקנות דומה. שוכחים את ליסה שלנו, נסיכת הישות הפנימית של ממלכתנו הקטנה. ליסה היקרה, ליסה העצובה, ליסה המנותקת מן העולם. העולם לא רואה אותה והיא רק חשה את המכות, את הרעש המשתק, הלחץ הנפשי ואת המהלומות הריגשיות שאדונה סופג וכל אחת מהן משלחת אותה כואבת ודוויה עמוק יותר לתוך אולמה- כילאה.
אז איך ליסה מתקשרת ל’אנה’ ול’גבעול’ ולנערה שפנחס שדה מדבר עליה, בחלק א’? ובכן קיים קשר בין דמות הנערה והאישה הצעירה – כקורבן בחברה, ובין תהליך דומה שנוצר בתוך כל אחד מאיתנו: בין המסכה החברתית ובין האני הפנימי. ההקבלה היא כפולה: הקבלה אחת: בין החברה ובין האדם, והקבלה שניה: בין העצמי הפנימי ובין הנערה או האישה הצעירה בחברה – שניהם נמצאים תחת דיכוי, שניהם נופלים קורבן לקולקטיב, למראית העין החיצונית, לתדמית, בעוד הערכיות והאיכות הפנימיים יוצאים בחזקת קורבן.
האישה, הנעורים, העצמי הפנימי – הן שילוש שיוצא מוחמץ בחברה ההישגית, חברת התדמיות, חברה הראווה של ימינו. “אנה” ו”גבעול” – הן מטאפורות טראגיות ואמיתיות למה שקורה אצל כל אחד מאיתנו, בינו – לבין מה שחי בו. את מה שחי באדם ניתן לכנות בשמות רבים: נפש, נשמה, אני, מהות פנימית, עצמי וישות פנימית. קט סטיבנס קורא לה: ליסה. המשותף לכל השמות הללו היא שיש להם, למרבית הפליאה נטיה מיגדרית. הישות הפנימית היא מהות נשית – זה כוחה וגם חולשתה. וראשית החולשה: הנשיות בעולמנו נמצאת במצב של דיכוי מתמשך על-ידי הכוח הגברי. זו הסיבה העיקרית לכך שאנו מתקשים לגעת בישות שבתוכנו ולעורר אותה. זו הסיבה לכך שהיא כה עלומה, ספונה ומכווצת בתחתית התת-תודעה. הכוח הנשי, הישות הפנימית , לא יכולה להיחלץ מהמסה הכוחנית והדחוסה שמעליה. זה המצב בחברה שלנו, וזה המצב בנפש האדם.
אנו חיים בעולם הנשלט על-ידי הכוח הגברי הדומיננטי, הקשה, המיוזע, התחרותי. )עולם שבו גם הנשים אינן חיות בהרמוניה עם נשיותן, אינן יודעות מה זו נשיות אמיתית ונגררות למשחק שטחי, שבו שטיקים חיצוניים ומשחקים מחפים על היעדר נשיות בעלת עומק ועוצמה. ועתה הכוח או העוצמה הנשית: הכוח הנשי אמור לעלות מבפנים; מחיה ופותח, מרווה ומפרה. התחדשות וגאולה; התחדשות וגאולה היכולות לנבוע רק מן המעיין הפנימי ורק על-ידי הכוח הנשי, ועד שלא ייעשה צדק לכוח הנשי בעולמנו ובתוכנו, לא נוכל להגיע לשלמות עם עצמנו. גבר יכול להיוולד רק מאישה, ואישה יכולה להיוולד רק מאישה, כי חיים באים רק מהקוטב
הנשי. תחילת חיינו מהאישה שהיא אמנו, ואף חיינו הפנימיים יכולים רק להתרחש במידה ונגלה ונתחבר לאישה הפנימית שבתוכנו. בהיעדר נוכחותה של הנשיות הפנימית אנו חיים בעולם, בגוף ובנפש – הנמשלים על-ידי מאבקי כוח, עולם שבו כל דאלים גבר, אך מתחפש לנאור ולשוחר קידמה. קידמה ונאורות שלעולם לא ימומשו ללא שחרור הכוח הנשי וגאולתו. רק הישות הנשית הפנימית והעלומה יכולה להביא ברכה והתחדשות. בהיעדרה הכול קשה, חד-ממדי, תחרותי ומאומץ.
אך קיים הבדל בין דימוי הנשיות כפי שהיא מופיעה תחת דיכוי גברי ואיך שהיא יכולה להופיע לו הייתה משוחררת ויוצאת החוצה. כשהנשיות משתחררת, היא כמו גייזר, כמו זאבה פראית [1] כמו סופה מתפרצת מבפנים, כשיטפון מים חיים, כמי תהום המחיים את כל מה שיבש וקמל בשלטון גברי קשוח. מים פנימיים המצמיחים המוני זרעים שהיו מונחים קפואים בממלכה הגברית היבשה. בפנים זו ליסה העצובה, בחוץ היא זאבה פראית. ולאחר שליסה העצובה שלנו, נסיכת הישות הפנימית שוחררה מכילאה הפכה לזאבה והביאה חיים מלמטה אל הבצורת שלמעלה – או אז יכולה להתרחש הצמיחה הגדולה של הנפש והרוח. מה שמעלה רעיון מעניין, שהשכינה אינה נמצאת למעלה, בספירות העליונות, אלא למטה, במה שהודחק, דוכא וטואטא מתחת לשטיח: בתהום התחתיות; העולם של הספירות התחתונות של נפשנו. ההינדים קוראים לכוח הנשי “שאקטי” ומאמינים שהוא טמון בתחתית עמוד השדרה כנחש המקופל סביב עצמו כקפיץ דרוך. הכוח הגברי, הנקרא “שיווה”, שוכן בראש כמנהל אפור וכוחני, כעוף ללא כנפיים; הוא יוכל לקבל כנפיים רק על-ידי שחרור ה”שאקטי”. ללא הכוח הנשי הופך הכוח הגברי לאינטלקטואלי, לדעתני ולכוחני, למבוסס על ידע ללא עומק ואינטואיציה.
*
“ילד מזדקן” – כוורת:
ילד מזדקן כוורת
מילים: אלון אולארצ’יק
לחן: דני סנדרסון
קיימים 5 ביצועים נוספים לשיר זה
אקורדים ילד מזדקן
ילד מתקלקל
לומד את הפרנציפ
רק אחרי שהוא נופל. מדבר לא טוב
ילד תעזוב
זה מה שאומרים לו
כשהוא נופל ברחוב. היום התעוררת בשתיים בצהריים,
ראית מה השעה איזה חושך בעיניים.
מה לעשות כשאבא מתעצבן
אתה כבר השנה אמור להתחתן. ילד מזדקן
ילד מתקלקל
לומד את הפרנציפ
רק אחרי שהוא נופל. קמת והלכת לתל אביב בבוקר,
ראית אנשים שעולים כל כך ביוקר.
מה המחיר של ילד מלומד,
שלא רוצה לחיות ומרגיש כמו אף אחד. ילד מזדקן
ילד דיפלומט
מדבר הרבה
בשבילנו זה מעט.
גר לו במיטה
מדליק תנור חימום
כמה זה מוזר,
כשחיים משיעמום. אמא יקרה,
ילד מזדקן,
זה עצוב הרבה,
כשמלווים לך את הבן. קחי אותי בצד,
דברי איתי לבד,
אני רוצה לבנות
קוביות על המרבד. אמא מסכנה. סיפורי פוגי
(1973)
——————————————————————————–
[1] אני ממליץ, בהקשר זה, לקרוא את סיפרה של קלריסה פינקולה אסטס: “רצות עם זאבים” מודן, 1992שבו היא כותבת על כך שהנשיות המדוכאת, הנשיות האמיתית והמשוחררת- אינה הדמות הרכה הכנועה והמאולפת שלמדנו להכיר. וגם לא משהו מעודן ושמיימי כמו המדונה או השכינה אלא היא יותר כמו זאבת ערבות חזקה ומסוכנת. משהו פראי ביותר, חסר רסן ובעלת עוצמות שמחוברות לכוח של הטבע עצמו. )ומזה פוחד הגבר. הוא יודע בתוך תוכו שבתוך האישה טמונה פראיות עמוקה ותהומית ששורשיה הם כשורשי הפלנטה והטבע ואם רק תתחבר לזה – אין דבר שיוכל להכניעה. זה מה שהביא, בין היתר לציד המכשפות בימי הביניים; הרצון להדביר את הפראות והעוצמה של התובנה והכוח הנשיים. כותבת על כך אסטס בפתח סיפרה ומפנה דבריה אלה אל האישה ודמות האישה, באשר היא:
“בכולנו מפעמת הערגה של הפראי. לכמיהה זו רק קומץ תרופות נגד שהתרבות מתירה. מלמדים אותנו להתבייש בתשוקה זו. צימחנו שיער ארוך, כדי להסתיר את רגשותינו. אבל צילה של “האישה הפראית” עדיין אורב מאחורינו, בימינו ובלילותינו. ולא משנה היכן אנו, אין ספק שהצל הדוהר בעקבותינו הולך על ארבע.
על אנשים מיוחדים ובעיות אישיות .
חלק א’:
הגורל של אנשים מיוחדים* הוא שתהיינה להם בעיות אישיות. ככל שיותר מיוחדים – כך הבעיות תהיינה גדולות וסבוכות יותר.
אין בעיות אישיות ללא היות האדם מיוחד.
הבעיות האישיות הן בגלל האקולוגיה החברתית שבה האדם המיוחד גדל וחי, ושממנה הוא מקבל את דמותו בחזרה- מעוותת.
ומדוע כיצד ומתי, העיוותים הופכים לבעיות אישיות? ובכן מיוחד זה רגיש, רגיש זה פגיע, כשאתה פגיע לדמותך המעוותת זה הופך לצומת כואבת ובעייתית, ומכאן הבעיה האישית.
החברה האנושית אינה סובלת כל סטייה מקונפורמיות, תהא זו מיוחדות או סתם שונות.
הדרך לנהוג באדם עם בעיות אישיות היא לא על ידי עצות אודות איך לתקן את בעיותיו או את מה שאינו תקין בו או בחייו, אלא להתייחס למה שמיוחד בו, לתת לו משוב על כך, לחזק את המיוחדות הזו בו, כך שיובהר לו ששום דבר אינו תקוע או בעייתי בו, הוא היה רק מיוחד, זה הכל…
אך דרך עיני הנורמה החברתית המיוחדות שבו נחשבת לבעיה אישית או פסיכולוגית – בעיני החברה.
מיוחד: *יוצא דופן לטובה, בעל רמה גבוהה, כישורים, כישרונות, רוחניות, אינטליגנציה או פוטנציאל – מעל לממוצע.
חלק ב’
בקרב בני אדם נולדים תינוקות שיגדלו להיות בני אדם מיוחדים. קשה להגדיר מה זה ‘אדם מיוחד’: שאר רוח, נשמה יתרה, ניצוץ. הם יראו את העולם אחרת: עמוק יותר, קונבנציונלי פחות. הם יתרשמו ביתר חדות ובהירות מדברים שאנשים אחרים יספחו עליהם. יש בהם חדות ראיה ורגישות יוצאים דופן. עד כאן ברור כי אנשים אלו, בגלל המבנה הנפשי העדין שלהם ובגלל רגישותם הרבה, יקבלו וייקחו באורח קשה יותר – ביקורת, מאבקי כוח, אגרסיה, גסות רוח, מאשר אנשים פחות עדינים. אך הטיעון הרדיקלי טוען בנוסף כי לא זו בלבד, שהם פגיעים יותר ועמידים פחות בקשיים, אלא שהם יישאו עימם את הסטיגמה ההפוכה שמשהו לא בסדר איתם..
הם יסבלו יותר מבעיות נפשיות..
מה? האם באמת אפשר להגיד כי יש משהו באותם נושאי ניצוץ ובעלי נפש מיוחדת – שמושך אליהם את הצרות והמשברים? האם אפשר להגיד שכאילו משהו בהם ‘מזמין את זה’?
בתקופה שלפני רודי ג’וליאני בניו יורק, מעשי שוד (‘מאגינג’) בעוברים ושבים ברחובות העיר, היו כמעט מעשים שבשגרה. והסתבר, לאחר זמן, כי לא כל מי שעבר ברחובות אלו –נשדד. ולא זו בלבד, היו כאלה שנשדדו כמה וכמה פעמים. היו חוקרים שהחליטו לחקור את התופעה. ובמחקר שנעשה בשנות השבעים, נתבקשו אסירים שישבו בגין שדידות של עוברי אורח, לצפות בקלטות וידאו של אנשים הפוסעים ברחוב. ואז הם התבקשו לבחור בקורבן הפוטנציאלי. הם כולם בחרו באותם אנשים. והסיבה הייתה בגלל הדרך שהקורבנות הפוטנציאליים הלכו והתנהגו. השודדים חיפשו מטרה קלה ואדם שנראה חסר בטחון ומודעות עצמית. בשנת 1992 חדשות צ’אנל 4 בניו יורק ערכו מחקר דומה, הם שאלו צעירים שענו על הקריטריונים להפוך לשודדי רחובות, שאלה דומה. התשובה שלהם הייתה דומה לזו של האסירים משנות השבעים. כלומר מה שהביא על הנשדדים את השוד היה משהו בצורת ההליכה שלהם ששידר חולשה, נרפות, שונות. מעין קורבנות מוכנה מראש.
ומה המסקנה מזה לענייננו? ובכן אולי כמו הנשדדים יש בהם משהו שהופך אותם לקורבנות, הייחוד אצל נושאי הניצוץ – דווקא הוא בגלל השוני הופך אותם לקורבנות.
.
ועתה עלינו לבחון שני דברים:
האחד: מדוע ואיך זה יוצא, שצרות ובעיות וקשיים ניחתים על ראשם של אנשים מיוחדים, יותר מאשר אחרים ובכן בחברה כוחנית בעלי הנפש המיוחדת הם עלולים להיתפס כחלשים ואולי חסרי ישע ופגיעים..
וכדי להבין זאת היטב נשתמש באנלוגיה מתחום הטבע. ובכן נראה כי שם תיאוריה זו אינה כה הזויה. די ברור כי הטבע מחפש להפטר מן החלשים, החולים והלא מסוגלים. וזו בעצם התיאוריה של דרווין, Survivel of the fittest. החזקים שורדים, כי הטבע משמיד את החלשים. בכל מיני דרכים. מטרת הטבע להכות ולהחליש עוד יותר את אלה שאינם בריאים או מסוגלים (ודבר זה נותן יותר מרחב מחיה ואפשרויות קיום חזקים). כי הטבע הנו מרקם אחיד, והחלשים או החולים מחלישים את הגוף הכללי של החיים האורגנים בטבע. הטבע לא חוסך שבטו מעלים יבשים וצמחים רקובים.
ולא רק לגבי צמחיה. למשל בקבוצת בעלי חיים צעירים, החזקים יתקפו את החלשים. והם כמו נושאים עמם את האינסטינקט הזה של דרווין. הם מגלמים את החוק של הטבע, שבא להשמיד את החלשים כדי לאפשר לחזקים אפשרות להתחזק עוד יותר ולא להחלש על ידי החלשים.
אך לא כל מה שחלש הוא גם לא איכותי. להיפך, קיים מתאם יותר ישיר בין איכות לבין עדינות, בין חוסר עמידות בתנאים קשים, ובין רגישות גבוהה. ובעמידה מול קשיים לעדין ולרגיש, פחות עמידות. מאשר המעודן והמיוחד פחות..
ונראה שהטבע יודע להבדיל בין צמחים איכותיים וכאלה שהם לא. הצמחים האיכותיים גדלים במקומות מוגנים, במקומות מרוחקים, או מתחת לעצים גדולים, או מוקפים בחומת שיחים, או מתחת לסלעים. הטבע יודע להבדיל בין איכותי בפוטנציה, שזקוק לאספקט האימהי, ובין החולה והמנוון שזקוק להשמדה..
הטבע יודע לעשות זאת, אך לא החברה האנושית. אצלנו קיים בלבול בין חלש וחולה מצד אחד, ובין איכותי ועדין מצד שני. החברה האנושית רואה ילד איכותי ורגיש, כילד חלש, בעייתי וחריג. אין לה את היכולת להבדיל בין רגיש ומיוחד לבעייתי. והיא רואה את הרגישים כבעייתיים. הם נחשבים בטעות לסרח עודף חלש המסוכן לחסינות הרוב.
וכך יוצא שככל שילד, (או אחר כך בוגר), הנו בעל רמה גבוהה יותר = כך הוא מתנסה ביותר השפלות, מתקפות וקשיים. הוא יסבול ממיצוב סוציומטרי נמוך, וכנ”ל גם הדימוי העצמי שלו. חייו החברתיים ידרדרו לשוליים, וחייו האישיים יגיעו בסופו של דבר למבוי סתום.
והאויב הגדול של נושא הניצוץ אינם המתקפות הבאות אליו מצד החברה, אלא המתקפות שהוא מפנה כנגד עצמו. ועתה הוא מתחיל לפקפק בעצמו, רואה עצמו כדפוק, מוזר. במקום כאיכותי או מיוחד.
וכך הוא מעולל לעצמו את שהחברה כל הזמן מנסה לעשות לו. ואז כשהגיס החמישי של החברה מצליח לחדור פנימה, דרך הסוס הטרויאני של הפקפוק העצמי – הוא אבוד. יכנס לדיכאון, או יסבול מהתקפי חרדה. מריקנות הולכת ונשנית. עד שהעדינות שלו אכן תהפוך לחולשה אחת גדולה. והוא יסחף לשוליים, ושם יעלם וידעך בצורה זו או אחרת, במקום לזכות לכבוד ויקר בזכות נפשו הנעלה..
.
אך הםלא זוכים לטיפול כזה. אין בהם צורך. ועל כן אלפי משוררים נפלאים בפוטנציה ואנשי רוח דגולים בפוטנציה, נחשפים לתנאי מזג האוויר’ החברתיים הקשים ורובם לא עומדים בזה.
והכוונה לאפליה, סטיגמות, קשיים ורעלים שאינם תמימים; מבחוץ זה נראה כאילו לכולם יש הזדמנות שווה, אך ישנם מסרים סמויים רבים שמופנים כלפי הרגישים והמעודנים, והם מחלחלים ופוגעים ברקמות היותר פנימיות של הווייתם ומרעילות אותם מבפנים.
ישנם שדרים סמויים רבים שהם סופגים יום יום, והם, שממילא חשופים וללא עור -הם, לא עומדים בשדרים הסמויים והקשים הללו. והם אלה שממוטטים אותם לבסוף מבפנים. שדרים שאומרים שהם לא מספיק טובים, שהם חלשים, לא מסוגלים ולא שווים. והם קולטים זאת על כל צעד. כל אדם שיפגוש בהם יראה את עדינותם כחולשה, כבעיה.
יש כאן עיוות נוראה בראיה של בעלי נפש גדולה ; החברה בכללותה, תופסת אותם כבעייתיים, דפוקים, ועל כן מחלישים אותם, במקום לראותם כניצני שינוי וצמיחה.
היא רואה את המיוחדים – כבעייתיים.
את בעלי הניצוץ – כלא יציבים נפשית.
את בעלי שאר הרוח – כנאורוטים ופסיכוטיים.
ראיה זו אותם והשדרים הסמויים המופנים אליהם, הופכים את חייהם לקשים מנשוא. וכך יוצא שהמיוחדים, הרגישים והעדינים, הם אלה הנשברים ראשונים.
זה נכון לגבי יחידים מיוחדים וגם לגבי מערכות היחסים שהם מנהלים עם יחידים מיוחדים אחרים. אלה מערכות יחסים שבירות, תלויות על בלימה, רוב הזמן. הרקמה של מערכות יחסים כאלה הנה רקמה דקה. שככל שהיא איכותית כך היא דקיקה יותר. רקמה כזו, לא עומדת במעמסה של עולם חברתי קשה, המנוכר לנכסי הנפש והרוח. והתכנים הללו יושבים ממעל, על מערכות היחסים השבירות הללו, מעיקות ולוחצות..
משפחות ומערכות יחסים זוגיות רגילות, נושאות את העול, הלחצים, התביעות והקשיים של החיים בקלות יחסית. אך לא אלה בעלי פנימיות בעלת ערך מיוחד. הם סופגים וסופגים עד שיום אחד התשתית העדינה לא עומדת במעמסה. ומערכת יחסים שהושתתה על אמון, כבוד, אותנטיות, תמיכה, אמפטיה ויופי פנימי– עלולה לקרוס לה בבת אחת.
גאווה
דליה רביקוביץ’
אפילו סלעים נשברים אני אומרת לך
ולא מחמת זקנה.
שנים רבות הם שוכבים על גבם בחום בקור,
שנים כה רבות,
כמעט נוצר רושם של שלווה.
אין הם זזים ממקומם וכך נסתרים הבקיעים.
מעין גאווה.
שנים רבות עוברות עליהם בציפייה.
מי שעתיד לשבח אותם עדיין לא בא.
ואז האזוב משגשג, האצות נרגשות, והים מגיח וחוזר,
ודומה הם ללא תנועה.
עד שיבוא כלב ים קטן להתחכך על הסלעים
יבוא וילך.
ופתאום האבן פצועה.
אמרתי לך, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה.
ומה גם אנשים.
דליה רביקוביץ’.
.
ימי הנחת שלהם אינם ארוכים וממושכים, והם נקטעים תדיר על ידי קשיים ומשברים.
הם גם עדיני הגוף. וקשיי הנפש מחלישים את המערכת החיסונית החלשה של גופם הרפה, ובמוקדם הם לוקים במחלות שונות ומשונות שמקצרות את חייהם הקשים.
ולא קשה לזהות אותם; הם ילכו עם גו כפוף, מבט מושפל, הליכה חסרת חן. הם ישבו בפינות, יתנצלו לעיתים קרובות, יפחדו למשוך תשומה לב. וכו’. וסימנים אלו הם בדיוק הסימנים שמאותתים לחזקים כי הנה החלשים, שצריך לנפות כדי שלא יכניסו חולשה למערכת..
החברה באה במקום הטבע, ומנסה לחקות את הטבע, ומנפה את מי שנראים כחלשים, אך העולם החברתי, אינו העולם של הטבע. החברה אמורה לקיים חוקים שנועדו לפתח את הכושרות הגבוהים במין האנושי, ולא רק לאפשר לחזקים לשרוד. ולא זו בלבד, הטבע, כאמור, יודע להבדיל; מסוכך על האיכותיים, הם גדלים במקומות נידחים שאיתני הטבע לא מגיעים אליהם. אבל אינו חוסך שבטו מעלים יבשים, וצמחים רקובים. הטבע יודע להבדיל בין העידון של הסחלב ובין צמח שלא קיבל מספיק אור שמש ועל כן הוא חלש, ארוך ולא בריא. הוא מבדיל בין איכותי בפוטנציה שזקוק לאספקט האימהי ובין החולה והמנוון שזקוק לחרון אפו של הזכר המשמיד.
אך לחברה האנושית אין את היכולת הזו. היא לא מבדילה. איכותי, רגיש ועדין – נראה לה כחלש, מנוון, חולה ורקוב. עבורה אין הבדל בין איכותי למנוון. בין רגיש לבעייתי. עבורה שניהם היינו הך.
החברה שלנו היא חברה כוחנית, לא איכותית. חומרנית ולא רוחנית. עובדת על כוח ולא על עידון..
וכך הופכים המשובחים שבבנינו ובנותינו למשאב סובל, מתבזבז ומתכלה. עוד בטרם הספיקו להנחיל לאחרים מפרי רוחם המופלא, אלא אם כן מיעוטם הופכים לאמנים..
המין האנושי צומח ומתפתח דרך האיכותיים שבו. אך אותם איכותיים סופגים מתקפה אדירה הבאה לכלותם. עדינותם מתפרשת כחולשה. רגישותם – כדפקט..
אך הכוחנות אינה הסיבה היחידה. החברה מתנכלת להם לא רק בגלל שהיא רואה בהם חלשים שעלולים להחליש את עוצמתה. מאחורי גישה זו עומד גם פחד גדול. החולשה נתפסת כמחלה, והיא מפחידה את הנורמטיביים והבינוניים. הם פוחדים שזה ידבק בהם. הם פוגשים את הרגישים ורואים בהם נושאי נגיפים. חוששים שמא החולשה הזאת היא מעין וירוס שידבק גם בהם.
הם פוחדים מהאדם הרגיש, פוחדים שהוא יצליח כמו לגייס אותנו לשורותיו ( יהיו אשר יהיו) על ידי מעין שטיפת מוח סמויה. לא יודעים איך בדיוק הוא יעשה את זה, אולי יש במלים שלו משהו שיגרום לטרנספורמציה פנימית משונה. ואם הוא יצליח להפר את האיזון ולחדור פנימה, או אז, כוחות האופל שאותם אנו כל כך שומרים מחוץ להכרה ולאור – יתפרצו לפתע ויחריבו עלינו את הנווה השאנן שבנינו מאבני לגו על פיתחו של הר הגעש של מה שלא מוכר ולא ידוע. כמו אנו יודעים כי בתוכנו שוכנים כוחות אדירים וסמויים. והמגפה היא בעצם שחרור של הדמונים שכלאנו בתוכנו. וכך אנו פוחדים שלאחר, השונה, הרגיש, המיוחד – יש איזו סיסמא שתשחרר מתוכנו את המחלה ואז הם יצאו בדהרה ויחריבו עלינו את עולמנו הפעוט, את הסדר הקטן ויבלבלו את מושגינו הזעיר בורגניים.
בתת הכרה של הרוב הנורמטיבי, שוררת תחושה שהחלש, החריג המשונה עלול להביא איתו את המגפה. קיים פחד, שהלא משתלב והמוזר – אולי נושא בתוכו זרע של פורענות. מעין מחלה מדבקת. או קודים נגועים. כאן אנו מוצאים את מיתוס הווירוס כמשל, כסימבול. ועל כן יש צורך להתגונן מפני נגיף בלתי נראה שאדם שנראה לא יציב (שהוא למעשה אדם בעל שאר רוח – נושא עמו ושעלול להדביק גם אותנו.
יש בנו פחד שמא עדין הנפש בחריגותו יפר מעין איזון עדין, איזון שאנו מצליחים לשמור עליו בדי עמל
ברמה הראשונה האדם פועל כמו הטבע ומשמיד את העדינים מתוך חוסר מודעות לכך שהם לא חלשים, אלא איכותיים.
ברמה הבאה מסתבר כי האדם יודע בתוך תוכו שהם לא חלשים וראויים לניפוי, אלא מיוחדים ורגישים. ויודע שהרגישים הם בעלי מודעות מורחבת והם קולטים במודעותם את השקר, העמדת הפנים, ובעיקר את כל שהם מדחיקים ולא מוכנים להודות בו בפני עצמם והם פוחדים כי מה שהם מסתירים – יתגלה..
הפחד הגדול הוא המודעות המערדפל. זו הקללה שהרגישים (נושאים עמם).
וכפי שבמלחמת פלופונסוס, השליט היווני כרת את ראשו של השליח משדה הקרב שהביא לו את הבשורה על המפלה בקרב. כך עושה הרוב, כל הזמן לרגישים ומרחיקי ומעמקי הראות, שבינינו. כורת את ראשם למען לא יעירו ולא יעוררו את ישות המודעות העצמית מתרדמתה הכבדה.
תוספת מאוחרת:
אני מקבל תגובות לא מעטות מאנשים ו. וברצוני להוסיף את השורות הבאות.
המסר העיקרי שאני מנסה להעביר במאמרים אלו הוא שהקשיים של עדיני הנפש נובעים מכך שהם נושאים בתוכם נפש נדירה ואיכותית. נפש שהיא בבחינת נכס יקר ערך, עבור האדם עצמו, אך המס והמכס עבור הנכס הזה הוא כבד מנשוא. והבעיה היא שאותם עדיני נפש, מכסחים לעצמם את הצורה, בשל הקשיים הללו ובכך תורמים למצב הקשה, כי בסופו של דבר הירידה העצמית הזו מורידה להם את הדימוי העצמי. וכשהדימוי העצמי נמוך כל קושי גורם למשבר, כי אם אין גיבוי עצמי אין כוח לעמידות פנימית, ואז הכל קורס בפנים.
המאמר מנסה לשקם את הדימוי העצמי שלהם, ולטעון שהקשיים הם לא בגלל שמשהו דפוק בהם, אלא דווקא בגלל שהם כל מיוחדים בחברה כל כך בינונית.
Bibliography
- Palangio, Tom C. in the article “Digital Image Analysis” Featured in The Journal of Explosives Engineering Volume 26, Number 1
- ^ Franklin, John & Katsabanis, Takis. Measurement of Blast Fragmentation. Page 115
- ^ Fragmentation for Maximising the Sag Mill Throughput at Porgera Gold Mine. Authors are Cam Grundstrom, Porgera joint venture, Sarma S. Kanchibotla, DynoConsult – Dyno Nobel Asia Pacific, Alex Jankovich, Julius Kruttschnitt Mineral Research Centre, Darren Thornton, Julium Kruttschnitt Mineral Research Centre
- ^ Optimising Your SAG Mill Operation International Mining Magazine
- ^ Franklin, John & Katsabanis, Takis. Measurement of Blast Fragmentation. Page 151
- ^ “Archived copy” (PDF). Archived from the original (PDF) on 2009-01-06. Retrieved 2009-07-07.
- ^ http://attachments.flsmidth.com/FLSA/Brochure/ProcessExpert_SAG.pdf
- ^ “Fodor’s Travel Talk Forums”.
• [1] יהודה ליבס, חטאו של אלישע: ארבעה שנכנסו לפרדס וטבעה של המיסטיקה התלמודית, ירושלים: הוצאת אקדמון, 1990
18
Shares
Share18
Tweet
Gabriel
גבריאל רעם, פילוסוף יצירתי,משורר, מחבר מסות רדיקליות אודות החיים מן האספקט הלא ידוע, של הרז, הדרש ואולי אפילו: הסוד… בעברו היה מרצה ומומחה לתקשורת אל מילולית, למד תיאטרון, פילוסופיה, חינוך וספרות. גבריאל רעם עוסק שנים רבות בעבודה פנימית, בלימוד ובללמד שיטות להרחבת ופיתוח, או הקצת, רמת התודעה. פרסם כמה וכמה ספרים בנושאי עבודה פנימית, והערת התודעה, כמו גם ספרים בנושאי תקשורת אל מילולית. סגנון כתיבתו היא בעיקר של מסות אקלקטיות, רדיקליות וחדשניות. הוא מכוון את כתיבתו בעיקר לבעלי רגישות גבוהה ולאאוטסיידרים ומורדים. אתרים נוספים ליצירות ההגות של גבריאל: www.cw.hagut.net www.consciousnessway.org
View Comments (0)
YOU MAY ALSO LIKE
ציטוטים מתוך: “צפור הנפש”
• admin
• אפריל 26, 2021
“בתוך הגוף, עמוק עמוק, שוכנת לה הנפש. איש עוד לא ראה אותה, אבל כולם יודעים שהיא קיימת. ועוד אף פעם, אף פעם לא נולד אדם שלא הייתה לו נפש. כי…
View Post
מקסם השווא של הנורמליות
• admin
• אוגוסט 6, 2014
קו עמוק ובלתי נראה חוצץ בין הנורמאליות לא-נורמאליות. הקו יכול לעבור במשפחות, בכיתות, בחדרים במקומות עבודה, בין שני ידידים ועוד ועוד. אך הוא גם עובר בתך הא-נורמאליים עצמם; הם…
View Post
המלכודת של דינמיקה שלילית בין שני בני אדם
• admin
• אוקטובר 4, 2012
מדי פעם נוצר סכסוך בין שני בני אדם. ואז ישנן טענות. ונדמה כי הטענות הן ענייניות, הנקודה היא שכל הטענות הענייניות הללו הן אף פעם לא דבר קל, בעיקר אם…
View Post
אודות: צד הצל וצד האור
• admin
• ספטמבר 24, 2021
• 1 share
1
אי אפשר לבטל את הרע, אדם חייב ללמוד לחיות עם זה, ולהפיק מזה את הכוחות. אסור לבטל את הרע, כאשר אדם מבטל את הרע הוא מבטל את הקוטב השני. לכל…
View Post
גורלם הקשה של עדיני הנפש, חלק א’ – התיוג החברתי.
• admin
• אוקטובר 7, 2012
במהלך החיים ניחתות עלינו מכות, מפלות, משברים, טרגדיות. ובמבט שטחי, נראה, כי כמעט כל אחד מקבל את מנת חלקו, מי…
View Post
על פגיעות רגשית להבדיל מפגיעה רגשית
• admin
• ינואר 31, 2014
צריך להבדיל ולהפריד בין פגיעות רגשית ובין פגיעה רגשית (או פגיעות רגשיות). הראשון זה מצב, השני זו פעולה, מעשה. בשעה שבנושא הפגיעות הרגשיות אין חומר רב, הרי לגבי פגיעות רגשית…
View Post
Search
Search
Recent Posts
• Videos of talks by Gabriel Raam
• . Videos of talks by Gabriel Raam.
• The parallelism between the human body and the location within the structure of society.
• Observation.
• Request for feedback
Recent Comments
- AlexandraonContact Us
- Basal Naomioninner work, on emotions.
- Gabrielonvideo: the complete and complete lecture
- Gabrielonthe false maximization of normality
- yaeironvideo: the complete and complete lecture
• ספרים ומדיה
• קטעי וידאו
• 3 minute read
• 194 views
Videos of talks by Gabriel Raam
• אוגוסט 29, 2022
• 6 shares
6
• פילוסופיה
• קטעי וידאו
• 1 minute read
• 106 views
.Videos of talks by Gabriel Raam.
• אוגוסט 28, 2022
• אודות אאוטסיידרים ועדיני נפש
• היחיד וההם
• הנפש
• יחיד וחברה.
• עדיני נפש ורגישים במיוחד
• 1 minute read
• 149 views
הקבלה בין גוף האדם למיקום בתוך מבנה החברה.
• אוגוסט 28, 2022
• Uncategorized
• תקשורת
• 1 minute read
• 359 views
בקשה למשוב
• מאי 26, 2022
הגות במבט קוונטי
Gabriel