The mesterous life of rearty

The Mysterious Life of Reality – Book–

Gabriel

October 22, 2023
144 minute read
No comments

Share

Tweet

Gabriel Ra’am

Essays

Nissan Publishing House

The mysterious life of reality

Essays.

Nissan Publishing. 2021

Gabyraam89@gmail.com

Layout: Lev Ari Studio

Cover design: Lev Ari Studio

Third printing and re-editing.

(Previous prints under the pseudonym: Gabriel Ben Yehuda)

Available only in digital format.

toc

First of all – by Professor Shlomo Giora Shoham

Part One: The Approach

Introduction: Remote observations

Introduction: The Mysterious Life

Part Two: The Gate of Knowledge

Introduction to the Gate of Knowledge

The mysterious life of reality

Dreaming Life

What matters

The antithesis as a friend

Be natural at the level of spirit

Adapting to life

Sweet fantasy princess

Self-cheating

Romance

About spiritual mediocrity

Settlement price

From a historical perspective

Three Essays on Education:

1. Institutional education

2.The dominant education

3. Authentic (organic) education

3Essays on society:

1.The social animal and the individual entity

2.The sick society

3.Seven social settings

The One and Only Free Will

Work and study (or pure study)

The Great Power of the Status Quo

The pure valence of postmodern art

Be up, be down

Dead Transition to Living Present

On rioting, rioting and calamity

Vive Le Bourgeoisie

The Art of Storytelling and Song – The Truth of Falsehood

Interpersonal Communication Series – The Games of Human Beings

About magnetic dynamics in communication

The Rounded Nature of Authentic Communication

The hidden worlds in interpersonal communication

Mind-Body Relations:Man in the Dimensions of Body, Space and Time

Our Bodies – The Resonance Bell

Body Language of the Mind

The existential change

The Guide to Locating the Soul in the Considerable Realms of Existence

The True Nature of Resistance and Difficulty

About total questions

Part Three: The Gate of the Soul

Introduction to the Gate of the Soul

In the Spirit Kingdom

Transdenticism

Dove-Man

Matter & Spirit

Me and God

peace

In Praise of the Outcry

The Art of Living

About the True Wisdom

Something is missing

Amphibians

And everything in between

Warrior’s Way

In Praise of Warrior Posture

Bottom Line

The Secret of Our Brother, The Lone Horseman

Isn’t

About the internal dispute

Dreaming Reality – Obituary

“Sad Lisa”

Graduation art

Selling the Soul

What are they talking about?

From shock to shock

Part Four: The Gate of Existence

Introduction to the Gate of Existence

The impermanence of human existence

Life goes by

Everything passes

Life is nothing but a train

Inertia

Missed lives and opportunities

About the unbearable vibration of the soap bubble

The intoxication of youth

Determined old age

Life as a corridor

In Praise of Philosophy

Isn’t – Ambassador of Death

Madame History

Death

Here lie our bodies

We, who are going to die

On and out

People singing

The Three Levels of Time

Man and the question of free time

On and out

The Three Levels of Time

From the vicissitudes of age, time and their illusions

Live life

Lives

The transformation of a man into a wolf

Combat shock

Eli Karev

Let there be sadness

About worry and anxiety

Death and the meaning of life

Sayings and quotes

Sources of influence

Bibliography

First things first

It is my honor and pleasure to open Gabriel Ra’am’s important, interesting and profound work. This is a spiritual and developmental biography of a thinking and feeling man. Gabi first shows us the gaping chasm between the group, the other, the oppressive inclusiveness and the oppressive institutional system and the sensitivity, depth and pain of the individual struggling for his right to be discovered and created. The excellence of the individual, which breaks down into the walls of the forceful establishment, constitutes the essence of his suffering. This struggle can end in the despair of the individual, who lies lying at the foot of the pyramid of achievement, with the Sisyphean Abu crushing him helplessly.

The abundant hope from Gabi’s important work stems from the possible dialectic between the individual and the daily routine and the forcefulness of the systems that surround us. The individual, in his desperate pursuit of authenticity, can experience a revelation of grace and turn it into a creative experience. As long as we do not anchor ourselves on vague goals, which retreat from us like a spectacle, but strive for authenticity in every moment of our existence, we can emerge from the suffocating clutches of absurdity. Gabi shows us the possibility of the existence of the authentic person even within the stonewalled distraction and revulsion of the inclusive others.

Gabi’s essays in his book join together a tractate of a theory of life, in which all the effort can find a special escape route for himself and for himself alone from the bastard power of the establishment. In this respect, Gabi Leman’s wisdom is similar to the desert: each individual finds in it flavors that suit his uniqueness.

Professor Shlomo Giora Shoham

Tel Aviv University.

Part One: The Approach

Introduction: Remote observations

“Give me a fulcrum outside the world,” Archimedes said, “and I will move the whole world.” That fulcrum would have allowed us a different, broader and truer view of reality. A vision that is impossible as long as we are immersed in reality, part of it and involved in it.

We are prevented from physically leaving the boundaries of our reality, but we have the ability to ‘visit’ somewhere even without being physically there, the ability to reach the Archimedean fulcrum outside our reality. With the power of limitless thought, we can ‘visit’ regions of our past, ‘travel’ to distant places, or place ourselves at a vantage point outside of ourselves, from which we can observe ourselves. The thought, as an ambassador of the spirit, is the most experienced, efficient and unlimited tourist we have. It doesn’t need visas, transit visas, or airline tickets, just freedom.

About two-thirds of the book are vantage points, attempting to examine issues in our lives from afar.The heart of the matter can only be seen from a distance.Too often we get lost to ourselves, swallowed up by reality, lose perspective and lose the ability to recognize ourselves regardless of what happens to us; without that external fulcrum we are like a spider weaving webs around itself and becoming entangled in them.

The position from which we observe our lives determines the size of the cage in which our lives are conducted. The beliefs and attitudes we choose for ourselves can be the bars of the cage of our lives; Or their pedestal of dispatch into a greater and broader reality; For the real cage, the only cage we are imprisoned in, exists only in our minds, and it is the way we think about our lives.

The topics of the essays are varied and deal with different aspects of human life: communication, old age, education, history, studies and work, youth, wisdom, time, death, and so on. All the masses continue one after the other, parallel to each other, one inside the other, horizontally and lengthwise, above and below, and even overlapping each other in several places. The more essays one reads, the more an underground layer is revealed and painted, a kind of diagram, an overall form, one complete appointee, which is the author’s worldview and the conceptual basis of the book. What is the soul of the book? Without being at peace with the definition, but in the broadest sense, it can be called: a spiritual worldview.

A person who is shot at night can only estimate the source of the fire based on the source of the noise and the location of the flash. The same is true of spirituality (or the true unknown reality); All that can be said about it is that it is highly influential – like that anonymous shareholder who sends his secret instructions by email to the CEO. In the end, all that can be learned about spirituality (or the real unknown reality) are merely clues, giving some idea of where it is going. This book tries to do this, trying to weave a clue into a clue, mass into mass – until a kind of diagram appears, a kind of arrow pointing in the direction of the real unknown reality.

In the mid-seventies of the last century, the B.B.C. prepared a series on the 13 major religions. In the chapter on the Hindu religion, the interviewer asked the cleric: “Tell me, what is the relationship between your religion and the God of the Hindu religion?” The man replied, “Our religion is like a finger, and God is the direction it points to. But the problem is that people are looking at their finger instead of the direction it’s pointing.”

About the book:

The book consists of essays arranged in three gates, and each gate constitutes a central access. The first two gates – the mind and the soul – are an attempt to look at our lives from a spiritual perspective, in order to discover in them the sparks of holiness that have dispersed and been swallowed up by shells. The third gate, on the other hand, looks at life as it is, from naked existence as it is to itself, existential.

The three covers of the book are::

1. The Gate of Knowledge: It is a position that looks into our lives through reason, intellect and thought; It is a theoretical-theoretical gateway, which illuminates aspects of our lives through psychological, philosophical and other approaches. The affinity of this section is research and essayist.

2. The Gate of the Soul: This is a vantage point that looks at our lives through the soul, heart and inner life. The connection of this part is poetic.

3. The Gate of Existence: This gate comes from the bottom line of our lives, not from the towers and hopes. Like Ecclesiastes at the time, this gate attempts to address the three lowest levels of human existence: horror (Søren Kierkragaard), obscurity (Martin Heidegger) and absurdity (Albert Camus) – to deal with them and try to derive meaning through them and their authority. (As Viktor Frankl writes in his book: “Man searches for meaning“).

The affinity of this part is existential.

This book is original and authentic, but this does not ignore ‘correspondence’ and affinities with other writings, which inspired their spirit and confirmed substantial parts of the text.

The book consists of vantage points that attempt to examine issues in our lives from afar.The heart of the matter can only be seen from a distance.Too often we get lost to ourselves, swallowed up by reality, lose perspective and lose the ability to recognize ourselves regardless of what happens to us; without that external fulcrum we are like a spider weaving webs around itself and becoming entangled in them.

The topics of the essays are varied and deal with different aspects of human life: communication, old age, education, history, studies and work, youth, wisdom, time, death, and so on. All the masses continue one after the other, parallel to each other, one inside the other, horizontally and lengthwise, above and below, and even overlapping each other in several places. The more essays one reads, the more an underground layer is revealed, a kind of diagram, an overall form, one complete picture, which is the author’s worldview and the conceptual basis of the book.

The three covers of the book are::

2. The Gate of the Soul: This is a vantage point that looks at our lives through the soul, heart and inner life. The connection of this part is poetic.

3. The Gate of Existence: This gate comes from the bottom line of our lives, not from the towers and hopes.

The affinity of this part is existential.

Introduction: The Mysterious Life

There are four types of human beings:

The one who doesn’t know that he doesn’t know is a fool, stay away from him.

The one who doesn’t know that he knows – he’s asleep, wake him up.

The one who knows he knows – he is a simple man, learn from him.

The one who knows and knows that he knows – he is wise, follow him.”

Sir Richard Burton, according to an Arabic proverb

Axiom: To take something for granted is not to take it at all.

Hearing does not internalize the content of the speaker’s words, but mainly perceives the sound of his voice. Seeing does not internalize the inner dimension of things, but mainly photographs the surface of things. Only throughlistening and observationcan one internalize the content and inner dimension of impressions of the world. Similarly, in order to live, organic existence is not enough, it is necessary to intensify the experience of inner absorption. Usually, we just see—we don’t observe. We hear – we don’t listen. We live and we do not live. Sometimes we look for that experience that makes us feel that life is indeed happening, also happening in the mental realm and only in physical, dormant, routine, self-evident existence.

When I was about 7 years old, I went with my father to the port of Haifa to receive my mother’s return from overseas. The night before, I ate for the first time at a restaurant and then went into a hotel with my father for the first time. From the window of my room I saw the sea (for the first time), something proud of my throat, I turned to my father and asked: “Dad,nowwe are having fun?

In all of us resides the same child, and even at the age of 40 he may look out from the eyes of an adult and look for the magic that occurs within the passing moment; As we remember: the first kiss, the first time we actually saw the sea, the first movie, etc. Will the magic happen the next time you go out to the restaurant? In the next hug? In the next book? On your next trip abroad? At the entrance to a new apartment? In an extramarital affair? Next controller?

At some point in our lives, the memory of the possibility of a life that is not taken for granted becomes blurred, and the conviction that this possibility does exist weakens. The faded and blurred hue of the here and now – fixates and overshadows initial magical experiences.

Experiences of startling power and a clear, revealing awareness are now perceived as threatening or frightening, and habit alleviates and eliminates this possibility of a shocking experience; Just hear, just look, just exist. In doing so, we finally abandon the 7-year-old boy in Haifa Port, who is buried in all of us.

In this book my argument is that life has not moved away from us – we have moved away from it and we must look for it behind labels and under the layers of routine dust, becausereal life is hidden from view, looking at us secretly, secretly, mysteriously.

“The most beautiful experience we can have is the mysterious. This is the fundamental emotion that stands in the cradle of true art and science. Someone who does not know him and can no longer be amazed and amazed is like a dead person whose eyes are off. The knowledge of the existence of something we cannot delve into, the sense of discovering the deepest wisdom and the most radiant beauty, accessible to our consciousness only in their most primitive forms—this knowledge and this feeling are at the center of true religiosity.”

Introduction to the Gate of Knowledge

“All human progress, achieved with the help of intellect and analytical thought, is embodied in the attainment of material facts by means of ridiculous tools in their imperfection, which compensate us to one degree or another for the limitations of our body parts.

Once every twenty years, a grim scientist (who usually dies during his experiments) discovers that the atmosphere contains a hitherto unknown gas, or that an inexplicable force can be from the friction of a piece of cork in the fabric, or that among the trillions of unknown stars there is one that has not been discovered until now, even though it is near another star that…

Well, what about it?

Do our diseases originate from bacteria? Wow. But where do these bacteria come from?

And what about the diseases they carry and the suns – where they come from?

We know nothing, we understand nothing, we can do nothing, we guess nothing. We are paralyzed, trapped within ourselves.”

Guy de Mofsen, notes from a skill. 7.4.1888

Translation: G.R..

In reading these lines of Mofsan, I am reminded of what Gurdjieff said about humans and indeed the great achievements that man has achieved so far in his work—skyscrapers, airplanes, satellites, autonomous vehicles, G.P.S., television, brain surgery, organ transplants, bionic limbs, and so on—have been achieved by people who sleep straight; And if these are the achievements achieved by old people, what achievements could be achieved, and what kind of world would we live in if all the investment This mighty would have been done by awake humans?

The mysterious life of reality

Part I

The advertising industry presents characters, images, sights and happenings – in a way that gives them a kind of charm, a kind of romantic, even idyllic touch. Through the advertising filter, the airport has become a bustling place, from which people enter and exit their wondrous fate. In advertisements, even a supermarket looks like a colorful paradise, with happy people huddled in its busy counters, just reaching out and taking in all that goodness. In such a world, surrounded by artificial glamour, nothing is itself, but an image of itself in the eyes of our imagination. (Each product is a plane ticket towards happiness).

But not just in advertisements, it all began in our minds, in the private advertisements we concoct from the raw materials of everyday life; A concoction of another, mysterious, magical reality that sends a teasing finger to the twilight outskirts of our daydreaming, longing, hoping and longing mind. There we weave chapters of life in our emotional imagination: breakfast in bed, a cute-looking woman, a tender young man, a well-kept garden, city lights in the rain, Bach music at dusk, a picture of New York skyscrapers, a shelf full of books (in a bookstore), fresh orange juice against the background of the dawn rising in the village, and so on. All this appears for a moment in our imagination and gives hope for the continuation someday, somehow. There is usually a huge gap between our present life and what these images plant in our minds. A gap within which the longing and longing reside.

What is this excess image? What is this false magic? And what creates them?

Part 2

Life is not like that, life is what it is. Skyscrapers are tall buildings in a massive, rushing city. The other person is first and foremost another person. Breakfast in bed is the same meal – only balanced…

Things around us have their own essence, which has nothing to do with the hallucinatory way we see them. What appears to us is not what really exists, in itself, but is the fruit of reality through unfulfilled desires and desires, which sail like ghosts on the outskirts of our consciousness. In order to perceive the inner, real reality of things, it is necessary to silence the subjective and dominant voices that come from within usand listen to the inner beingof things. Only in this way can we perceive their true, independent magic; them as they are in themselves. The truth resides within the being of what exists Vino, regardless of us or our perceptions. We can dance around the golden calf of our subjective intimacy, or we can allow our inner consciousness to magnetize around the inner being of actual reality. In the end, how we were desperate to think that our unfulfilled lives. In the end, how have we been desperate to think that our unrealized lives can be the central axis around which the whole world revolves? Only the pure and pure levels of reality itself can and must be such an axis of power, an axis that our consciousness can revolve around and suck out its mystery.

“Everything around us is a mystery that has no limit and no lesson. We must try to get to the bottom of this mystery without ever hoping to succeed.”

Carlos Castende, the gift of the eagle. Hotch zbm, p. 228

“This street, like any other, leads into eternity. All you have to do is walk it in complete silence.”

Carlos Castende, The Fire Within. Hotch zbm, p. 244

Dreaming Life

Axiom: We don’t live life—we dream our version of it.

People get lost in life: they dream of the past, of the future, but are rarely in the here and now. Daydreams are a fantasy about a better reality.

The glass of orange juice (from the previous mass), in the eyes of the daydreamer, is a symbol of freshness, health, a right life, but it is a fantasy.

When a person thinks of a glass of orange juice (or anything else), he thinks of the fantasy representation of the same thing. When a girl thinks of a man, she doesn’t think of someone who might be suffering from gas, or a treacherous dress chaser, she is of course thinking of fantasy. In fact, the human being is a walking accumulation of fantasies, for which reality only serves as a trigger. A person who dreams reality – there is no reality he only has, Or mainly, a complex of dreams that come and go according to its associative baggage. A woman who goes out to meet a ‘new’ man does not meet him at all, she meets with the fantasy baggage he releases in her, and the man also meets with a woman who floods him with fantasy baggage, and then they both get married… Only to later encounter the true reality of the other – for they both thought they were marrying reality…

Waking up means (in this context) seeing your fellow man as he is and following his potential, his inner essence; To know that he has fears, anxieties, aspirations and weaknesses and to be fascinated by being himself.

Being fascinated by reality or being fascinated by fantasy are two very different things. Daydreams are subjective and have nothing to do with reality. They are connected to those points where we got lost in the fantasies of compensation that we invented in order to provide an alternative, imaginary reality, better than the real reality. That is, living in hallucinations about a reality that we have never met as it is and probably will never meet.

Waking up from the dream of life means breaking free from the subjective chains of our emotions and constantly being in touch with what is happening here and now, with being (on various levels) of reality as it is, without filters, without colored lenses, without magnifying or reducing lenses. When we were children, we still had this ability to experience something with the fullness of our senses, colors, textures, smells, sounds, and sensations—all of which took us on a journey into the being of the very thing we were dealing with at the time.

If it is a cup of tea, you experience the aroma, the color, the reflection of light, the presence; You get lost in the cup of tea, the cup of tea is your current reality, it is the whole world.

As for the person who dreams life, nothing is satisfying in itself and in itself, so we move from interesting to interesting, from experience to experience, from subject to subject and item to item – in search of the greatest and most exciting fantasy of all. And while drifting toward sweet fantasy, they pass through life without really living it.

The main reason we choose a certain way of looking at the world and our lives is to find a way that will cause us as little emotional dissonance, pain, and frustration as possible. We believe that this is how we see life because that is how it really is, in itself, but the truth is that we choose a certain point of view, because it will cause it as little frustration and suffering as possible.

Whoever dreams that he drinks wine will raise his voice in the morning and cry.

Whoever dreams that he is crying, goes out to hunt in the cattle.

When the big awakening comes, we’ll know it was a big dream.

Nevertheless, the fools think they are awake, they are sure they know their shrewd cleverness. But you are nothing but a dream.

When tens of thousands of generations have passed, we will meet once with an understanding sage.

The sounds of the earth. Chong Tse.Chinese philosopher 286-369B.C.

What matters

The things that really matter are always, or at least, that’s how they should have been. The really important things can’t be important sometimes, only when it suits us, is convenient for us, works out for us.

בהתחלה אנו נשבעים בחשיבותם של דברים מסוימים. עם הזמן, במהלך השנים, משהו מכרסם בחשיבות שהענקנו לדברים. מה קרה לדברים שהיו כה חשובים לנו פעם? מה קורה לחשיבות של דברים אלה ואחרים בחיינו כשנוגסות בהן שיני הזמן? לרוב, היא מוסטת הצידה, מודחקת לפינה חשוכה, שלא תפריע. הדחקות אלו מלוות בדרך כלל בביטויים כגון: “פשוט לא הסתדר לי”, “לא היה לי טיפת זמן”, “זה רק במקרה”, “זו רק בעיה טכנית”, “זה לא יקרה שוב”, “נורא השתדלתי אבל…”, “בפעם הבאה” וכיוצא באלה. לעיתים מטילים את האשמה על אחרים: “אתה פשוט לא מבין אותי”, “תראה, החיים זה לא שחור לבן”, אתה מצפה ליותר מדי”,”אתה רואה את זה לא נכון“. ביטויים אלה משרתים היטב את תמרוני ההגנה שאנו נוקטים בהם בשעה שאנו עסוקים בהסטה לפינה של דברים שהאמנו בחשיבותם. זו יכולה להיות דיאטה, התעמלות, שיחת הבהרה, ספר שהבטחת לעצמך לקרוא, השעה שבה היית אמור להגיע, המטלה שהבטחת להגשים, מה שהבטחת ששוב לא תעשה. ובעיקר: המשמעות שהבטחת לעצמך שתגלה כשיהיה לך זמן. אך בסופו שלדבר, מה שנעשה חשוב באמת הן גבעות השגרה הקטנות של היומיום: איך להסתדר, איך להתגבר על קושי זמני, איך להיחלץ מהבעיה הנוכחית, איך ללקט עוד כמה פירורים של אושר ונחת – כל אחד לפינכתו הפעוטה. ובנתיים, מתחת לאשליית החשיבות השוטפת והמרדימה של השגרה הפעוטה ומחוצה לה, מצטברות להן בתת-הכרה פיסות החשיבות האמיתיות והמוזנחות, וסימני היכר להו: הדמעות שלא הושרו, המעשים שלא הוצאו אל הפועל, השיחות שלבסוף לא התרחשו, ההגיגים שלא נהגו, האהבות שלא קרמו עור וגידים, והרגשות שלא איפשרנו לעצמנו להרגיש. לעולם לא נודה, כמובן,שאולי לעולם לא נוציא לפועל את הדברים החשובים האלה שנזנחו ובינתיים נרכוש מיומנות בטכניקות השהיה” “אני עדיין לא בשל לזה”, “לא מתאים לי עכשיו”, “עוד לא הגיע הזמן המתאים”, “אף פעם לא מאוחר מדי”, “צריך להמתין להזדמנות המתאימה”. ומדחייה לדחייה – הזמן רץ, אתה בן 60 והחיים מלאים בעניינים בנאליים של מה בכך. והחשיבות האמיתית? היא חמקה מאיתנו איכשהו…

But what used to matter is always important. Just as the great worksof art, music or philosophy do not lose their importance with the passage of time, so too do the important values in our lives. The real importance never recedes from our lives, it is we who have strayed from it and onward, to the noisy current events of the celebratory moment.It is therefore important to return to the importance as to the childhood home, to youthful love – to wake up to it again, to remind ourselves again and again what is the main thing here, and to prepare mentally to do it again and more… Time does not favor the primal importance, the real importance – it is abandoned, after a time, in favor of the fashionable, the contemporary, the fleeting; It is precisely she who is supposed to give justification and meaning to all the pseudo-thinks that exist in general in relation to her and to her alone.

“…And during the whole period of our active lives we have no opportunity to go beyond the stage of annoyance and worry, for we have always been showered with the numbing bustle of daily affairs as a kind of sleep.”

Carlos Castaneda, The Power of Silence, UFO Publishing

“We do things we don’t intend to do;

We say things we don’t mean to say;

And we’re not doing things we should be doing.”

Count Bozov, from War and Peace, Leo Tolstoy.

The antithesis as a friend

The idea of vaccination is an amazing idea, which is unacceptable. According to him, the way to deal with an enemy that threatens to attack from outside is to introduce a fifth column into the threatened kingdom. The vaccine is nothing but a weakened form of the virus or virus, which is inserted into the body to stimulate the immune system to action. Behind this phenomenon there is an explanation on two levels; The first level comes from the holisticand bioenergetic realm. The second level is the level above it, the spiritual level, (which this essay deals with).

The holistic view holds that the immune system must receive a kind of ‘shock’ from time to time, and launched it into activity, asRudolf Steiner discovered at the time with the drugIscador (mistletoe,in Hebrew) for cancer patients. This drug ‘stimulates’ the immune system and stimulates it to cope with the disease. The ‘soldiers’ of the immune system (which are the T cells or lymphocite-T cells of the immune system) are exposed to an imaginary attack and after winning it, they have the enemy’s ‘code’ and are ready for the real attack.

In the world there is a basic polarity, everything has its opposite:

For the day the night.

Winter the summer.

Sleep wakefulness. For the health of the disease.

Sperm the egg.

Heat the cold.

Debt the negative.

Man the woman.

לחיים את המוות.

לאור את החושך.

לכישלון את ההצלחה.

למנוחה את הפעילות.

לינג את היאנג.

בתהליך ההפריה מתאחד בזרעון עם היפוכו, עם הביצית וכך נוצרים חיים. בתהליך הייצור של פצצת האטום התבצע תהליך הפוך לתהליך ההפריה; מדענים פיצלו את גרעין האטום ובכך הפרידו בין שני הקטבים, שעד אז שכנו במיזוג מלא: הפרוטון והניטרון. ואז תקף קוטב אחד את השני – ופיצוץ גדול התרחש. כלומר, סינרגיה, או איחוד הניגודים, הינו תהליך קונסטרוקטבי המוביל לצמיחה וחיים, בעוד שדיכוטומיה והפרדה בין הקטבים והניגודים היא תהליך דסטרוקטבי, המוביל לקונפליקט ופיצוץ.

גירושים הם דוגמא לכך: עם ההתפצלות בין בני הזוג מתרחשות בדרך התפוצצויות, לרוב על רקע עוינות ואנטגוניזם מופגן.

מנוחה ופעילות

באורח חיים דסטרוקטיבי ודיכוטומי – מנוחה ופעילות חיים בנפרד, האחד בא על חשבון האחר, האחד גדל על חשבון האחר, האחד תוקף את האחר וממוטט אותו. זה מתחיל בדרך כלל כשצד הפעילות מתחיל להיות דומיננטי מדי ואז, בשיא כוחו, נופל האדם לידי ‘האויב’: אפיסת כוחות. וממנה, כאחוז אמוק, הוא מזנק לקוטב הנגדי: שאפתנות, התחרותיות וחוזר חלילה. וככל שזה נמשך, כך גדלה הדיכוטומיה וככל שגדלה הדיכוטומיה, כן גדלה העוצמה של כל צד וגדלה תביעתו לבעלות וריבונות בלעדית.

באורח חיים סינרגטי וקונסטרוקטיבי – שוכנים מנוחה ופעילות יחד, האחד בתוככי האחר. כמו הסימבול של יינג ויאנג, כשהמרכז של האחד שוכן בתוככי הקוטב המנוגד

בלב כל פעילות אמורה לשכון המנוחה ובלב כל מנוחה אמורה לשכון הפעילות. אז האדם פועל מתוך נינוחות ושלווה, כשמנוחה היא נשמתה הפנימית של הפעילות. אם יתבצר אדם בקוטב הפעילות (כאשר יפריד בין הקטבים) – יהיה האדם נוטה להיות: רגוז, מתוח, תוקפני ותחרותי, ואם יתבצר בקוטב המנוחה – יהיה נוטה כלפי היות: מלנכולי, דכאוני, חסר בטחון ויוזמה, נכנע בנקל, נמלט מקושי והתמודדות.

המנוחה הנכונה אינה שוכנת מחוץ לפעילות, ופעילות נכונה אינה שוכנת מחוץ למנוחה, אלא הן שוכנות זו בתוככי זו, כזירעון בביצית, כשקט בלב הסערה, כנויטרון בפרוטון, כנפש בגוף.

שינה ועירות

כשאנו ישנים, בלב שנתינו צפה הערות: החלימה, תהליכים במסתרי התת-מודע. כשאנו ערים, בלב ערנותנו אמורה לדור השינה: השלווה הפנימית, העומק והצלילות של האגם השקט של חיינו הפנימיים, על כן עלינו להקיץ בשקט ולא בפתאומיות; בהדרגה, כדי שמקצת מהלילה יצליח להסתנן אל היום הרך והפוטנציאלי, לפני שייכבש על ידי חילות התחרותיות, המאמץ והלחץ. ואם הצלחנו ‘לחסן’ את היום באמצעות האנטיתזה של הלילה, (כל זאת במידה ולא הקצנו בבת אחת ובפראות ובכך ‘הבהלנו’ את הלילה שקט שכך ייצא אל מחוץ לתחום) – יהיה יומנו מבורך, רך, רחום, שקט כקרקעית אוקיינוס עמוקה, הוא יהיה קשוב פנימה, אל האינטואיציה והקול הפנימי.

נשים וגברים

ביחסי גברים נשים אנו מוצאים כיום את אותה דיכוטומיה כמו בין מנוחה לפעילות, דיכוטומיה המתגלה בעויינות הולכת וגוברת בין שני המינים: הגברים תוקפים את הנשים בכוחנות והנשים מתנגדות לגברים בדרכי מחאה (פמיניזם), מורת רוח אישית והתקבצות בקבוצות לימוד ותמיכה.

אך בתוככי הגבר אמורה לשכון הנשיות כפי שבתוככי האישה אמורה לשכון הגבריות. דברים אלו אמר הפסיכולוג קרל יונג: כשהתייחס לשני המונחים: אנימוס ואנימה. הוא טען כי בכל גבריות – אנימוס, יש נשיות – אנימה ולהיפך. אך המצב כיום הוא כי כל מגדר מתבצר בשונה ובמבדיל. חוסר הבנה והפירגון ההדדיים הולכים וגדלים (בניגוד למה שקורה מעל פני השטח; תופעת הMeto למשל). הגברים כוחניים יותר ועל כן, במהות, ידם על העליונה.

חזקים וחלשים

הכל מתאווים להיות חזקים, הכל נסים מפני החולשה ומפני סימניה המאפיינים, כמפני מגיפה; החולשה נתפסת כהזמנה להתעמרות, כמפסידניות. אנשים מאמינים כי להיות חזק פירושו להתכחש לחולשה (ולחלשים) ולגרשה אל מחוץ לתחום ולהתבצר בשליטה.

ולא היא, היכולת להיות חזק באמת נובעת דווקא מהתיידדות עם האינטימיות ומהתוודעות עם החולשה והרגישות. החזק באמת, חזק מבפנים – הוא דווקא זה המודה בחולשה, המרשה לעצמו לחוש חרדה ואז משפגש את עצמו בחולשתו – הוא מוכן להתמודדות.

אין דבר מחזק יותר מאשר האנטיתיזה.

הפיתוי והנזירות

המתנזרים מתרחקים מן הפיתוי כמו מהאש, מסתגרים במתחם המבודד של מנזר, ישיבה או מסגד. אך ככל שיתעבו הקירות ויגבהו, כן יצמח הפיתוי ויתעצם; וככל שיתבודדו יותר, כן יגבר הכוח האפל שמחוץ לחומות. רק התיידדות עם הפיתוי שברגש ובמחשבה, רק החיים עמו מדי יום, מדי שעה – יוכלו לפיתוי החיצוני, הבשר ודם. כי מחוץ למחנה, כוחה של האנטיתיזה רב בעיקר כשהיא פוגשת את התיזה דרך חולשותיה. ככל שרחוקה האנטיתיזה מן התיזה, כך היא צוברת חיילות ועוצמה לקראת המתקפה והחדירה אל לב התיזה.

הפתרון הוא באירוח הדדי, זה בתוככי זה (כמו הינג והיאנג, או האנימוס והאנימה); על הפעילות לארח את המנוחה, על היום לארח את הלילה, על הגבריות לארח את הנשיות, על הכוחנות לארח את החולשה, על השלום לארח את המלחמה, על החיים לארח את המוות, על התיזה לארח את האנטיתזה ועל מה שישנו לארח את שאיננו…

דרך החולשה עלינו לפתוח את שערינו ולקרא בקול גדול לאויב, למנוגד, לבעייתי, ללא-מובן, לזר ולאחר – לבא אל בתינו פנימה; שיבוא ויחדור אל התיזה; שיבוא עם כוחו, שיבוא ויהיה.

“לא טוב מימוש כל משאלותיך,

במחלה תכיר את ערך הבריאות, ברע – את ערך הטוב, ברעב – את ערך השובע, ובמאמץ – את ערך המנוחה”

הרקליטוס האפל, פילוסוף יווני 480-540 לפנה”ס.

ניגודים נמשכים זה לזה.

הרקליטוס

ניגודים וסתירות הן ההרמוניה שלנו.

וסילי קנדינסקי

היין ויאנג כמו הצל והאור, אחד מלפנים שני מאחור. ההרמוניה בין הניגודים היא נשמת החיים.

לאו דזה

להיות טבעי ברמת הרוח

כה שגורים בפינו, בני החברה המערבית, בשנת 2020 משפטים כגון: “אבל זה לא טבעי”, או “אני רוצה לחיות באופן טבעי”, “המוצר הזה עשוי אך ורק מחומרים טבעיים” וכדו’. נראה כי טבעי וטבעיות נתפשים בעינינו כערך חיובי. האמנם כך הוא? למה מתכוונת האמירה בדבר טיבעיותם או אי-טבעיותם של דברים? האם הכוונה היא שטבעי משמעותו: התנהג ופעל בטווח התחום שאתה כבר יודע, כפי שאתה יודע ובדרך שאתה מכיר? אם התשובה היא כן, הרי שגישה זו הינה מתכון בטוח לסטגנציה, סניליות וניוון. אך אם הכוונה היא שטבעי הוא: עשה מאמץ מודע לחזור לדרך התנהגות ראשונית ובסיסית – כי אז משמעות הדברים הפוכה.

אכן, דרך חיינו מובילה אותנו (בתחומים רבים) או כלפי צמיחה או כלפי ניוון. אם נאפשר לשרירים לפעול באופן ‘טבעי’ לפי הגרסה הראשונה, כלומר, ללא מעמס ומאמץ, בטווח הפעולה הרגיל שלהם, נוביל את מערכותינו הגופניות להתדרדרות כללית ולניוון. לעומת זאת, הצבת אתגר פיסי לשרירים והבאתם למאמץ-על בטווח שמעבר לנדרש מהם בתנאי היומיום (דבר העשוי להיתפש ‘מנקודת-מבטם של השרירים’ כבלתי טבעי לחלוטין), יעלו אותנו על דרך הצמיחה. הדרך הראשונה היא תפישת המושג טבעיות ברמה הנמוכה. הדרך השנייה היא תפישתו ברמה גבוהה יותר. יש גם דרך שלישית והיא כמובן הגבוהה מכולן.

הרמה הפיסית, הראשונה, מתייחסת למישור הגופני, החומרי והמקובע, זה שהגיע לעיצוב סופי , כגון השלד, העצמות והגידים. ‘טבעי’ במישור זה משמעו להניח לזה להתרחש, לשמר את המצב הקיים. להיות טבעי ברמה זו משמעו לא לפגוע, לא לעוות, לא לחבל במבנה השלד והעצמות, כי כך יפגעו התנוחה והיציבה.

ברמה הפיסית שניה, ‘טבעי’ פירושו התמודדות עם מעמסת הקושי, עם ההתנגדות. הכוונה בעיקר לרקמות, לשרירים, לדם ולשומן; כל מה שעוטף את העצמות, עד העור. להיות טבעי ברמה זו משמעו אתגר ועימות עם הקושי וככל שהקושי גדול יותר, כן מתעצמים השרירים, פוחת השומן, מתגברת רמת החיות בדם.

הרמה שלישית היא רמת הנפש והרוח, רמת הנסתר. הטבעיות ברמה זו היא התייחסות והתמודדות עם מה שלא התרחש עדיין, פגישה עם מה שחסר. ברמת הרוח ההתייחסות היא לתחומים שטרם היינו בהם, בוחנת ערכים , רעיונות והבנות שאין לנו עדיין. להיות טבעי ברמת הרוח פירושו לשאול, כל הזמן: מה חסר? מה יכול לקרות ועדיין לא קרה? איך לפעול בדרך בה לא פעלנו עד כה? איך לחשוב על מה שלא חשבנו עדיין?

אם כך, ההבנה המקובלת, לגבי להיות טבעי – טובה ביחס לכל מה שהגיע, לכל מה שקובע ומומש בשיא הפוטנציאל והאפשרות שלו (הגוף הפיסי). אך אין היא טובה ביחס לכל מה שנמצא בדרגה של פוטנציאל גלום. כל שלא התקבע עדיין סופית יכול לצמוח או עלול להתדרדר – אם לא נאתגר אותו. יש הבדל מהותי בין חלקי גופנו שנמצאים מתחת לצואר לבין אלה שמעליו. הראש הוא החלק הפוטנציאלי ביותר שבגופנו, הרחוק עדיין ממיצוי מירבי של יכולתו. המוח הוא החלוץ, החי בתפר שבין העולם הנראה של של החומר והעולם הבלתי נראה של הרוח; חלוץ, המגשש בחשיכה רוחנית.

על-כן, להיות טבעי ברמה זו פירושו להיות כל העת בלתי מסופק, להיות נבוך, אבוד, כגשש שחושיו כרויים אל טווחים שמעבר למה שגלוי. טבעי להן לרוח ולמוח – להתייחס לבלתי ידוע, לבלתי-נחקר, להיות מוקסמים ממנו, ועל-כן לצמוח כלפיו, כצמח הצומח לא לכיוון של הידוע, שממנו הוא בא, אלא לכיוון של הבלתי ידוע (שם עוד לא היה).

על-כן, ברמת הרוח, להיות טבעי משמעו להתנגד לרפיון הבא עם הנוחות שבהרגל, לדחות את המובן מאליו, להתנגד לתשובות שגרתיות, מוכנות מראש, שמטרתן לסתום כל שאלה פתוחה, להפיג כל תהייה ולהתעקש על תודעה המכירה בבלתי-מוגדר, בבלתי ידוע ובזה שטרם סומן; להתוודע לעלום ולסמוי – למה שאינו ידוע עדיין.

וזה הסימן המובהק של אדם הטבעי ברמת הרוח: הוא מבוסס ומעוגן במה שאינו יודע והנותן למה שאינו יודע להנחות את מה שהוא יודע.

ההסתגלות לחיים (“Let it be”)

בהסתגלות לחיים, כמו ברכישת מיומנויות שונות, יש שלבים. בשלבים הראשונים גדולה המטלה מן הניסיון וההכשרה והאדם מונע על ידי תשוקה ושאיפה. לדוגמה, תינוק המנסה ללכ, או בלימוד נהיגה; אחר כך בלשבים מאוחרים יותר יכול האדם להתחיל לשכוח את עצמו, ואז מתרחש ‘הפלא’: דברים שדרשו מכוונות ומודעות מאומצת- מתרחשים לפתע מעצמם, באפן אוטומטי; בשלב זה מפנה המודעות הראשונית את מקומה לקלילות ולשטף של דינמיקה המתרחשת כמו מעצמה.

גם באופן בו אנו חיים את חיינו אמור להיות שלב של הילוך אוטומטי, שלב של זרימה דינמית. לא לנסות ללכת, או לנסות לנהוג – לעשות את המהלך הראשון ו… זה שוטף לבד. לקום בבקר ו… היתר בא מהאינסטינקט. לא להיות המפעיל, אלא המופעל.

המסתגל לחיים, כלומר אדם שהצליח להגיע לשלבים מתקדמים יותר באמנות החיים, אינו חותר להיות המחזאי של חייו, אלא הנייר והעט המוכנים לרשום את התרחשות חייו. המסתגל לחיים נזהר לא להיות זה הדוחף את חייו, שכן, אם ינסה להיות זה הגורם לחייו להתרחש – יחסום את יכולתו להיות ( be) ואת חייו מלהתרחש.

האדם שהסתגל לחיים יודע, כי כשלעצמו ובפני עצמו, הינו חלש וחסר אונים, כפי שחוט חשמל שאינו מחובר לשקע אינו אפקטיבי. על-כן הוא משתדל לחכות לרגע שבו יהיה מונע, לרגע בו משהו (ולא הוא) יפעיל אותו. הסכנה של המסתגל לחיים מבחינה זו, היא, שכל כניסה למצב של לחץ/דחק עלולה להעביר את מרכז-הכובד התפעולי מן הפעולה, הזורמת מאליה, אל המפעיל (המנסה לדחוף את עצמו במאמץ). כאשר אדם נכנס למצב כזה של דחק או לחץ – עוצמתו מתמתנת, נחלשת ונעשית מוגבלת. הדבר דומה למכשיר חשמלי המנותק ממקור הזרם ומתחיל לעול בכוחן של סוללות.

למכשיר אין יכולת בחירה, לאדם – יש. הפיתוי להגיב על עקה/לחץ על ידי כניעה לו ולפעול מיד בהשפעתו – קיים תמיד. תמיד קיימת החולשה הזו, ותמיד קיימת החרדה הבאה בעקבותיה, חרדה הנובעת מאי-הוודאות, שמא הגרוע מכל אכן יתרחש וכך נחזור לדחוף את עצמנו (סוללות). על-כן יש להתנגד בתוקף להפעלה ודחיפה עצמית, ולהתעלות מעל לחרדה שמא כלום לא יזוז. העולם מלא באנשים הסובלים מיתר לחץ דם, מחלות-לב, דיסק שבור או חוליה מעוכה בגב – כי הם מתעקשים להכריח את עצמם להתאמץ והמאמץ הגדול הזה שובר את גבם וסודק את ליבם. הלב והגב אינם אמורים לשאת את המאמץ האלים הזה של טלטלה עצמית, המונעת בכוחם של רצון היסטרי וחרדת-ביצוע – אלא לשאת במעמס קל בהרבה, מעמס המונע על-ידי הכוחות העדינים של הטבע והחיים.

על הרוצה להגיע לרמות הגבוהות של החיים והקיום להיזהר מפני אונס, אונס של הרגע הנוכחי, אונס של הזולת ובעיקר אונס של חיינו הפנימיים. עלינו לאפשר לרגע, לזולת ולחיינו הפנימיים, את המרחב והזמן המספיקים והראויים – שבתוכם יוכלו להתרחש. כאשר נגיע לרמה יוכל כל זה להתרחש – תתרחש גם הדינמיקה: דינמיקה בזיקה שבינינו לבין ההווה ובזיקה שבינינו לבין הוויתנו הפנימית. יהיה זה כמו חץ שלוח ממיתרי הקשת – לא בשל כוונת הראש, משאלת הלב וכוח היד, אלא דווקא משום שהלב ויתר על המשאלה שהחץ יגיע למטרה, המוח ויתר על הכוונה לשלוח את החץ והיד ריפתה את הלחץ על המיתר. סוף סוף הצלחנו להרפות משליטתנו באובססיבית בכל, ובמקום שהחיים יקרסו הם דווקא ממריאים. החץ שולח הישר אל המטרה. לא המאמץ נעץ אותו בלב במטרה, אלא דווקא ההיעדר המוחלט שלו.

נסיכת הפנטסיה המתוקה

אנו רואים אנשים רבים בימי חיינו, רובם בגדול יכולים להראות לנו כאנשים אפורים, יומיומיים, אפילו מרובעים משהו, אך כולם צופנים בחובם סוד אינטימי; האהבה הראשונה. ולכולם זו חוויה פנימית כאובה או מופלאה (או שניהם), מרגשת עד כדי התעלות. בכל אדם, גם השטוח או התפל ביותר – קיים מרבץ רגשי תת-קרקעי, פגיע וכמה. כל אחד בתוכו הוא נשמה אבודה, ילד בוכה הזועק לחמימות. זה יכול להתבטא בחותם הזוהר או הכאב שהותירה בתוכו האהבה הראשונה. אבל האהבה הראשונה היא אך סימפטום, פה לבטא בו אותה רכות נואשת ששיני הזמן ואכזריות הקיום לא הצליחו להעלימה. כשלעצמה, נותרת אותה רכות ראשונית כנערה תמימה בעת הנשיקה הראשונה, המביטה מעניהם של זקנים בני שמונים ומעלה. כי אכן, משקרות עטיפות הגוף הזקן או המזדקן, והריאליה של הזמן שחלף אינה קבילה בעולם הרגש והנפש.

על כן, סיפורי הטלוויזיה והקולנוע הם התשובה הזמינה והקלה ביותר לאותה רכות מייחלת; אל אולם הקולנוע נכנסים : רופאה אורתופדית עייפה, ספר נשים מצליח, ראש ועד-בית נרגן, מזכירת מנכ’ל טרודה, נהג משאית קשה יום, ירקן עם חנות בשכירות ועקרת-בית עם טחורים. כולם באים ממסכת יומם הקשה כדי להיגאל זמנית מקשיי חייהם ושממונם, לשחרר לכמה דקות את צפור-נפשם המתוקה וללכת שוב לאיבוד בשדות הנצחיים של האהבה והערגה. להתמוסס ולמות במתיקות – לתמיד.

כשהם צופים בסרט הם צופים למעשה במימוש ההוליוודי של מאווייהם, המספק להם משחק בדיה לחוות דרכו, במשלך קרוב לשעתיים את הגשמת ההשתוקקות ההולכת ונמשכת של נפשם הדאובה והכמהה. לא יאמן כיצד ממשיך הנער/ה בלב כולנו לבלוע אגדת נעורים מתוקה… ותוך כדי הזדהות עם הגיבורים …ולחלום.

כי בלב כולנו, בתוך תוכנו, לא ויתרנו על נסיכת הפנטסיה המתוקה. היא ממאנת לגווע, רוצה לחיות, נמה לה בתוך היומיום הקר והמתנכר, מקיצה מדי פעם למגע הנשיקה שמנשקה הנסיך הבדוי מעולם האגדות.

רמאות עצמית

אחת האמנויות הנפוצות ביותר היא אמנות ההסוואה. מגיל צעיר אנו לומדים לעטות מסווה, כדי לא לפגוע ולא לנפגע. לאחר-מכן אנו מאמצים דרכי ייפוי קטנות, ההולכות ורבות ככל שהמגעים החברתיים שלנו הולכים ומשתכללים. לדרכי ייפוי אלו שמות יפים: “לדעת להתנהג”, “להתאים את עצמך”, “לא לדרוך על יבלות”, “להשתמש בטקט”, “להתנהג בצורה מתורבתת”. כמובן, לעולם לא נקרא לזה בשם הבוטה: רמאות. זה פשוט נחשב כיכולת “להסתדר” (הנחשבת כמובן כתכונה טובה ורצויה). זה לא הנדוס חלילה, או מניפולציה, או הולכת שולל, אלא פשוט נימוסים נאים והתנהגות של בן-תרבות.

אנגלים והגרמנים העלו את אמנות ההסוואה לדרגה גבוהה של תחכום ושכלול. במיוחד מצטיינים בזה הבריטים בני המעמד הגבוה

(Upper-class), אך למרבה ההפתעה, גם הישראלים, האוהבים להיחשב כישירים (‘דוגרי’), עם הטפיחה על השכם ונהמת הידידות וצהלת ‘האהלן‘. כן, מאחורי תפאורה מקומית זו אין הרבה אותנטיות. כך שגם בתרבות זו וגם בקודמות – בתרבות המערבית של המאה 21, במקום לעסוק בניסיון להוריד את חומת הניכור הגובהת ולהגיע אל הזולת – היא עוסקת במרץ בהדחקה רגשית, בהצנעתם של: רגשות מיאוס, עוינות, קנאה, נקמה. ובטיפוח של: קונפורמיות, התנהגות פוליטית, דיסוננס קוגניטיבי, חשיבה קבוצתית (groupthink) ולדבר ולהתנהג כמו כולם (ולא כמו עצמך).

התרבות הנוכחית עוסקת באינדוקטרינציה של דור ההמשך באמצעות מערכת החינוך, המלמדת כי העולם שאנו חיים בו כיום (שלא כימי הביניים החשוכים חלילה…) הוא עולם מתקדם, שהרי המדע נמצא נמצא כביכול ממש על סף פתרון בעיות הקיום, לאחר שהתמודד בהצלחה מחלות קשות ונטולות-מרפא בעבר (למעט מגפת הקורונה, נכון לזמן בו נכתבות שורות אלו), לאחר שנמצאו פתרונות ליום הקצר (חשמל), לתקשורת עם ידידים מרוחקים (סקייפ, ,Zoom אימיילים, וואטסאפ וכו’), מילוי שעות הפנאי (סמארטפון וטלוויזיה).

(אמונות דתיות שונות מצטרפות גם הן אל חרושת החלומות, בכך שהן מבטיחות חזיונות-שווא משופרות: גלגול-נשמות, תחיית המתים, ביאת המשיח. בל נשכח , בהקשר זה, את עולם המסחר, שבו כל פרסומת וכל מסע שיווקי – אנו נופלים קורבן להאמין – שעם משקה זה, עם קרם היופי הזה, עם הספר הזה – ישתנו חיינו ללא כל קושי)

זו כמובן רמאות, כי שום הטבה של תנאי ‘הכלא’ לא תחפה על העובדה שנפש האדם לכודה כיום ומתייסרת בבעיות קשות ביותר: ניכור, בדידות, חוסר משמעות לקיום, התחרותיות קשה (כפי שמוצג במחזה של ארתור מילר: מות הסוכן), סטרס, שחיקה, התפוררות התא המשפחתי -קרוב ל50% גירושין (כפי שמופיע במחזותיו של אוגוסט סטרינדברג), אלימות גוברת (ברצח של בנות זוג, בבתי הספר ובבתי החולים), שחיתות שלטונית ועוד.

אך לא על האלימות החברתית ברצוני לכתוב כאן, אלא על סוג רמאות חמקמק וערמומי יותר, סוג של רמאות קשה לאיתור והכחדה וכוונתי לרמאות עצמית. בניסיונותינו לרמות אחרים (בעיקר על ידי לבישת מסכה חברתית ושליחת מסרים תת-ספיים לא נעימים, תוך כדי שימוש בשפה חלקלקה ומקובלת) – אנחנו מיתממים, עושים עצמנו כלא-יודעים. אך מה לגבי בן אדם המרמה את עצמו? כיצד ייתמם? הרי הוא יודע שהוא “עובד על עצמו”. כאן העניין מסובך וערמומי יותר. מלאכת הרמאות העצמית היא משוכללת ועדינה לאין ערוך מזו החברתית. אין דבר כה מתוחכם כמו השכנוע העצמי (אוטוסוגסטיה). היכולת לרמות את עצמך ולהאמין בכך, היא רמה גבוהה ‘באמנות’ זו, שבלעדיה אי אפשר להסתדר בעולמנו.

היכן באה ‘אמנות’ משוכללת זו לידי ביטוי בחיי הפרט? ובכן, חשוב לנו בראש ובראשונה להאמין שחיינו נמצאים בנתיב של התקדמות (כפי שאנשים רגילים להעיד על עצמם: “אני תמיד אופטימי”). אנו אכן מאמינים כי חיינו האישיים הולכים ומשתפרים: אנו יודעים יותר, בעלי ידע עצום (ויקיפדיה, קורסים, מדורים בעיתונים, ספרי פסיכולוגיה פופולרית בסגנון “עשה זאת בעצמך”); אנו בריאים יותר (הרבה ספורט, תוספי תזונה, מאכלים ‘בריאים’); בעיותינו הנפשיות זוכות בטיפולים פסיכו- תרפויטיות מתקדמות ועוד. והמחר ודאי יהיה ורוד יותר מן האתמול. איש לא יגזול מאתנו את הזכות לספר לעצמנו את הסיפורים שאנו כה רוצים להאמין בהם.

כך אנו ממשיכים לספר לעצמנו שהחיים עוד לא ממש קרו; שהמצב הזה הוא זמני, בינתיים; שהנסיעה הבאה לחו”ל, הילד הבא, הפגישה הבאה, השנה הבאה, היום הבא – יגרמו לחיינו להתרחש. כמו פינוקיו, אנו מצמיחים אט אט אוזני חמור ועדיין לא מרפים מהלך-המחשבה ש: מגיע לנו, שזו זכותנו (לצרוך את החיים) וכי ישנן ‘מנות’ בחיים וגם חלקנו לא יגרע.

אבל המציאות היא אחרת; היא מלמדת אותנו כי מה שישנו – ישנו, לא היש הסובייקטיבי אלא היש האמתי; שיש לנו זכות/חובה אחת בחיינו – ל היאבק כדי להיות כשירים להגשמת הפוטנציאל האנושי והגורל האישי, שלנו, וזו אמת שקשה לנו לעמוד מולה.

רומנטיקה

כוחה המניע, המוטיבציוני, של הרומנטיקה כתפישה, חזק ביותר. אשר על –כן, חשוב להתבונן בה מקרוב, להכירה, לעמוד על כל מאפייניה, על הסכנות הגלומות בה, על הדרכים החמקניות שבאמצעותן היא חודרת לחיינו. התפישה הרומנטית באה לידי ביטוי בתמונות אידיליות שמייצר המוח על החיים והמציאות, תמונות שאינן משקפות את המציאות כמות שהיא, אלא מבקשת למקם אותה במקום טוב יותר, יפה יותר, נשגב יותר, עילאי יותר. יתר על-כן, המציאות כשלעצמה נראית שקרית מבעד לעיני האידאל, ואת מקומה תופשת תמונת מציאות אחרת – זו הרומנטית. אני מבקש להצביע כאן על הפסיכולוגיה העומדת מאחורי התפישה הרומנטית ועל הסכנות הגלומות בה ולקרוא עליה תיגר.

התפישה הרומנטית טוענת כי ישנו חלק במציאות שהינו טוב יותר מזה הקיים ולכן: “אם רק אעשה את המעשה הנכון (אמצא בן/ת זוג, אלד ילד, ארויח בפיס, אתקדם בעבודה, אקנה בית, אשתול דשא, אסיים את לימודי וכו’) אם רק אעשה, ואהיה, במקום הנכון – יהיו החיים נעימים וטובים”. התפישה הרומנטית מאמינה כי יש למה לחכות, יש תקווה שהחיים יתגשמו; מחר, מחרתיים, בעוד שנה – בהתאם לתמונה האידילית שיוצר המוח; שהחיים יהיו מרגע מסוים ואילך, טובים יותר, נכונים יותר, מאושרים יותר.

מהו אותו ‘רגע מסוים’? לכולנו, מי פחות ומי יותר, מזדמנים רגעים כאלה; כל אחד כמעט רגיש לצירוף מסוים של גורמים, בהצטרפם יחד, מעוררים בו בחוזקה, בבת-אחת, את הרומנטיקה החבויה. לאחד זו תהיה הקשת בענן, לאחר, שדה שיבולים נע ברוח, שקיעת השמש, קנטטה של בך, ארוחה סינית עם אהוב/ה לאור נרות וכן הלאה. במציאות אכן שקעה השמש וברדיו ניגנו קנטטה של בך – אך על הצירוף הזה בין האירועים הללו ובין רגש רומנטי – אחראי מוחנו. והוא לבדו יוצר את השדה הזה שבו משחקים רגשותינו ומהתלים בנו. הם גורמים לנו להאמין כי אלה הם החיים האמתיים וכי כדאי היה להתגבר עליהם כדי להגיע לרגע הזה, של הרמוניה שלמה. לאמיתו של דבר, לא אלה הם החיים. הקשיים והמאבקים אינם כפי שאנו מדמים לראותם, כקליפות, שאם נצליח לקלפן, נגיע אל הפרי הרך והמתוק של החיים וניגע בו. להד”ם.

הסכנה שברומנטיקה היא היותה סם משכר שמייצר מוחנו, ‘המחנך’ אותנו להאמין כי שם, צעד אחד קדימה, באותו מקום אליו טרם הגענו, שם הקסם מתמיד וקבוע, שם החיים באמת. לאמיתו של דבר, החיים הם מה שהם – פונקציונליים, ויופיים וקיסמם מצוי בעיקר בסובייקטיביות שבתפישתנו. בין ההוויה של האספקטים השונים של החיים ולבין הדרמה שאנו יוצרים סביבם אין ולא כלום. עלינו לרסן את הרגשות הרומנטיים ואת ‘קרובי משפחתם’: בסנטימנטליות והנוסטלגיה – ולהתגייס למאבק…

הרומנטיקה טוענת כי הדרך היא מצב-ביניים, רק ‘הבינתיים’ לקראת מציאות של אושר. ולא היא. אין מושלמות ואין ממש ברעיון המתעתע הזה. על האדם להיות מחויב להיעדרו של האושר המושלם, ולהיות מחויב לנסיונות להפיק מן החיים משמעות ובעיקר למצוא את הדרך להגשמה עצמית. עליו להיות ערני, מפוכח, נטוע עמוקות בכאן ועכשיו; חייל של החיים. כך הגישה האנטי רומנטית.

הגישה הרומנטית טוענת כי החיים הם סופרמרקט גדול, שבו אנו הצרכנים ולנו מגיע הטוב ביותר (ככה גם אמא אמרה…). הגישה האנטי-רומנטית יותר רואה את החיים כשדה קרב שאנו חייליו. החיים אינם מגרש-משחקים או בית ספר, על האדם להיות מעוגן במסע, במאבק, קרי: בתהליך (הדרך) ולא בתוצאה (חיים מאושרים).

אם נשכיל להסיר מחיינו את צעיף הרומנטיקה, יהפכו חיי הכאן ועכשיו לחוויה עזה, שכל רגע טעון בוויטליות והעוצמה של עצם החיים.

העולם נע ואינו חדל מתנועתו לרגע, והחיים ממשיכים ומתרחשים בין שאנו עימם ובין אם לא, (בין שאנו מחזיקים בתפישה רומנטית או האנטי-רומנטית. בין שאנו חשים כי אנו מרכז הכל וכי מגיע לנו שהחיים יספקו לנו את הקשת בענן – ובין שאנו נוטלים על עצמנו את האחריות לקיומנו ויוצאים לפגוש את החיים באשר הם, כפי שהם (בלי כל קשר אלינו).

לנו הבחירה, להמשיך לישון את החיים כחלום מתוק (שבוא יבוא…) או להתעורר לעולם כמות שהוא.

על בינוניות רוחנית

חלק ראשון

האלימות (בעיקר כלפי חלשים), השטחיות והריקנות הפנימית, הניכור החברתי והרדיפה אחר סטאטוס, ממון, כוח ותענוגות – הגיעו בתקופתנו (אמצע 2020) לשיא חסר תקדים. מתוך בחינה של הגישות השונות שנוקטות: מערכת החינוך והדתות הגדולות (וגם של כמה גישות רוחניות) – אנו מוצאים כי השחתת המידות ושחיקת הנורמות המוסריות – הן הבעיה וכי תיקון המידות ביהדות, ושבעת המידות הטובות שכנגד שבעת החטאים בנצרות, הם הדרך לצאת מהתדרדרות זו – וזה נכון למדי.

אבל אני יוצא כנגד שתי גישות נפוצות בעניין תיקון המידות והטיפול ב’חטאים’ – שתיהן קוטביות ומוקצנות. האחת היא דרכו של הקנאי הדתי, הנזיר, המסרס ועוקר משורש את כל הצד ‘הנמוך’ והיצרי באדם. האחרת היא גישתו של המתכחש הבורגני והזעיר בורגני – המתנהג כלפי חוץ כאילו אין לו יצרים; הוא האזרח המהוגן, נקי-הכפיים, המשלם מיסיו בזמן, שומר חוק (משפחה ושני ילדים), הוא שומר על תדמית מוסרית אבל למעשה קובר את יצריו עמוק יותר.

(לקראת סוף מחזהו של הנריק איבסן; “פר גינט”, פוגש פר את מתיך הכפתורים, שהוא אנאלוגיה למלאך המוות. ומתיך הכפתורים אומר לו שזהו זה, זה הסוף, עליו להכניס אותו לתרווד שלו ולהתיך אותו (גיהנום?) כדי שממנו יהיה אפשר לעשות כפתורים חדשים. פר מוחה וטוען שלא עשה שום דבר רע באמת, כך לא מגיע לו העונש הזה. מתיך הכפתורים מסכים איתו ואומר כי לו היה עושה משהו באמת רע או משהו באמת טוב – הוא לא היה יכול להכניס אותו לתרווד, רק אנשים שלא עשו ממש טוב או ממש ממש רע – יכולים להיות מותכים. הבינוניים.(

אחת הטעויות הנפוצות ביותר היא: שקל הרבה יותר להאמין שאתה נמצא בדרך לתיקון המידות (והפיכת ‘החטאים’ למידות טובות) אם אתה פשוט מתכחש לצדדים הנמוכים (או האפלים) בשעה שאתה, בסך הכל, רק מדחיק אותם. דומה הדבר למאמצים שעושים אנשים בקשר לשמירה על משקלם: מצד אחד נמצאים הקנאים (פנאטיים) – הנתפסים לאנורקסיה או טבעונות קיצונית (כדרכו של הנזיר), ובצד האחר מצויים רוב בני האדם, שבמקום לטפל באכילה מופרזת נוהים אחר דיאטות למיניהן, אך מתחת לפמי השטח חי בהם האדם השמן, המחכה להזדמנות לחזור ולזלול (כדרכם של הבורגני והזעיר בורגני המהוגנים). אך יש גם דרך שלישית והיא: להקנות לעצמך הרגלי אכילה נכונים, שבהם אתה מנהל את דרכי האכילה שלך; לאכול מפעם לפעם עוגה קטנה מפעם לפעם, אבל לא להתפרע.

הדרך השלישית, שהיא הדרך הנייטרלית, מציעה אמנם התמודדות עם היצרים, אך רק בדרך של הרשאה מבוקרת, דהיינו: במקום להתעלם מהיצר על ידי הדחקתו – מצד אחד, או לסרסו מצד האחר. הדרך הניטרלית והבוגרת מכירה ביצר, בוחנת ומתיידדת אתו – שכן הוא מרכיב חשוב בשמירה על האותנטיות והעצמיות של האדם. בעוד שגם המדחיק הבורגני וגם המסרס הקיצוני מונעים על ידי פחד מן היצר, בעוד שהמתמודד עם היצר, בגישה הניטרלית, מונע על ידי סקרנות ידידותית כלפי היצר.

הרעיון או הגישה שכדי להיות אדם דתי או רוחני עליו להתנזר ולהסתגף – עלול להוביל לאיבוד הקשר עם העצמיות ובכך להפוך את האדם לאסטרונאוט רוחני או דתי ותו לא. הקשר עם העצמיות עובר דרך הגוף. “האדם הוא חבל מתוח בין חיה ועל-אדם – חבל על פני תהום”, פרידריך ניטשה. כל הפרה של האיזון הזה שבין חיה למלאך, כלפי מעלה או כלפי מטה, יצור קיצוניות לא בריאה; הפרה כלפי מעלה תפגום באותנטיות, הפרה כלפי מטה תפגום ברוחניות.

שביל-הזהב הניטרלי והבוגר – מכוון את האדם להתיידדות עם היצרים, התיידדות שתוביל לרכישת היכולת למתן את היצר, לשמר אותו בפרופורציות הנכונות, שזה למעשה קשה הרבה יותר מאשר הדחקה מצד אחד או סגפנות מצד שני.

חלק שני

שאלת השאלות בקשר לתיקון המידות ושבעת המידות הטובות היא לא איך לעשות זאת, אלא מין ישאב האדם את הכוח והמוטיבציה להתמודד עם הדחפים והיצרים שבו. הבעיה האמתית היא, שלרוב האנשים חסרים מלכתחילה האנרגיה והמוטיבציה לכך והם נופלים קורבן ליצריהם עוד לפני שהחלו להתמודד באמת. כמו בשמירה על המשקל, גם כאן, הבעיה הבסיסית היא: מנין יבוא הכוח לרצות בכלל להתמודד עם המשקל העודף, כוח שיביא לידי אימוץ הרגלי אכילה נכונים?

הפתרון לכך טמון בחזרה ובהבנה עמוקה יותר של הדרך השלישית, דרך שביל-הזהב, זו המציעה זו המציעה התמודדות אמתית. הקלישאה אומרת שכדי להתמודד אתה צריך כוח, אני אומר שכדי שיהיה לאדם כוח – הוא צריך להתמודד. הדרך לרוחניות עוברת דרך התמודדות עם השאלות הבסיסיות של הקיום. החיכוך עם השאלות הבסיסיות מספק אנרגיה, שעמה אפשר להתמודד עם היצרים, אנרגיה המעניקה את הכוח להתמודד עם המשימה של תיקון המידות ביהדות. הדבר דומה לחיכוך גפרור בדופן קופסת הגפרורים. החיכוך יוצר חום והחום יוצר ניצוץ. הניצוץ שואב אליו את הלהבה, ועם הלהבה ניתן לתקן את המידות. אדם אינו יכול לשפר בעצמו דבר, אינו יכול לעבוד על עצמו ברמה ההתנהגותית, ללא מוטיבציה או אש. האש האמתית יכולה להיווצר רק מתוך התמודדות וחיכוך עם שאלות-יסוד; המוות, הריק הקיומי, חוסר הפשר של החיים, הניכור, ההזדקנות והבדידות. בלי התמודדות עם שאלות יסוד אלה, לא ייווצר באדם מתח פנימי. עלינו לשאול עצמנו שאלות אלה ולחוש כל הזמן תסכול מכל שאנו עומדים למות יום אחד, עד שנחוש את הזעקה בוקעת מתוכנו. מעצם הזעקה ייווצר החיכוך, ייבנה המתח הפנימי. בעצם, אנו שואבים כוח מן התסכול, מן הנואשות. אדם שבע מבחינה פנימית הינו אדם מרוקן רוחנית. ככל שיאמץ אדם לליבו את התסכול הקיומי, כן ייטען יותר במתח רוחני, שיטען אותו במוטיבציה לעשות משהו בקשר לקיומו.

הקטע האקזיסטנציאלי הוא היחיד המוביל לכוח ולמוטיבציה, דוגמה טובה לכך הם אותם אנשים שהתמודדו עם מחלות אנושות וכתוצאה מכך החלו לפתע ליצור רק ההגבלה של החירות מובילה יצרית חירות אמתית, ורק ההכרה במוות מניעה את האדם להתחיל לחיות באמת. וההכרה בזמניותו של החומר מולידה את העוצמה הבאה מן הרוח.

החיים הם תוצאה של החוקים המכניים של הטבע, בעוד שהאין וריקנות המוות הם שליחי האלוהים, ורק ההתמודדות עימם מטעינה את האדם בכוח המאפשר לו להתרומם מעל הרמה של המתים-החיים. אך למעשה אולי הם כבר מתים בתוכם. היקיצה האמתית תבוא רק בהתמודדות עם האנטיתיזה. לפיכך, תיקון המידות האמתי יכול לבוא רק לאחר התמודדות עם הריקנות הרוחנית, על-ידי התחככות עם שאלות קיומיות קשות ומתסכלות; ורק כאשר נעשו השאלות קשות מנשוא ,, יכולה להתחיל להיווצר טעינה רוחנית כלשהי, כי רק לאחר שהחיכוך עם האין והריקנות גרם לטעינה רוחנית כלשהי – ניתן להתחיל לדבר על תיקון המידות, ורק אז יש לכך טעם. רק התמודדות עם הריק הקיומי, עם האבסורד האקזיסטנציאלי ועם הגרוע מכל – עם רעיון המוות, רק אז הם יכולים להוות תשתית ומוטיבציה אמתיות לרכישת טוהר פנימי – מתוך רעב אותנטי להתחבר עם הרוחניות,] שבלעדיה הקיום הוא מדבר נורא.

מחיר הפשרה

אנו נדרשים לעיתים לפשרות ולוויתורים, אנו נדרשים לעיתים להבליג ולבלוע; מן הממונה בעבודה, מן השכן המתלונן, מפקיד הדואר קצר הרוח ומבני משפחתנו. אנו בולעים, מוותרים ומתפשרים על פחות מכפי שמגיע לנו. וכך נעשים חיינו פשוטים ונעימים יותר, לכאורה. אט אט אנו לומדים להתייחס להתפשרויות הקטנות הללו כאל מס הכרחי שעלינו לשלם במערכות יחסינו עם אחרים, כדי שנוכל לישון בשקט… במשך הזמן נעשית ההתפשרות לדרך-חיים ונהפכת למעין טבע שני.

הדרך להתפשרות עוברת דרך שערים מספר, ושני הגדולים ביניהם הם שער האשמה ושער רגשי הנחיתות. אל שערים אלה מוביל פרוזדור ארוך הנקרא: פרוזדור האפולוגטיקה והתירוץ, המאפשר לנו לאשש את מנהגנו להסתפק בפחות מן המגיע לנו במגוון ‘סיבות מוצדקות והגיוניות’, כגון: הרצון לא להיראות קטנוני, השאיפה להיות בסדר, התחשבות בזמנם של אחרים, הרצון להימנע מעימות וכיוצא באלה.

ומכל המצבים שאנו נתקלים בהם בחיינו, למשל בהכרח לוותר, להבליג, לבלוע, להעמיד פנים ולהקריב עצמנו למען המשכיות של מערכת יחסים יקרה לנו – מכולם ניצבים במקום הראשון בני משפחה וידידים קרובים. מערכות יחסים לעולם אינן שוויוניות ממש. כמעט בכל מערכת יחסים ישנו הצד הנוטה יותר לוויתורים (זה שנסוג מהר יותר, זה מבטא לעיתים רחוקות יותר אי-הסכמה, או התנגדות), וקיים הצד המוותר פחות. דומה הדבר לשתי מכוניות הנוסעות במסלולים מקבילים בדרך ההולכת ונעשית צרה. אחת המכוניות תישאר על המסלול, האחרת תיאלץ להיצמד לשוליים. ההתפלגות (בין מי שמוותר ומי שלא) לעולם אינה מקרית, כפי שהיא נראית לפעמים.

מערכות יחסים מבוססות על מגוון של מסרים סמויים, כך לומד צד אחד כי האחר נחוש יותר, בעל סיכוי טוב יותר לנצח בעימות, חסר התחשבות יותר, רעב יותר להצלחה, או מסוכן יותר. קליטה (שוב, בלתי מודעת ברובה) של מידע זה, היא זו המניעה את האחד לוותר, להבליג ו’להסתפק בשוליים’. כל ידידות או מערכת יחסים זוגית, תהא היפה והאצילית ביותר, תיבחן תמיד על-פי מידת החופש שהיא מעניקה לשני הצדדים להתנסות בשני התפקידים, החזק והחלש – לסירוגין. איתנותה של כל מערכת יחסים תיבחן ברגע שבו יסרב המתפשר לראשונה למלא את ‘תפקידו’ וינסה לדרוש לעצמו כמידת המגיע לו, לא פחות.

החברה שלנו, מבוססת על התחרותיות וכוחנות, מתהדרת בחלון-ראוה של חינוך לערכים וסובלנות, התחשבות ושאר אמנויות של התפשרות. אך ערכים אלה יפים לחזקים שיאמצום, אך המאמצים אותם, בסופו של דבר הינם החלשים כמובן. החלשים, (שהם העדינים והרגישים). החלשים הם אלה המוותרים והמבליגים, הם אלה הנסוגים מעימות והם אלה המזדרזים למלא אחר ציפיותיהם של אחרים ונוטלים על עצמם יוזמות שלא נבעו מרצון חופשי ואמתי. קשה עוד יותר גורלו של מי שנטל על עצמו את תפקיד המתפשר במשך שנים והחליט כי לא עוד. אוי לו לזה שהרגיל אחרים בחולשתו והעז לפתע לחרוג מתפקידו. או אז מתמוטטים כל סכרי הידידות והאינטימיות ונושרות מסכות החיוכים, ומבין קרעיהן פורץ הקרנף הנורא של המוביל והדומיננטי במערכת היחסים, במרוצה חסרת רסן, נכון לבעוט במערכת היחסים ולהשמידה. אך לעיתים די אפילו ברמז מאיים מצד הדומיננטי – כדי שמי שהעז לחרוג מתפקידו הפסיבי יתקפל מיד.

אם אומרים לחלש: “אתה לא בסדר” – גם אם הוא לא בסדר, הוא יפשפש במעשיו ואילו הדומיננטי יכחיש מכל כל, גם אם הוא לגמרי לא בסדר.

הפחד הבסיסי, הנורא והראשוני מכולם, הפחד המניע אותנו בסופו של דבר להבליג, לבלוע, להתקפל ו’להיות בסדר’ – הוא פחד מפני הנטישה, הבדידות והבידוד החברתי. כל עוד מתנופפת חרב הפחד מעל לראשנו (יהא אמתי או מדומה) – נידונים אנו לחולשה ביחסנו עם אחרים.

המעבר מעמדת המתפשר על פחות, לעמדת העומד על שלו, כרוכה במעבר של שני מכשולים: האחד: הכרה בערך העצמי ובכך ש’מגיע לי’ ללא תחושת אשם או נחיתות. האחר: מעבר מלהיות ‘נחמד’ לזה של ה’לא נחמד’ או האנטיפת. מעבר זה כרוך בהתגברות על תחושת הפחד אודות לא להיות מקובלים בחברה, שמא נחווה נטישה ושחס וחלילה לא תוצמד לנו סטיגמה חברתית.

כך, נתונים במלקחי הצורך להשתייך מצד אחד, והפחד להינטש מצד אחר – אנו ממשיכים להסתפק בפחות, להעלים עין, לא להתלונן, לא להתעמת, להוריד פרופיל. כך, אנו מדמים לעצמנו, נמשיך להיות מוקפים בידידים, ומוגנים ובטוחים במערכות יחסים. וזכויותינו הרמוסות וכבודנו האבוד ועקרונותינו החנוקים – זועקים מן הכלא הפנימי בזעקה בלתי נשמעת, זעקה אילמת, זעקה של מחאה.

מפרספקטיבה היסטורית

לעיתים קרובות אנו טועים ותועים ביחס להערכה ושיפוט נכון של התרחשות או אישיות כלשהי, ומתקשים להעריך נכונה את ערכו הסגולי הראוי והאמתי. בנקודה זו תבוא לעזרנו הפרספקטיבה ההיסטורית. כי היא השופטת הנאמנה והיחידה של טבעם של התרחשויות ואישים. הפרספקטיבה הזו זקוקה לזמן לשם עיצובה וגיבושה. בני דורם של באך ומוצארט לא הכירו בהם כיוצרים גאונים. לעומתם היו אלה שהוכרו בשעתם כגאוני הדור. והנה חלף דור ועמו גם חלפה ההכרה בגאוניותם. רק כאשר גוועים מצהלות ההמונים ודוהה צבע הדפוס של הכתבות הגדולות בעיתונים, רק כאשר חולפת לה תהילת-עולם – נותר הגלעין שעיוותי הזמניות ההפכפכים אינם יכולים לו, נותרת האמת: מגובשת, עירומה, צלולה ובלתי-מעורערת. חולף זמן עד שהבלי מה ששולט בזמן נתון – נעלמים, ואז נחשפת התבנית הפנימית, נחשפת המהות, בעלת ערך יציב ובלתי מתכלה. פופולריות באה והולכת, אך האמת נותרת; מוסתרת, בינתיים, על ידי הזמני והחולף, אך היא נותרת; מלכותית, נייטרלית וקורנת, בין שאנו יודעים אודותיה ובין אם לא.

הזמן שחלף רק ממשיך לעשות צדק ליצירתו של שייקספיר, אך מי זוכר את הפוליטיקאי הבכיר בתורו? למשל.

ולמרות הצדק שעושה הפרספקטיבה ההיסטורית, היא קשה, נוקשה ובלתי מתפשרת. לכן, אנשים החיים את חייהם בפרספקטיבה היסטורית נחשבים על ידי בני דורם לקשים, חסרי גמישות, פנאטיים, זועמים, אנטי-תקשורתיים, שוחים נגד הזרם כדי להכעיס. לרוב הם פשוט לא מובנים, אינם מתאימים לתבניות הקיימות, אך בסופו של דבר הכל נרשם בהנהלת החשבונות ההיסטורית.

כל שאדם חייב לשאול את עצמו כדי להעריך נכונה את המשקל הסגולי של אישיות מסוימת הוא: “איזו חשיבות תהא לו ולעבודתו בעוד כמה מאות שנים”? ואז ערפל הבורות והסובייקטיביות של עכשיו יעלם. וכמו השד מהבקבוק – היא תתייצב לפתע, שגיאה ועצומה: הפרספקטיבה ההיסטורית.

3 מסות על חינוך:

1. החינוך הממסדי

נושא החינוך הינו שנוי במחלוקת: איך לחנך? מתי לחנך? כמה זמן לחנך? את מי לחנך? עד כמה? באילו שיטות?

חינוך הינה מילה נרדפת כמעט לעיצוב, שהרי בשנותיו הראשונות, הילד עדיין רך ומתעצב, ועל-כן כל התערבות המשפיעה על הדרך בה יתעצב כאדם, כאישיות, קשורה בצורה זו אחרת לחינוך.

החינוך מתכוון כמעט תמיד לטוב. התוצאות, כאמור, די שנויות במחלוקת. חינוכו של הילד מתרחש בעיקר בשני מקומות (שבהם הוא מבלה גם את מירב זמנו: במוסדות חינוך(גן, בי”ס) ובבית (במסגרת המשפחה).

יש שנתי רמות של חינוך שם, פורמלי וא-פורמלי (סמוי). חינוך בבית הספר מתכוון להיות אובייקטיבי, עובדתי, אינפורמטיבי (מועבר באופן פורמלי), אך למעשה, הוא מעצב דמות תלמיד שתהא תואמת לחברה שהיא: צרכנית, מטריאליסטית, מסחרית, אורבנית (בעיקר) תעשייתית, טכנולוגית ותחרותית (מועבר באופן א-פורמלי, סמוי)).

החינוך במסגרת המשפחה מכוון להעניק תמיכה רגשית, ערכים מוסריים ואנושיים, איזון נפשי וכו”, אך בדיעבד (באופן א-פורמלי, סמוי) מנחילים ההורים את חששותיהם ופחדם שמא ילדם לא יצליח ,בבגרותו, להתברג במקום טוב במערכת הקיימת..

החינוך הפורמלי הוא אך עלה תאנה המנסה לכסות את ערוות החינוך הא-פורמלי, הקיים מתחת לפני השטח. תכנים אלה עוברים מדור לדור ומנחילים מורשת ענייה בכל הקשור לכבוד האדם ואנושיותו.

כשמדובר על החינוך הא-פורמלי (שהוא המשפיע באמת על נפש הילד) – נעשה שימוש ברגשות אשם, הילד לא רוצה ללמוד ואז מופנים כלפיו מסרים סמויים שמעוררים בו רגשי אשם. באמצעות רגשות האשם מנווטת מערכת החינוך את הילד כרצונה, מניעה אותו להתאים עצמו לסדר הקיים, כלומר להתנהג ולחשוב באופן קונפורמי. רגשות האשם הופכות את הילד לצייתן, אץ להיענות לדרישות הממסד בתקווה להרגיע בכך את תחושות האשמה שלו (“אני לא בסדר”) מצד אחד, ולהיות בסדר – מצד שני. משהופעל מנגנון ה”אני לא בסדר” – הוא כבר לא יפריע עוד לתהליכים חברתיים ותרבותיים מקובלים, כגון: השלטת אינטרסים (הנקרא בשם: משא-ומתן), חישובי רווח והפסד (הנקראים: מסחר), שגשוג הרכושנות (הנקרא: צמיחה כלכלית). מעתה, צורכי התענוג והאגו הראשוניים ישגשגו תחת המטריה הצבועה של התרבות, והיחיד ייקלע לדיכוטומיה עצומה, בין איך עליו להיראות לבין איך הוא באמת. הוא ינסה כל ימיו לתעל אנרגיית חיים לשני כוונים מנוגדים אלה, ויחוש בלתי-מסופק בכל אחד משני הקטבים הללו ובשניהם גם יחד. לחברה יש צרכים משלה, ועל התלמיד בבית הספר להכשיר עצמו בתחומים ומקצועות שיביאו את מירב התועלת במערך החברתי/מקצועי הקיים. משום סיבה זו מושם דגש חזק בהכשרות מקצועיות מגמתיות, על חשבון פיתוח הכישורים והנטיות הטבעיות של הילד. (פרופ’ שלמה גיורא שוהם קורא למגמה זו: דעיכת הרוח), אם הוא לא יסגל עצמו יסתכן הילד בכך שבבגרותו הוא עלול להיהפך לאיש-שוליים, לחריג, אאוטסיידר ודחוי, ואז יטפח בתוכו רגשי אשם, ‘אני לא בסדר’ וענישה עצמית.

על החינוך האמתי להשתדל לכפות פחות ולעורר יותר. להקיץ, לעורר בילד את השאיפה ונזעקה למימוש. מהצליח החינוך בכך, מצטמצם תפקידו בהשתדלות שלא לבלום ולסייע בניסיונותיו של הילד לגלות את נתיבו האישי למימוש והגשמה.

“החינוך הוא אמצעי להריסת היוצא מן הכלל לטובת הכלל,.

פרידריך ניטשה 1844-1900

2. החינוך הדומיננטי

במערך-הגומלין המתקיים בין מורה לתלמיד ובין ההורה לבין ילדו, נראה כי החינוך, במצבו הנוכחי, מפרנס יותר את הצורך של המורה מאשר את הצורך של התלמיד.

המורים לא מלמדים בהתאם לצורך של התלמיד – לחפש, להקשות, לנסות להבין, אלא בהתאם לצורך של המורה לרצות את הממסד שהכשיר אותו.

לגבי החינוך בבית: לכל בני-האדם שאיפות, רצונות ומאוויים משלו, אך הילד, שההורה רואה בו את בבואתו שלו, כמעין הזדמנות שניה עבורו, מעין פיצוי פוטנציאלי על מה שהוא, כהורה, לא הצליח להגשים בחיו הוא. או אז מוטלות על שכמו הצד של הילד ציפיות זרות, עומס מן הדור הקודם: ציפיות שאין להם ולא כלום עם משאלותיו ונטיותיו של הילד. עומס ציפיות זה חונק את זעקת ההגשמה והמימוש האישי של הילד. הילד נהפך (שלא בטובתו) למכשיר להגשמת חייו של המבוגר ולא עוד אוטונומיה בפני עצמה.

לתוך מטען זה של ציפיות נכנס הפחד. הפחד של ההורים פן יקלקל הילד את עתידם, ליתר דיוק, את חזון ההורה בדבר עתידו שעתה מונח על כתפי הילד. פחד פו יקלקל הילד את התדמית הקיימת שלו. ידוע הפסוק: “אבות אכלו בוסר ושיני בנים תכהנה“, אך כאן זה היפוכו של הפסוק המקורי: ילדים אכלו בוסר (לא הגשימו אתת ציפיות הוריהם) ושיני אבות תכהינה (אכזבת ההורים מהגשמת ציפיותיהם מילדם).

אך אם הגשים את ציפיות הוריו; להיות מקובל ומצליח בסדר הקיים, הרי שהוא הופך לאותו עלה תאנה על פני עירום הוריו…

מדוע לא יינתן להם לילדים, לתעות במדבריות החיים, כדי שיוכלו להאזין, מבעד לשממה הרוחנית, לקולם הפנימי דובר אליהם, דובר מתוך הסנה של נשמתם. קול פנימי הזועק למען חיים בעלי משמעות ואותנטיות, קול שינווט אותם במדבר התרבותי – אל הארץ המובטחת. ולא על חופש מוחלט מדובר כאן, אלא על הזכות לא להתפטם בתשובות מוכנות, מעשה ידי אחרים, אלא על החופש לחפש, החופש לשאול את השאלות הנכונות:

· לאן הולכים?

· מדוע אני חי?

· מה לעשות עם חיי?

· מה עכשיו?

· מה העיקר בחיי?

· מה המשמעות של חיי?

· עבור מה אני חי?

· מה המטרה שלי בחיים?

· איך היו חיי עד כה?

· האם אני שבע רצון מחיי?

· למה אני מקווה?

· עד כמה אני רחוק מהיכן שאני רוצה להיות בחיי?

“ניצבים אנו בפני העובדה הפרדוכסלית, שהחינוך נהפך לאחד המכשולים העיקריים בפני האינטליגנציה והמחשבה החופשית”

ברטראנד ראסל

3.החינוך האותנטי (האורגני)

המונח המקורי: חינוך, נושק למונחים כגון: לחנוך וחניכה. הוא מקביל למונח הלועזי: Initiation, שהוא תהליך הכשרה שהיה קיים במצריים הקדומה ובשבטים אינדיאנים ואפריקאים, שבהם הכינו זקני השבט את האדם הצעיר לקראת הדבר האמתי – החיים עצמם. המונח חניכה נמצא גם בשימוש נרחב יותר; חונכים מבנה, חנוכת הבית וחג החנוכה. בכל אלה מדובר בעבודת הכנה, שיפוצים והתאמה – כדי להכין משהו לקראת ייעודו, לקראת תפקודו העצמאי.

האם זה מה שאנו עושים החינוך בבית הספר?

החינוך בימינו הכוון להשלטת נורמות. זה חינוך קונפורמי, המשמש כזרוע מבצעת של הקיים הדומיננטי. הסיפור שאנו מספרים לעצמנו על החינוך הוא; שבלעדיו יישאר האדם מפגר, גולמי, בלתי-מפותח, פרימיטיבי. האומנם? לא, האדם יצמח באמת רק אם יממש את הפוטנציאל המקורי הטמון בו. לשם כך עליו לצמוח אל עולם חופשי ובלתי דומיננטי, נעדר ציוויים ודוגמות: עולם ששורר בו חופש בחירה יצירתי, מחשבתי ומקצועי; עולם שיאפשר מרחב צמיחה למה שגלום באדם. החינוך של היום מכשיר את האדם להסתדר עם החברה הקיימת. זה חינוך המציג בפני הרך הצומח מערכות שרירותיות של מוסכמות וציווים, שהוא חייב לציית להם, ושל תחומי ידע שהוא חייב ללמוד אותם ולשננם.

דומה הדבר לשתיל של גפן השואף לצמוח אל החלל שסביבו ומעליו, אך נאלץ להתאים עצמו לתבנית מסוימת שכופה עליו הכורם, הדלייה (עמודים, גדר, סוכה, חוטים) הזמורות יקשרו בעדינות לעמוד על ידי חוטי ברזל, עליהם הגפן תטפס ותאחז בשנה הקרובה. ואיזוהי הגפן המוצלחת? זו שהצליחה להתאים עצמו לתבנית ולתומכות. זו שהצליחה להתאים עצמה בשלמות לגיזום, הדלייה והקשירות לחוטי הברזל.

כך גם החינוך, הוא ‘קושר וגוזם’ את התלמיד בכדי להתאימו, לשילובו והתברגותו בתוך המציאות החברתית. וזאת כדי שחלילה לא יצמח ממנו אחד שינסה לזעזע את אושיות הסדר הקיים.

אבל בתוך נפשו של האדם מצויים כבר כל הצפנים הנחוצים לצמיחה, ולמעשה אין לא צורך בהתערבות מגבילה מבחוץ. ההתערבות הזו לא תשנה את מהותו וישותו של הילד, אך היא יכולה להגביל ואף לעוות את אופן ומידת צמיחתו.

גנן טוב הוא זה המכין את התנאים ההולמים את צמיחתו של הצמח. משהחל לצמוח, ישתדל הגנן שלא להתערב בתהליך, אלא לסייע, לעודד ולספק את כל צרכיו של הצמח, כך שהרך הצומח יוכל להגיע למימוש הפוטנציאל הגלום בו. כי רק הגפן ‘יודעת’ איך להוציא מעצמה ענבים עסיסיים, ואין שום אפשרות ללמדה דבר וחצי דבר בנדון.

ועם זאת, בלי הדרכה אי אפשר, שהרי חופש מוחלט עלול להוביל לאנרכיה מוחלטת. ועל כן הוא זקוק להכוונה.

וכאן אנו מגיעים לחינוך האורגני, זה שדואג בראש ובראשונה למימוש הפוטנציאל האישי שלו, בניגוד לחינוך החברתי עליו נכתב עד כה.

ובכן, הוא אמור לרסן את האגו, שלא ישתולל, שלא יחבל בפוטנציאל הנפשי הצומח. הדחפים והיצרים של הילד הם כבור ללא תחתית, כפי שמתואר בספרו של ויליאם גולדינג: “בעל זבוב”, דחפי אגו שאם לא יסמנו לו גבולות ברורים – ישתלטו על הכל.

אך יש הבדל גדול בין שימת גבולות ובין הדחקה (הסתרה, בעצם) של אותם דחפי אגו חסרי רסן. ההדחקה משמרת אותם על ידי הטמנתם עמוק בפנים (שם ימשיכו להתעצם), בעוד ששימת גבולות תוחמת את גבולות הטריטוריה בה יוכלו לפעול לצמצם את מרחב הפעולה שלהם. אך כיצד עושים זאת? ובכן, על ידי אילוף או אימון (שהוא שונה מהותית מהתניה וקונפורמיות חברתיות), האימון הזה מתואר להפליא בספרו של סנט אקזופרי: “הנסיך הקטן”, – בשיחה בין השועל לבין הנסיך הקטן,שבו השועל טוען בשבח האימון.

כפי שמאמנים כלב, כך החינוך האורגני צריך להביא את הילד אל הרמה הגבוהה ביותר שם יוכל ליישם את הפוטנציאל שלו.

“הדבר המדהים ביותר בחינוך היא מידת הבערות המצטברת תחת צבירה של עובדות יבשות”

הנרי אדמס 1918- 1838

“החינוך הוא שיטה שבה מריץ האדם דרך גרונו אוסף שלם של משפטים קדומים”

קונו פישר

“רוצה את, אבן, כי נשבצך בבניין? תני אפוא ונסתת אותך בהתאם”.

ריקרט

3. מסות על החברה:

1. החיה החברתית, והישות האינדיבידואלית

לעיתים קרובות, אנו שומעים את ההתייחסות לאדם כאל: ‘חיה חברתית’. ביטוי זה אינו מדויק משני טעמים: ראשית, האדם אינו חיה, ושנית, הוא לא נועד להיות חברתי באופיו הבסיסי.

מתאים יותר להחליף את המילה: חיה, במילה שיש עימה יותר אפשרות למודעות, לבקרה ואחריות אישית, למשל במילה: ישות. ואת המילה: חברתי במילה שיש עמה התייחסות לממד האישי והאוטונומי של האדם, ולא לממד הכוללני, הקולקטיבי, העדרי. להחליפה למשל במילה: אינדיבידואלי. ומן הצירוף של שניהם נקבל: ‘ישות אינדיבידואלית’.

הפער הערכי בין ‘החיה החברתית’ ו’ישות האינדיבידואלית’ הינו מדרון תלול, כש’החיה’ מונחת בתחתית המדרון ו’הישות’ בראשו. הדרך מן התחתית לראש ההר, הוא מסע כנגד זרם החיים ההיסטורי, הזורם כלפי מטה, כלפי ראיית האדם מן ההיבט המכאניסטי, חומרי: כיצור פוליטי, לאומי, כלכלי – במילים אחרות: ‘חברתי’. תפישות אלו מצויות הרחק מטה מן התפישה הרואה באדם ‘ישות אינדיבידואלית בעלת יכולת לתודעה עצמית.

התפקידים החברתיים שאנו ממלאים והתדמיות החברתיות שאנו עוטים על עצמנו מהווים אנטיתזה לכל מה שהוא ייחודי, מיוחד ואותנטי באדם. בתקופתנו עתירת אמצעי תקשורת טכנולוגיים (פייסבוק, אינסטגרם, וואטסאפ, זום, סמארטפונים, אימיילים ועוד) – מצב זה הולך ומקצין והעולם הופך לכפר גלובלי, שההמון העולמי נטול הזהות העצמית, יודע הכל אודות המסכה החברתית של כולם, אבל כמעט כלום אודות חייו הפנימיים או של האדם הקרוב לו ביותר. זו תרבות בוטה, מוחצנת, חד-מימדית, היוצרת דגמים אנושיים נדושים, נטולי ייחודיות וערכים פנימיים. כאן שולט הכלל: ‘הכל כמו כולם’, כולם לכודים בפס הייצור ההמוני המייצר ‘חיות חברתיות’ שעל דגלן חרוטות הצרכנות, הפרודוקטיביות, היעילות, הרכושנות, התחרותיות וההשוואה החברתית (אני מודד עצמי ביחס לאחרים, שמא השיגו אותי במירוץ העכברים).

ההתייחסות אל האדם (והעולם) היא התייחסות טכנית, מכאניסטית-חומרית. הממד הרוחני חי בגלות של הדת הממוסדת או בגלריות ומוזיאונים או בספרים. הלימודים ההומניים במוסדות להשכלה גבוהה נחשבים פחות , בשעה שהמשקיענים, החרוצים והשאפתנים – מאכלסים את ספסלי המגמה הריאלית. פרופ’ שלמה גיורא שוהם קורא לזה: “דעיכת הרוח”.

אדם הנחשב למוצלח לא ילך לחבוש את ספסלי החוג לפילוסופיה. אך מה לגבי הפסיכולוגיה? האין לימוד הנפש שם נחשב לבעל הכרה וכבוד? ובכן כאן הקול הינו קול יעקב הרוחני, אך הידיים ידי עשיו המדעי הטכני והריאלי.

תהום פעורה בין תפישת האדם דרך מה שגלוי ומדיד ובין תפישתו מן ההיבט של מה שסמוי, עלום ונסתר. ולמרות הפריחה והשגשוג המתמשך של ידע ב‘עידן החדש’ (מיסטיקה שימושית, טכניקות לשינוי עצמי וידע אלטרנטיבי), גם שם מתקיים המשתתף כ’חיה חברתית’ והכללים הקוךקטיביים שם אינם פחות כוללניים וקולקטיביים מאשר בחברה הממוסדת.

וכך, הישות האינדיבידואלית ואותנטית במצב הקיים – הולכת ומצטמקת מיום ליום, משנה לשנה.

“בני המאה ועשרים הינם מומחים ללא נשמה, חושניים ללא לב, ואפסות זו מדמה בנפשה כי הגיעה לרמה של תרבות אשר לא הושגה לפני-כן מעולם”

מקס ובר 1920-1864

2. החברה החולה

המונח: ‘סטייה חברתית’ מתכוון לרוב לתאר את התנהגותם של יחידים כשהם חורגים מדרך הישר החברתית. אך קיימת גם תופעה הפוכה, שגם אותה הולם התואר: ‘סטייה חברתית’. במקרה הראשון היחיד סוטה מבחינה חברתית. במקרה ההפוך לו החברה סוטה מבחינה אנושית. תופעה זו תוקפת קבוצות קטנות וכתות; יש שהיא משתלטת על עם זה או אחר, כמו על העם הגרמני במלחמת העולם השנייה, אך יש שהיא פשוט מחלחלת ומרעילה חברה שלמה, הנראית ומתנהגת כשפויה, אך סטתה זה מכבר מצפנים אנושיים נכונים.

כיצד נראית ומתנהגת חברה כזו? כיצד נדע שחלתה? הנה כמה סימפטומים אפשריים: קיומן של נורמות בלתי-פורמליות של עבירה על החוק (מיסים, הברחה, עבירות צוואר לבן, עבירות תנועה, שחיתות שלטונית, אלימות במשפחה ועוד), התעצמות של דיכאון, מתחים, לחצים, חרדות ושחיקה, התעצמות של מחלות התוקפות את המערכת החיסונית, התעצמות של תוקפנות וניכור בין אדם לאדם, התעלמות (בחינוך, בתרבות, באקלים יחסי עבודה) מן הגורם הנפשי, ההומני והאנושי, התעצמות היחס המכאני, טכני – לעובדות ומספרים ולא לייחודיות אישית ולאמת פנימית, העמקת הפער בין חזקים לחלשים, רמיסת העדין, הרגיש והפגיע, התעצמות (בעיקר בפוליטיקה) של הפלגנות, הסיעתיות והשיסוי וההסתה כלפי מי שאינו בדעתנו, יריבויות שאינן ניתנות לגישור. האמון נעלם בים של קונפליקטים. והאיחוד, ההרמוניה, הדיאלוג וההידברות – נסוגים לכדי איים בודדים של שפיות.

במצב כזה חייבת החברה לדאוג שסטייתה לא תתגלה. על-כן היא מאמצת את הסטייה כנורמה, והיא עושה זאת באמצעות מכשיר ‘מופלא’ הנקרא: קונפורמיות, לחץ קבוצתי או חשיבה קבוצתית.

Gli uomini pensano come greggi, il global warming e il groupthink

ככל שחברה סוטה יותר , כן היא מעצימה את שליטתה באמצעות הכלי של הלחץ הקבוצתי או החברתי. בכוחו של לחץ קבוצתי לגרום שפלוני יאמין שקו קצר הוא בעצם קו ארוך (הנסוי של סלומון אש על קונפורמיות), שהמלך לבוש (בגדי המלך החדשים של אנדרסן), שנאציזם הינו תופעה מקומית בלבד (וזאת בניגוד לטענה שהועלתה בסרט: הנחשול). ככל שגדלה סטייתה של חברה , כך נעשית הקונפורמיות משוכללת יותר.

כדי לאכוף את הקונפורמיות משתמש הלחץ הקבוצתי בשלושה ‘סוכני חרש’: הבערות, הפחד והתחרותיות:

א.הבערות: ממושטרת דווקא על ידי אלה הנחשבים משכילים (מורים, מחנכים, מנהלי בתי-ספר וכדומה) שתפקידם (הא-פורמלי) הוא לשמר את ההמונים בבערותם באמצעות פיזור והפצה של ידע שווה לכל-נפש, ששכיחותו וזמינותו מורידים את רמתו הערכית ואת משקלו הסגולי; ידע שאינו קשור כמעט לסוגיות של חיי הפרט ואפשרות הגשמתן, אלא להבנה רדודה ומכנית (ולא דינמית וסיבתית) של תופעות ומצבים; זהו ידע הקשור יותר לתופעות הנופלות בתחום של הידוע, המדיד והגלוי, מאשר לסוגיה האקסיסטנציאלית של עצם קיומם.

את הידע ניתן לרכוש בזול, בכל מקום וברדידות שלא תקשה על אף אחד. במקום להקשות על דרכם של המשתוקקים לידע וחוכמה, הידע ‘מענטז’, ‘עושה עיניים’ ובעיקר מפתה בשתי דרכים עיקריות: האחת דרך הפיתוי המקובל והפורמלי של תעודה ותואר, ששכרה קידום בסולם החברתי-כלכלי. האחרת, הדרך הבלתי פורמלית של ספרים וקורסים לקהל הרחב, ששכרה העברת זמן פנוי והרחבת אופקים.

כפי שהאויב הגדול של מתח מיני ועניין במין הוא זמינות, שכיחות וביטלו במסתורין (כפי שמתואר בשירו של ג’ורג’ בראסנס: “לא אבקש את ידך”) – כך גם בידע: מרוב שיודעים אין יודעים שלא יודעים בעצם כלום, הידע הזמין מסתיר את הידע האמתי והנדיר. בתי ספר הם בתי אולפנה לקידום הבערות , כי לא מלמדים לחשוב עבור עצמך, לנתח, להבין משמעות דרך מטאפורות ודימויים, להסיק דבר מתוך דבר, מלמדים לגרוס כמויות גדולות של ידע, המהווה, כאמור, עלה תאנה על פני ערוות הבערות, בערות בנוגע לחיים ובעיקר לאבסורד שבהם.

כך לומדים; להסוות את חוסר הידיעה הבסיסי הקיים ביחס למשמעות האמתית של מה שקורה, של החיים; על ידי הצפה של תשובות להן אין דורש ושואל.

ב. הפחד: כולם פוחדים מכולם ובעיקר פוחדים מן הכישלון, פוחדים להיפגע, פוחדים מדחייה מלא לא להיות נאהבים, פוחדים מנידוי ומנטישה, פוחדים מריקנות, מבדידות. הפחד מהווה רק קוטב אחד בנדנדה דו-קוטבית, כשקוטב אחד בה הוא קוטב הביטחון: תואר, קביעות, דירה משלך, משפחה, מקרר מלא, זמנים קבועים, הרגלים, שגרה ומונוטוניות. אנו מתרוצצים בבהלה בין קוטב הפחד לקוטב הביטחון וככל שגדלים הפחד והחשש שמלבה החברה (דרך שגריריה), כך מקודש קוטב ביטחון, קוטב שהוא חומה בצורה של מנטליות בורגנית, הקיימת בין היחיד לבין החופש שלו להתמודד עם הבלתי צפוי.

ג.התחרותיות: החברה החולה מעצימה ומדגישה את התחרותיות, את המירוץ אחר: פופולריות,קריירה, רכוש, מעמד, והצלחה, הצלחה, הצלחה (מי שנכשל, למשל זמר שהשירים האחרונים שלו לא נקלטו נזרק לצידי הדרך ונשכח). התחרותיות ממליכה את המנצחים ובזה למפגרים מאחור, למפסידנים.

בין שלושת הסוכנים הללו מתקיימת אינטראקציה מחזורית: התחרותיות מנוהלת על ידי הפחד, הפחד נשלט על ידי הבערות. הפחד מנהל את התחרותיות בנוסח של: ‘מה יקרה אם פלוני יעבור אותי ויהיה מעלי’? ועל כן ‘מה עלי לעשות, או לעשות יותר, כדי שזה לא יקרה?’

בערות נמצאת בבסיס הכל, בכך שאין לאדם מושג על החיים האמתיים והמציאות האמתית – הקיימים מעבר לתמונת החיים הרשמית, זו שמכתיבה סיסמאות נדושות השגורות בפי כל.

מעולם לא היו לו לאדם יותר: מזון, תרבות, בידור, דיור ומקום עבודה ובכלל, אפשרויות רבות להיות שמח בחלקו – ועדיין התחרותיות מתעצמת ומחריפה.

מעולם לא היו לנו יותר ספרי מדע פופולרי, קוסים, סדנאות, מידע חופשי באינטרנט, אוניברסיטאות פתוחות, ועדיין הבערות מתעצמת.

מעולם לא היו תנאים סוציאליים כה משופרים ורבים, עזרה מקצועית בתחומי הפסיכולוגיה ועזרה סוציאלית ועדיין, הפחד שורר, כי מתחת להעמדת הפנים הקולקטיבית, שוררים: הפחד, הבערות והתחרותיות (דרך המנוע של השאפתנות).

לסיכום: אם המחלה, כפי שתוארה כאן, נבעה מן החברה וזיהמה את היחד, ההבראה חייבת לבוא מן היחיד ולחלחל לחברה, למשל:

· להיות תמיד קשוב לקולך הפנימי.

· לנסות לדעת, בכל זמן נתון מי אתה, מה מצבך הנפשי, לאן אתה הולך, מה אתה רוצה מחייך?

· לצעוד בשביל של עבודה פנימית, שמבןססת ברובה על הכרה עצמית וקבלה מלאה של חולשותינו.

· לאהוב את המאבק והלוחמה כדרך חיים.

· לנשום עמוק ממה שגבוה ממך.

“לא הסכיזופרניה, אלא הנורמליות שסועה ברוחה. הסכיזופרניה רק מתפוררים הגבולות המזויפים. הסכיזופרנים סובלים מהאמת,.

נורמן א’ בראון, אהבת הגוף

3. שבע הגדרות חברתיות

1.ציוויליזציה

ציוויליזציה היא תופעה המתרחשת על פניה של חברה, תופעה של עידון הקליפה החיצונית של ההתנהגות החברתית ושיפורה, באמצעות ייפוי ומירוק של חלון-הראווה של ההתנהגות המקובלת על חשבון הזנחה של השכבות הפנימיות והאישיות.

2.תרבות

מלשון ריבוי, תרבית. כיצד מכינים תרבית? לוקחים חומר אורגני כלשהו, ותוך כדי תהליכים שונים המתחוללים בו, נוצר מעל לחומר האורגני מעין קרום של חיידקים הצורכים את את החומר האורגני כמזון לצמיחה ולקיום.

בניגוד להילה הקורנת האופפת את המילה: תרבות, למעשה מהווה תחליף חיצוני וקולקטיבי, הבאה במקום ועל חשבון: היצירתיות, ההעמקה, האותנטיות והדיאלוג – בחיי כל פרט כפרט.

3.חברה

התקבצות קולקטיבית של יחידים שאין להם במשותף שום מרכז-כובד קבוע, והם מתחברים יחדיו כדי שההמולה של הביחד תאפיל על הריקנות והבדידות שבפנימיותם.

4.קונפורמיות

הדרך שהיחיד מיישר קו עם דוגמא או מוסכמה חברתית, בגלל הפחד מפני דעת קהל.

5.אזרח

היחיד שנמצא כבעל זכות אזרחית על שום שמילא את חובותיו למדינה או לאירגון המנהל את חייו וחיי יחידים אחרים.

6.דומיננטיות טריטוריאלית

היחיד שיכור-הכוח שתרם ותורם לחברה או לארגון (שהוא חלק מהם) ובכך הוא נהפך לשימושי ויעיל מבחינתם. בתמורה, מעניק לו הארגון כוח ומרחב שליטה על אחרים המפגרים במירוץ העכברים.

7.הציבור

מפלצת שדעתה ושפיטתה קובעים את גורלו של היחיד, בעוד ערכיה ועקרונותיה מצויים באינפלציה מתמדת ומתמשכת. הציבור חסר תמיד פרצוף וייחוד, אך הוא מפוצל ורב-ראשים, שכולם נלחמים ומתווכחים זה בזה על מה שנתפש ומוצג כהבדלים אידאולוגיים וכתפישת-עולם שונה, אך למעשה אינו אלא כיסוי דקיק ושקוף, דרכו מציצה ערוות ‘הדומיננטיות הטריטוריאלית הזקורה’; דהיינו, השאיפה של ראש אחד להתגבר על ראשים אחרים וכך להיות הראש היחיד המוביל את הגוף החברתי.

“החברה היא נשף-מסכות, שכל אדם מסתיר בו את אופיו, והסתרתו תסגיר אותו”

ר. ו. אמרסון 1882-1803

הבחירה החופשית האחת והיחידה

מפעם לפעם מציבים החיים בפנינו דילמה, אופציות מספר, ועלינו לבחור מתוכן באחת, בזו שנראית לנו המוצלחת ביותר. מעשה הבחירה הינו בעייתי(האם תהא הבחירה מוצלחת? איך אוכל לדעת מראש שבחרתי נכון?) ובלתי אהוד על רובנו, וסביר להניח שננסה להימנע ממנו במידת האפשר.

אריך פרום בסיפרו: “מנוס מחופש” עוסק בסוגיה זו של החופש לבחור וטוען כי ההיסטוריה האנושית הושפעה לרעה יותר מהימנעות מבחירה מאשר מבחירה שגויה. החופש לבחור, לפי פרום, מטיל אחריות כבדה מדי. פרום מסביר את עלייתם של היטלר ושל הנאציזם בכך שהגרמנים שנאו את הצורך ליטול אחריות על החלטות (לשקול ולהחליט באורח דמוקרטי) עד כדי כך שהם העדיפו את היטלר על התעמתות עם הצורך לבחור.

גם אנו, בחיינו הקטנים נמלטים מן החופש לבחור ומשאירים את הבחירה בידי הנסיבות, בידי מאורעות וכוחות חזקים מאתנו. ואז אנו: נאלצים, נסחטים, נאנסים – לנקוט בפעולה מסוימת, לא מתוך בחירה חופשית, אלא בגלל אילוץ חיצוני. אכן, אנשים אינם בוחרים להתחתן עם פלוני או אלמונית, ללמוד מקצוע זה או אחר, לקשור קשרי ידידות עם זה או עם זאת: שכן, כדי לעשות זאת נחוצה להם יכולת שאין להם: היכולת לבחור.

כדי להבין את הפחד הצונח עלינו לגבי הצורך לבחור, פחד הדוחף אותנו שוב ושוב להשתמט מנטילת אחריות, יש להבין את מצבו של האדם בכללו. כדי להיות בכלל מסוגל לבחור על האדם להיות בעמדה של חופש. מי מאיתנו חופשי באמת? הרי בחיי היומיום שלנו כולנו כבר מגויסים, משוחדים, מקוטבים; נוטים לצד זה או לצד אחר, חלשים או חזקים, פוחדים או מעיזים, רציונליים או אמוציונליים, מוחצנים או מופנמים, סגורים או פתוחים, שמרנים או ליברלים. כולנו כבר מקוטלגים ונושאים תוויות ששמנו על עצמנו או שהנחנו לאחרים לשים עלינו. כולנו כבר ממודרים, וכלואים בתאים שונים ומשונים, שבהם כלאנו את עצמנו או הנחנו לאחרים לכלוא אותנו. וכשמגיעה העת לבחור, בחירה בלתי משוחדת, אובייקטיבית וחופשית – אנו כבר נטולי חופש, מצויים תחת השפעתו והגבלתו של הקיטוב השולט בחיינו, קיטוב שהוא סובייקטיבי בטבעו: קיטוב ל’הורה’ או קיטוב ל’ילד’, בעוד שרק ‘הבוגר’ יכול בכלל לבחור ולהחליט (מודל ניתוח עיסקאות T.A.).

על הבחירה האמתית להיעשות מתוך התווך האפור שבאמצע, בין הקצוות, תווך שרק הוא חופשי לבחור בחירה של אמת, בחירה שאינה כניעה לרודנות של מה שאינו מאוזן בנו. הקיטוב נשלט תמיד על ידי הרגש האינפנטילי (הכועס, הנעלב, העולץ, או המדוכא), בעוד שכדי לבחור יש צורך לבוא מן הווקטור הניטרלי של החשיבה (שהוא ‘הבוגר’ שבנו). בפוליטיקה למשל, אין בחירה חופשית. מפלגות הימין והשמאל נבחרות על ידי קיטוב אמוציונלי ולא על ידי השפיות והאיזון הניטרלי. את כף המאזניים לימין או לשמאל, מטה בעת הבחירות העומס הרגשי בו מצוי העם בו בזמן. וכך, עיוורים למתרחש במציאות מתחת לאפנו, אך כה אקוטיים לסובייקטיביות הרגשית שבתוכנו – אנו נדחפים ימינה או שמאלה, וקוטב אי יכולת בחירה אחד נלחם בחירוק שיניים בקוטב אי יכולת בחירה אחר, ושניהם משוכנעים בצדקת הבחירה שלא עשו למעשה. כל קוטב טוען שחוסר הבחירה של האחר (הקוטביות שהוא לכוד בה) גרועה מחוסר הבחירה שלו עצמו.

כך גם ביחסי אנוש: אדם השבוי בקיטוב ברציונלי (המיספירה שמאלית של המח) מאשים את רעהו הלכוד בקיטוב האמוציונלי (המיספירה ימנית של המח) – כי בחירתו הינה חסרת בסיס הגיוני ובלתי שיטתית. השני מאשים את הראשון בחשיבה לינארית, חסרת השראה ודמיון.

כך גם בקיטוב הפנימי בתוכנו – במלחמה שבים פחדינו לתעוזתנו, בין רגשי עליונות לרגשי נחיתות, בין משיכה לדחייה, אהבה ושנאה.

שני הקטבים לגיטימיים, שניהם צודקים, שניהם קיימים, אך רק הסינרגיה ביניהם היא המאזנת והמאפשרת בחירה אמתית. וללא סינרגיה זו, ניטשת מלחמה תמידית בין הקטבים ומפילה ת החללים: את ההזדמנות לעשות ואת האפשרות להיות.

“כפי שאנו, אין ביכולתנו לעשות מאומה”.

פ. ד. אוספנסקי, הדרך הרביעית, עמ’ 54

“ההשפעות המגבירות את שעבודנו הן אשליותינו, ובפרט האשליה שאנחנו חופשיים. אנחנו מדמים לעצמנו כי אנו בני-חורין וזה גורם לנו להיות עבדים פי כמה וכמה”.

שם. עמ’ 60

עבודה ולימודים (או הלימוד הטהור)

הפסנתרן ארתור רובינשטיין אמר “מעולם לא למדתי כדי שאוכל לנגן בקונצרט: ניגנתי בקונצרט ומזה למדתי”. בדרך-כלל המצב הפוך: אנו לומדים כדי לעבוד, והלימודים הם מבוא המוביל לעיקר. אכן, זה נראה נכון וסביר. אך האומנם כך הוא? האם התורה קיימת בשביל קמח? או האם הקמח הוא שקיים בשביל התורה? כלומר: האם אדם מסיים יום עבודה כדי שאחריו יוכל להתרווח ולהוסיף ידע וחוכמה? או שמא הידע הוא תנאי בררני לגבי ההיררכיה שתיקבע בתוך תחומי העבודה על-פי הישגים בלימודים?

השאלה היא: מהו הערך המרכזי שחברה זו מעניקה ללמידה ולקניית חוכמה? (והכוונה לערך דה פקטו, ולא דה-יורה). האם זה ערך של שין-גימל, שומר סף, מזכירה, שתפקידם לסנן את המוץ מן התבן? כלומר: הנבחנת ערכיותם של הידע והלימודים ביכולתם לסנן מועמדים לשוק העבודה? או שמא הלימודים והחוכמה הם בעלי ערך בפני עצמם, שהעבודה נועדה לאפשר לאדם את התנאים שבהם ועימם ולאחריהם יוכל ללמוד ולהחכים בשקט ובהצלחה?

מושג הלימוד, שהוא מושג רוחני בעיקרו, מתעוות לחלוטין בחברה החומרנית בת-ימינו. במקום לדאוג ללחם כדי שתהיה תורה, הופכת החברה את התורה למסננת בקרה ולמערכת אבחון, כדי ליצור התאמה של אנשים לרמות העבודה אותן יפגשו בהמשך.

החברה זורה חול בעינינו, שכן, אין פרופורציות בין כמות הלימודים שעל האדם לספוג לבין הידע שהוא יזדקק לו למעשה בעבודתו. איני חושב ששנות לימודים רבות כל-כך מכשירות את האדם טוב יותר לעבודה מסוימת, ואני משוכנע שהלימוד המשמעותי ביותר מתבצע דווקא תוך כדי עבודה ובזכותה ולא להיפך. מה שמכתיב את הצורך בלימוד רב כל-כך הוא הגורם החברתי: מאחר שהתחרות גדולה, נולד הצורך בסינון רב יותר, ומכאן נובעת הפיכת הלימודים למכשיר מסנן בידי החברה החומרנית.

מובן שהדברים אינם כה מוחלטים, שהרי כדי לדעת להפעיל מחשב, יש ללמוד: וכדי לדעת לנהוג, צריך ללמוד. אבל אין כוונתי לסוג זה של לימוד, הנקרא לימוד ואינטלקטואלי, טכני – שמטרתו להקנות השכלה ושליטה בחומר פונקציונלי-תפעולי. כוונתי ללימוד לשם הבנה של תהליכים פנימיים, משמעותיות וסיבתיות. לימוד הנקרא לימוד טהור.

צורת הלימוד היחידה שהכשירה בעבר הרחוק מועמדים לשוק העבודה הייתה של שוליה. האדם היה “נזרק למים” ולומד לשחות תוך הדרכה של איש-שטח מומחה. הרעיון של לימוד מקדים לפני התפקוד, אינו אורגני ואינו נכון, כי אין הכשרה לתפקיד מלבד ההתנסות. לימוד טהור אינו מכשיר לתפקוד, עליו להיות גולת-הכותרת, חגיגה טהורה של המוח, המנסה לחדור אל גלעין המשמעות וחשיפת אמת נסתרת.

הגיל הממוצע כיום של אדם בעל רמה המסיים את לימודיו ויוצא לשוק העבודה הוא עשרים וחמש ומעלה. “מילא את כרסו תורה” – אנו אומרים, ומתכוונים לאדם שלמד שנים רבות. אכן, רב הדומה בין לימוד (צבירת ידע) לבין אכילה. אך לימוד של שנים רבות בטרם יציאה לעבודה הוא כאכילה דשנה בטרם פעילות גופנית: בשני המקרים מפריע הגודש שנצבר -לתפקוד מאוחר יותר. האוכל לא יעורר חשק לעבוד, אך העבודה אמורה לעורר חשק לאכול. כך בלימודים ובעבודה: ההתמודדות התפקודית עם מצבים בעייתיים שונים תניע את המוח המורעב לשאול שאלות. ככול שהעובד מרבה להתחכך עם קושיות ובעיות בעבודה, כן טבעי שירצה להבין טוב יותר מה הוא עושה ומה עומד מאחורי התופעות שלהן הוא עד?

שליחת נערות ונערים לנבור במשך שנים במאגרי הידע האנושי כמוה כהאבסת אתלט במשך שנים, כדי שאחר-כך ילך להתעמל. הזעקה שצריכה להישמע נגד תופעה זו היא, שעד שיגמרו את הלימודים, יהיו “כבדים מדי” בשביל החיים…

ועוד: לימוד ללא בשלות נפשית וניסיון חיים הינו עקר. לימוד אמור להיות מענק, הניתן לאלה המתמודדים באמת עם קשיי הקיום ומגיעים להישגים תפקודיים, ולא עונש לאלה הרוצים לפגוש את ההתנסות החווייתית והתפקודית, אך נאלצים (במקום זה) לשעבד גוף ונשמה צעירים לצבירה של ידע חסר משמעות ורלוונטיות (ואולי גם חסר נשמה וחיים). הלימודים הארוכים מדי המקדימים את העבודה יוצרים דיכוטומיה בין אהבת הידע לבין אהבת ההתנסות והעשייה, ויוצרים מצב של איבה ביניהם, בעוד שעליהם להיות משלימים זה את זה. התנסות אמורה להוביל את האדם כלפי שאילת השאלות שאין להן תשובות חד-משמעיות, ושכדי להתמודד איתן – יש ללמוד. ולא כדי לקבל תשובות, אלא כדי להבין עד כמה אינך יודע…..

וזו התמצית המזוקקת של הלימוד הטהור.

Education is what remains after one has forgotten what one has learned in school.

Albert Einstein

I have no special talent. I am only passionately curious.

Albert Einstein

The only source of knowledge is experience.
Albert Einstein

The only thing that interferes with my learning is my education.
Albert Einstein העוצמה הגדולה של הסטטוס-קוו

המושגים “שינוי”, “קידמה”, “צמיחה”, ו”שיפור” משמשים תדיר לאפיון יעדים ומטרות חיוביים בתחומים אישיים, חברתיים, חינוכיים ופוליטיים. האויב הגדול ביותר, או הגורם המעכב והמכשיל את הכוונות הטובות הללו, הוא מושג תמים וניטרלי לכאורה: “סטטוס –קוו”.

סטטוס-קוו הוא המערך הקיים, הסטטי והבלתי-משתנה של פני הדברים. סטטוס-קוו הוא כוח משמר בעל גרביטציה – שהכל חוזר אליו בסופו של דבר, מבלי יכולת להתנתק ממוסרותיו. הסטטוס-קוו הינו למעשה הישות הנסתרת, השוכנת מאחורי ובתוך מאמצים רבים ותוכניות לשינוי ולהתפתחות. מדהים להעריך את כמות המשאבים, את עוצמת הרגשות, את האנרגיה, הוויכוחים, הקונפליקטים והמלחמות המושקעים לכאורה כדי לשנות, אך בדיעבד ולמעשה כדי לפרנס ולחזק – את הסטטוס-קוו. חיילי מלחמות הקדמה נופלים חלל בפני הסטטוס-קוו, וכוונות השינוי וההשתפרות נבלעות על-ידיו ולא נודע כי באו אל קרבו.

על פני השטח חוגגת הולכת השולל: קדמה טכנולוגית, התפתחות בתחומי החינוך והחברה, המדע, הרפואה ועוד – הכל מתנהגים כאילו הכל זז, מתקדם, נושם, נע בדינמיות חסרת נשימה – קדימה, כלפי העתיד… אך מאחורי כל הרעש והפעלתנות החוגגת של: הקונגרסים, ההתוועדויות, השינויים הפוליטיים, ההיערכויות מחדש וההתחלות החדשות של כולנו – הכל נשאר בעצם כשהיה. דבר אינו זז, לא קורה מאומה, והכל בעינו עומד.

זו אינה אחיזת-העיניים היחידה. שההתקדמות החיצונית אינה אלא אשליה, המשמשת בעצם מסווה לסטטוס-קוו המסתתר מאחוריה, כך גם הסטטוס-קוו אינו אלא מסווה לתהליכי נסיגה וניוון המתרחשים מאחוריו. כלומר, גם אם נודה שדבר אינו משתנה למעשה באופן מהותי, עדיין לא נגענו באמת המרה יותר, כי מאחורי הסטטיות הזאת מתרחשת לה בחשאי התפוררות איטית…

כל סטטוס-קוו לכאורה הוא עדות לדקדנציה למעשה.

כאן, על האדמה הקשה הזאת (שנים אחרי הגירוש מגן-העדן…) דבר אינו מושג בנקל, ובעבור כל תוצאה זעירה יש להשקיע זיעה רבה. עד כמה רבה? לדעת כותב שורות אלה – כמעט ללא כל פרופורציה. כל הישג נישא על גבי עבודה קשה רבה מאוד: מאחורי כל צעד נכון מסתתרים לפחות שני צעדים מוטעים, על כל הצלחה – כמה וכמה כישלונות. כאן, על פני האדמה הקשה הזאת, כל ניצוץ של אנרגיה מוקף בחומר רב, וכדי לחלץ ניצוצות דינמיים של הישגים, יש צורך “להזיז” הררים רבים של חומר. נסיגה וניוון אינם מושגים במאמץ כלשהו: כדי להתדרדר, אין צורך לעבוד קשה במיוחד (דהיינו, לעשות משהו שלילי); כל שעליך לעשות הוא פשוט לעצור… להפסיק… לא להשקיע מאמץ ועבודה. להניח לחומר לעשות את שהוא מתאווה לעשות כל הזמן; לכסות ולבלוע את הניצוץ. כדי לסגת, אין צורך ללכת אחורה; צריך רק לעצור; כדי לעצור, אין צורך להאט או לחדול, מספיק פשוט להמשיך בקצב התנועה הנוכחי מבלי להשקיע יותר; והעצירה, במוקדם או במאוחר תתרחש מאליה. כדי להגיע להרס ולדקדנציה ממשיים, כל שאדם צריך לעשות הוא פשוט לעצור, להפסיק…

אך איך מתקדמים באמת? איך נחלצים מאחיזתו של הסטטוס-קוו ומשיגים צמיחה ותוצאות בעלי תוקף וממשות? מה עשוי להצית את מנועי הטיל ולשלוח אותו אל מחוץ לכוח-המשיכה של הקיים, של הסטטי הבלתי-משתנה?

אנשים מסוימים, בתקופות שונות ובתחומים שונים, עשו דברים אדירים, מונעים בעוצמות אדירות, שבעזרתן חוללו שינויים ומהפכות, צברו מיליוני דולרים, כתבו ספרים גדולים, הקימו תנועות לאומיות. מניין בא להם כוחם?

אנשים בדרך דוחפים את עצמם בכוח העצמי, הרגשות, כוח הרצון והאגו, אך כל אלה הן סוללות, עם כוח חשמלי מוגבל. הן מביאות אותנו עד למטחווי כוח המשיכה של המכאניות של ההרגל, לא יותר, ומשם נוצר לופ שחוזר על עצמו שוב ושוב: סטטוס קוו. ובכדי להיחלץ מכוח המשיכה של הסטטוס קוו עלינו להתחבר לכוח חזק ובלתי נדלה, ושוב באנלוגיה של הסוללות – זה חייב להיות זרם חשמל, מקור כוח חיצוני.

אך אין בכוונתי כאן להציע תשובה: מהו מקור הכוח הלז. ברצוני להתעכב על השאלה, סוקרטס לימד באמצעות שאלות, שהובילו לשאלות נוספות. השאלה חשובה מן התשובה, שכן, היא אופציה, בעוד התשובה היא סגירתה של אופציה. תשובה מוקדמת מדי, מוכנה מדי, מובנת מאליה מדי – עוצרת תהליכים, במקום לקדם אותם. אבל נראה שמקנן בנו פחד משאלות, שכן הן עלולות להוביל לבלתי ידוע שתמיד מפחיד. יש לנו תשובות לרוב בעולמנו – על כל דבר, לכל אחד. אך אין לנו מספיק שאלות. אין אנו שואלים די, אין אנו מניחים לתהיות להיות, אין מספיק רעב אמתי לדעת ולהבין.

העוצמה נובעת מן השאלה כפי שהכוח האמיתי נובע מן הרעב, לא מן האוכל; לשאול, לתהות כל הזמן על החידה הענקית הזו של הקיום, לתהות ולא לחדול.

ואולי תחבר אותנו התהייה הנואשת הזו לגנרטור, לעוצמה הדרושה לנו כדי להגביה למעלה וקדימה?

הערכיות הצרופה של האמנות פוסט-מודרנית

הצרכן השוקק של התרבות והאמנות המודרנית אינו נח לרגע. הוא מתעדכן, הוא מתחדש, הוא מתמצא, הוא קורא את הפרוזה שזה עתה יצאה לאור, צופה ביצירות המחול המודרני, מבקר בתערוכות חדשות, מעודכן בסרטים חדשים, יודע לצטט מסיפרי שירה צעירה ועוד. ואם התעדכן היטב מפי חלוצי התרבות הנוכחית והצליח לשלב הוכחות לכך בשיחות מזדמנות (מובאות מובחרות ומראי-מקום), לא יאחר התגמול לבוא: הואIn , הוכר כמי שהצליח לגעת בקו האקטואליה של האמת העכשווית. וכל זה הוא עושה מתוך משוכנעות של אמת, שמה שבאמת חשוב נמצא בחידושים האחרונים בתחומי האמנות השונים, ואלה מתגלים בכתבת הביקורת הבאה בעיתון, ביצירה החדשה שמנגנת הפילהרמונית, בתערוכה הבאה, בפסטיבל ישראל הקרב. במה שמתבשל עכשיו – כל זה מעניק תחושה שכאן מצויים הגילויים האחרונים על אודות האמת.

אך תקווה זו, אמונה שבירה זו , הגורסת כי האמת על אודות הקיום האנושי והעולם נמצאת בשלב של גילוי והתגלות, היא בעצם גרסת האומנות לרעיון המשיח… דהיינו, כביכול עד כה חיינו בחושך יחסי, אבל האור נמצא סוף סוף בדרכו אלינו, וצריך רק להיות בעניינים, להתעדכן (וכך נוכל לדעת מתי יגיע). לכן, רוץ ליצירה האחרונה של סופר נחשב, כדי שלא תפסיד את הבצבוץ העכשווי של האמת. כי עד עכשיו היה הכל ניסיונות בכיוון ובעצם, כל הדורות תעו באפילה גדולה ומתמשכת. ורק, עכשיו עכשיו, עכשיו – זה קורם עור וגידים ומתרחש. בני מזל שכמונו, ומסכנים אלה שהיו לפנינו, כי הם לא ידעו כפי שנדע אנחנו סוף סוף, מה באמת קורה. שהרי (אנו משוכנעים כי) “כוחות” הגילוי והקדמה פזורים בקווים הקדמיים של האמנויות השונות, יושבים על מלגות, יצירה, שוקדים על השלב הבא בלידת האמת. אכן, כך אנו מבינים את המונח “מודרני”. דהיינו: עכשיו זה קורה באמת, כי מודרני זה נכון, כי מודרני זה עכשווי. ומה שהפסיק להיות מודרני, לרבות הקלסיקה, עם כל הכבוד לה, מיושן, לא-מעודכן, לא-מסונכרן, לא-רענן, לא-בקשר, לא-בעניינים.

ועכשיו, מודרני כבר אינו מספיק וגם אינו מעודכן. עכשיו צריך להיות פוסט-מודרני, לא פחות.

אך אולי האמת היא שכל המרוץ הזה כלפי חידוש (וקונפורמיזם לגבי כך, הדוק עמו) רק מעבה את הערפל, מעצים את חוסר הוודאות? כי אולי למעשה, העתיד צופן רק עוד מבוכה ועוד חוסר ודאת, תסכול, ייאוש ואימה גדולים עוד יותר מאשר אי-פעם? וכי אולי התרבות האנושית צועדת ישירות אל החושך ומתרחקת עוד יותר מן האור? הרי למעשה מעולם לא חיינו בתרבות כה שקרית (ואין הכוונה מן הבחינה הטכנולוגית, אלא מן הבחינה הערכית והרוחנית), ועם זה כה יומרנית, מן הבחינה של קידוש האמנות והמלכת האמנים ומה שיש להם לחדש לגבי חיינו ותפישת-עולמנו. (נסה, למשל, להמשיך לשמר את תדמיתך כאדם בר-דעת, משכיל ומתקדם, מבלי לדעת מה מתרחש כיום בשדה הציור, הקולנוע, הספרות וכדומה).

את האמת אין צורך להמציא או לילד כאן ועכשיו. האמת נמצאה ונמצאת כאן כל הזמן. אלא שהיא מכוסה קליפות (חצאי-אמיתות, בינוניות, נורמות מקובלות) כממצא ארכיאולוגי שביר, שיש לחשוף אותו מבעד שכבות העפר הרב, שהצטבר והצטבר, דווקא, עפר התרבות האנושי….

להיות למעלה להיות למטה

כמו בסדרה הטלוויזיונית “אדונים ומשרתים (או בשמה המקורי, המוצלח יותר: Upstairs – Downstairs כך גם בחיינו, קיימת הקומה שמעל והקומה שמתחת.

כמו בפרמידת הצרכים של מסלאו: למטה – צרכים בסיסיים, כגון אויר, מזון, שינה, המאכלסים את קומת התחזוקה, למעלה – צרכים כגון צמיחה, משמעות, שאיפות, והגשמה עצמית. עד כאן הפרמידה של מסלאו.

למעלה – זו גם קומת האדונים, הרמטכ”ל וגנרליו; למטה – החיילים, מגורי השרתים.

המעבר בחיי אדם מן הקומה התחתונה אל העליונה, קומת האדונים – אינו קל או אוטומטי. לצרכים בקומה התחתונה, קומת המשרתים – יש תובענות רבה, וככל שמשביעים אותם, כן יגבר רעבונם. כדי לעלות לקומה העליונה יש לשים גבול לתובענות, להגיד “עד כאן”. אחרת, תתחזק הצרכנות התובענית: עוד אוכל (או אוכל טעים יותר), עוד לישון (או מזרונים נוחים יותר), עוד אהבה (או אהבה מרגשת, רומנטית יותר).

נדמה לנו שאם אך ניענה לתביעה הבאה ונשקיט אותה, נוכל סוף סוף להתפנות לקומה העליונה – להגשמת שאיפותינו ועצמיותנו. אך לא כך הדבר. לרובנו קשה להתרומם מעל הקומה התחתונה, ואנו מוצאים את עצמנו רוב ימינו אצים ומתרוצצים להשביע את רעבונם של הצרכים הללו, המשולים לבור ללא תחתית. מטבעו של החומר המאכלס את הקומה התחתונה, שאם לא יוגדרו גבולותיו ואם לא יושמו לו סייגים, ישאף להתפשט ולהתרחב כגידול סרטני. תמיד יש שם עוד פיתויים מרגשים, תמיד קיים רעב לעוד, ליותר, לאחר.

מנקודת-מבטה של הקומה התחתונה, נתפשת קומת הרוח כבלתי-רלוונטית, כמותרות: “מה החשיבות של מציאת משמעות לחיי כשהלב שלי עדיין שבור מן האהבה האחרונה?” “מה החשיבות של מציאת משמעות לחיי כשהקידום בעבודה שלי נעצר”? וכך נהפכת הקומה התחתונה לבית-סוהר, ובבית-הסוהר, כידוע, יש תמיד סמים המפצים על היעדר החופש. מהם הסמים שלנו? ובכן אנו משתמשים במוצרי צריכה אסקפיסטיים שונים מסדרות טלויזיה ועד באנג’י. אך החופש מושג לא על-ידי אסקפיזם, אלא על-ידי התמודדות: שימת גבולות, ריסון עצמי, דחיית סיפוק, השלטת נורמות ואילוף הפרא האינפנטילי המכניס אותנו בלי הרף לבית-הסוהר של הרגלים וצרכנות מפצה. את שוכני הקומה התחתונה יש לאלף, למשטר ולגדר, כדי שנוכל לנוע אל הקומה העליונה, לחלץ את היצור החי השוכן בה מן הדומיננטיות של הקומה התחתונה; כדי שנוכל להקדיש עצמנו למימוש שאיפותיו, למיצוי יכולותיו, ובעיקר לרצונו להעניק משמעות לחייו.

וללא אילוף של השרתים והחיילים בקומה התחתונה, שוכני הקומה העליונה: הגשמה עצמית והיותך אדון לעצמך – תמיד יהיו תחת השליטה של מה שנמוך וצרכני באדם. ללא אילוף, אימון, ושימת גבולות לרגשות הבלתי מרוסנים, כגון העלבות, לקיחת דברים באפן אישי, שימת האגו במרכז העולם ובקיצור – החלקים הגבוהים באדם כמו: תודעה בהירה, צלולה וחודרנית – לא יתפקדו.

קטע יפיפה אודות אילוף ואימון כמשהו חיובי (במקרה זה בעבודה על יצירת ידידות אנו מוצאים בנסיך הקטן, במפגש בין הנסיך הקטן לשועל.

מעבר מת להווה חי

חלק ראשון

דת או לאום – בדומה לגוף אורגני – נולדים, מתעצבים וצומחים, אך גם מתבגרים, מזדקנים ולעיתים פוסקים מלחיות. אך העובדה שהם שבקו חיים אין בה להעיד שהם גם נעלמו; שכן, גם כפגרים יכולים הם עדיין להתקיים כגופים מתפקדים. כמובן, זו הקליפה החיצונית בלבד, שכן רוח-החיים והתנועה הדינמית לקראת העתיד כבר אינם נמצאים שם. בשלב זה מתחילים האומה או הדת לקדש אירועים, אישים, תאריכים וכתבים מן העבר – שינחו את ההווה ויעצבו את העתיד.

אומה במצב כזה נמצאת למעשה בשלב ההתאבנות שלה. היא מנסה לשחזר, באמצעות דפוסים טקסיים, את מה שהיה פעם כוח חי, שפעם בבני אדם חיים, בעומדם נוכח אלוהים חיים. נוסחת השחזור, באמצעות ההלכה הכתובה, הטקס והפולחן, נהפכת לעיקר, ומדכאה את רוח החיפוש, התהייה, ההשתוממות והסקרנות, אשר הולידו בעבר את אותו כוח שמנסה האומה לשחזר בהווה באמצעות טקסיה.

ההלכה הכתובה או הטקס הם ארונות-הקבורה של הצמיחה האישית, שכן הם מקדשים ומשמרים את תוצאות פעולתם של כוחות העבר, במקום את הרוח והתנאים שאיפשרו את צמיחת הכוחות האלה. הם מתרכזים בתשובות, ולא בשאלות. תנאים כמו בלבול, הליכה לאיבוד, התיידדות עם שאלות (ולא עם נוסחאות מוכנות מראש) הם הם מכשירי החיים. ככל שירחב אפיק החיפוש, כן יגברו הסיכויים למציאת מלוכה, ולא אתונות…חיפוש משמעו להיפגש עם הלא-נודע ולהתעמת עימו, לא בעזרת דוגמות קפואות ושרירותיות מן העבר, אלא תוך פתיחות להטמיע את מה שקורה עכשיו בחיים הדינמיים, הנעים קדימה.

העבר קיים כדי שילמדו את לקחיו וניסיונותיו, לא כדי שישוחזר ויועתק. הבעיה היא, שכאשר חפץ אדם לחיות את חייו בכאן ועכשיו, עליו להיות נכון לוותר על התשובות המוכנות ולהתמודד עם האימה של חוסר הוודאות; עם הקושי לקבוע מה נכון לעשות, מה יהיה הצעד הבא. וכאשר האדם מגשש את דרכו באפילת אי-הוודאות של קיומו, מה רב הפיתוי להושיט את היד אל פנסי הסכמות, הדוגמות, החוקים והמצוות המושטים לו מן העבר והמאירים לו דרך. אך האם זו הדרך שנכונה עכשיו?

חלק שני

כך לגבי הטכסים והמצוות של העבר. ולא רק בדת, כל דרך רוחנית נכונה לזמנה, כמובן חלק ממנה הוא קלאסי וכמו יין, רק משתבח עם הזמן, אך הרוח החיה חייבת להיחצב מתוך המציאות העכשווית. וקלאסיקה רוחנית אין בה די אם לא חי בה הרוח וההשפעה של מה ששוטף את הפלנטה עכשיו. ולזה יש להתחבר כל פעם מחדש.

אז במקום תשובות דוגמטיות מן העבר- אי הוודאות והשאלות של ההווה, ובמקום החלל שהותירו מאחוריהן האנרגיות העוצמתיות של אלו שהיו מחוברים גבוה בעבר – יש להתחבר גבוה מחדש עכשיו, אחרת הכל סטרילי, מת, אינטלקטואלי, מלים ריקות.

אז השילוב בין לשאול כל פעם מחדש ולהתחבר כל פעם מחדש זו הדרך, זו ההזדמנות שההווה מותיר לנו.

“הבעיה העיקרית אינה בהכנסת רפורמות במצוות או בעיקרי הדת, אלא בהכנסת רוח חדשה ובעיקר בהופעתם של בני אדם חדשים”

יוסף שכטר, רוח ונפש ע’51.

“כל ההתפתחות עד כה אינה אלא הטלטלות מטעות לטעות”

הנריק איבסן, 1828 – 1906.

על פריעה, התפרעות ופורענות

חלק א

הכל מבקש בסופו של דבר להתפרע, הכל שואף להתפרק, להיפרד, להתבלגן, לחזור לכאוס הבראשיתי: התפוח על המדף בחנות משתוקק להתפרק לגורמיו, כמו דפי הספר, כמו הנישואים, כמו הבגד שאנו לובשים, כמו קשרי הידידות שלנו. הסדר, הארגון, המנהגים וההליכות שעיצבנו בדי-עמל, שואפים להתפרע, לחזור ולא למוטב, לחזור ולא בתשובה. הרגלי האכילה שואפים כל הזמן להתפרץ ממסגרתם, להניח לנו להכניס מכל הבא ליד אל הפה הפתוח והגורס, מול מקרר פעור ועמוס לעייפה. ההזיה המינית שואפת להתפרע למראה כמעט כל חצאית עוברת או כמעט כל זוג מכנסיים חולף. בבוקר שואף גופנו להתגולל עוד ועוד בין הסדינים הקמוטים, אולי עד שחום הצהריים יחלצנו מן המיטה המהבילה. לא לעשות חשבון, לתת לזה (מה שזה לא יהיה) לתת לזה לקרות בלי סייגים ובלי גבולות, זה קיים בנו, הנטייה לחזור לתוהו ובוהו.

אכן, הכל נמצא בדרך לכאוס, כולל גופנו, הארוז רק בינתיים בעור, בשרירים ובשומן, שגם הם יתפרקו בבוא היום בתוככי האדמה הזאת. כל שהתאגד, רק זמנית הוא מאוגד. בעוד אלפיים שנה, מה יישאר שלם מתחת למברשת הארכיאולוג?

ובינתיים אנו מצליחים איכשהו להחזיק באיזה סדר רופף: המשטרה, הצבא, בית-המשפט, לוח-השנה, המגירות בארון, סדר היום שלנו, המטלות שעלינו לבצע… לעת עתה אנו מצליחים לשרוד, בתוככי האריזה הזמנית, באיזון עדין. כוחות גדולים לוחצים ומוחצים כדי לפרק, לפרוע ולהחזיר לכאוס שתמיד נמצא שם – מתחת לארגון הפגיע והכל-כך שביר הזה.

חלק ב

מלחמה תמיד מתרחשת פתאום, כפי שניתן להסיק מן ההפתעה והתדהמה של הכל; המלחמה עלולה לפרוץ בכל רגע, בכל רגע. השלום הרעוע, המאגד את החלקים היריבים ומונע אותם מלהשתלח זה בזה, עושה זאת בכוחם הרופף של חוק וריבונות. מתחת לשלום הארעי הזה, לוחצים כוחות אדירים, השואפים לפרוץ ולמוטט את הסדר הקיים כמגדל-קלפים, להדליקו כשביל אבק-שריפה, להפילו כגשר של דומינו (כשנפל רכיב אחד – הוא גורר אחריו את כל היתר).

כך במלחמה בין אומות וכך במריבה בין אוהבים: פתאום, בשל עניין של מה-בכך, מתפרצים כוחות הכאוס ומפרקים את האמונה, הסליחה, ההבנה, השלווה. והכל משתלח בכל, באופן פרוע, השואף לקראת התפרקות, אם לא תיבלם.

חלק ג

הסדר בטבע הוא פנימי, ופריעה ונזק יכולים לבוא רק מבחוץ – מן האדם, שניתק עצמו מן הטבע.

אך הסדר בחברה האנושית ובאדם יציר-החברה הוא חיצוני, כלומר, לא-מולד(כמו בטבע), אלא פוליטי, לאומי, צבאי, פדגוגי וכולי (נרכש). ועל-כן הפריעה והטירוף יכולים לנבוע רק מבפנים, מתוך הכוחות העצומים שהודחקו אל התת-מודע, המאיימים כל הזמן על המוסרות הרופפים של גבולות וחוקים.

כך – בשואה של מלחמת העולם השנייה.

וכך – בשואה הפרטית, הבינאישית והחברתית, האורבת ומאיימת עלינו – מבפנים – יום יום, שעה שעה, ורגע רגע – כל רגע, כל רגע ממש.

VIVE LE BOURGEOISIE

קיימות דרכים רבות לחיות את החיים: דרך הפשע; דרך הטירוף; דרך העבודה; דרך הלימודים; דרך הפרסום והקריירה; דרך האהבה; דרך ההנאה והתענוגות ודרך הספורט; דרך האמנות. כל הדרכים הן בבחינת שבילים המובילים לדרך ראשית; שבילים רבים המובילים לדרך הראשית של החומרנות, ושבילים מעטים המובילים לדרך הראשית של הרוחניות. ויכוח ניטש בין שתי הדרכים. בין חסידי הדרך האחת לחסידי הדרך האחרת. בצד האחד – האמנים, החוזרים בתשובה, תלמידי הפילוסופיה, תמהונים, חולמים, מתקני-עולם, יוצרים, אנשי תקשורת, מחפשים ונושאי-ניצוץ למיניהם. ובצד האחר – אנשי המעש, עורכי-הדין, אנשי עסקים, קבלנים, פוליטיקאים, סוחרים, אנשי מכירות, פקידים. חסידי הדרך הראשונה מסרבים להתברגן, להיות חלק מהדרך השנייה, הממוסדת, שנתפסת בעיניהם כריקנית, להיות חלק מדרכם של אלה שוויתרו על נכסי הרוח ועושים לביתם על-ידי רכישת נכסים חומריים או אינפורמטיביים – הדרך הבורגנית. וכפי שהבורגנים נוטים לזלזל ב”מרחפים”, כן נוטים חסידי הדרך הרוחנית לזלזל בבורגנים, בחסידי הדרך החומרנית. ומתוך משוכנעות עמוקה בחשיבות הנתונה לחיים של רוחניות, אני נחלץ לומר כמה מילים של סנגוריה על… הבורגנים.

החולמים טוענים, שאם השיג בורגני בית במחיר הריסת חייו הרוחניים, זה “לא-שווה”. אני מציג זאת אחרת: אני מעדיף בורגני שהשיג בית מאשר מרחף שחולם על המציאות; מאחר שהבורגני לפחות חרג מגולמיות אינפנטילית ועשה משהו. החלום הטוב ביותר על רוחניות נעלה אינו יכול להיות שווה-ערך להישג הדל ביותר בתחום החומריות, כי חלום הוא עדיין חלום.

המבצר של החולם הוא המשוכנעות שאת החלום ניתן תמיד להגשים, בעוד המציאות הבורגנית היא סוף-דרך צחיח. אך במחשבה שנייה, אולי עדיפים בעצם הישגי החומר של הבורגני; כי תקוותו של החולם שתמיד תמצא לו השנה הבאה (היום הבא, השעה הבאה) היא מלכודת נוראה. החיים האלה היו אמורים לחוג סביב הגשמה של פוטנציאל. ולכל אחד יש חופש בחירה להגשים את עצמו – כל הדרך. אבל אם יש בחירה בין הגשמה לבין חוסר הגשמה, אבחר תמיד בהגשמה, ולו גם של צד החומר בלבד. הבורגני עשה משהו, נחלץ מן הגולמיות הבראשיתית של החיים כפוטנציאל, ואת זה אי-אפשר לקחת ממנו; ואי-אפשר לשפוט אותו, בוודאי שלא בכלים של אדם שלא עשה דבר בחייו. ניתן להצטער שזה כל מה שהבורגני הגשים מהפוטנציאל הטמון בו, אולם לא ניתן לשפוט אותו היות שהוא עשה!

ההבדל בין אדם שהשיג הישגים בשדה החומרנות לבין אדם החולם בשדה הרוחניות הוא כהבדל בין פקעת של צמח פשוט שהצמיח גבעול, עלים ופרח לבין פקעת של שושן צחור שרק חולמת על יפעת פריחתה. הגישה הרוחנית הקנאית רואה צידוק לקיום רק אם אדם מגשים את עצמו רוחנית (אפילו אם הוא רק חולם על זה…); אך הבעיה עם “השואפים לרוחניות” היא, שהכוונה הרוחנית שלהם היא בעצם עלה תאנה המשאיר אותם עירומים כשהיו – מכל בחינה שהיא; כי בסופו של דבר, הם נותרו ללא התמודדות של ממש עם משהו אמתי.

התמודדות בפועל חשובה לא פחות מרוחניות בפוטנציה.

עם זאת, התמודדות המשיגה נכס חומרי אינה עדיפה לעולם על התמודדות המשיגה נכס רוחני (גם אם הנכס הרוחני הזה יקרוס בעתיד). להיות אדם משמעו להגשים את שטמון בך – כהבטחה. הקיום תובע מאיתנו: “עשה עמי משהו.” ורק אחר-כך הוא שואל: “מה אתה עושה איתי?”.

אנשי השוליים הטרום-רוחניים, המתחמקים מנטילת אחריות לחייהם, אינם עושים. ועל-כן עדיפים הבורגנים מבחינה זו, כי הם לפחות ישרים; הם עושים משהו עם חייהם, בעוד ה”פקעות” הרוחניות חיות את חייהן עם שטר לפירעון. הם בעצם לא קיימים עדיין; לפי שעה הם חולמים את החיים.

הבורגני יודע מה פירוש לעבוד שעות נוספות כדי לסגור משיכת-יתר; הוא מרגיש מהי משמעת עצמית, צמידות למטרה וגאווה על הישגים שהושגו בזיעה רבה; בעוד החולם הרוחני יודע אולי לצטט דברים יפים ולתאר עולמות עליונים, אולם הוא משועבד לרומנטיקה. החלום של הפסבדו-רוחני מהווה פיצוי לכך שהוא עצמו אינו קיים למעשה. קל מאוד לשבת בחברותא ולהטיח ביקורת באיש-ממסד זה או אחר. אך הכוונה אינה יכולה לשפוט הישגים, כי אין לה אפשרות להגיע לשיפוט שיש עמו ממש. הישג הוא הישג.

יש להפריד בין השוליה לרב-אומן. הבורגני הוא רב-אומן ברכישת דירה, ואין זה קל או דבר שאפשר להקל בו ראש. כדי להשיג משהו בחיים, על האדם לוותר על התמימות והרומנטיקה. פקעת של חבצלת אינה יכולה להטיח ביקורת בצמח של אפונה ולומר שהוא טיפש או מכוער; עליה להוכיח תחילה שהיא משהו, ואחר-כך לדבר. הפסבדו-רוחניים הטוענים שכל אידיוט יכול להגיע למשהו בעולמות החומריים אינם יודעים מה הם שחים. קודם-כל עליהם לעמוד על רגליהם (הרוחניות, או לפחות על רגליהם החומריות).

הבורגנים אינם אשמים שהם חיים בתרבות מורעלת. הם משתדלים להיות ראויים למעט שהם יודעים על החיים. אין הם בוחרים בבורגנות בצורה של “מה את מעדיף בורגנות או רוחניות?” הם משלמים מס על ההתדרדרות ההיסטורית ההולכת ונמשכת של המין האנושי, התדרדרות מן הרוחניות אל החומריות, התדרדרות שבה הוקרב הניצוץ האנושי למען הצלחה בקנה-מידה חברתי. הבורגני אומלל, יש לו קרעים נוראים בנפשו, היות שההצלחה החומרית אינה מחפה על חוסר צמיחה פנימית; וכנגד זה, להישגים שלו אין טעם (ובתוך תוכו הוא יודע זאת היטב). בשלב כלשהו הוא מגלה מאחורי הישגיו את נפשו העירומה ועולם שאין בו עם מי לדבר, והוא מרגיש זעקה פנימית. הכאב שזעקה זו מסיבה לו מניעה אותו לנסות לנתק את דרכי התקשורת שלו עם פנימו ולאפוף את עצמו ברעשים חיצוניים, שימנעו אותו מלשמוע את זעקת של “ליסה העצובה” שלו, הבוקעת אליו מבפנים.

אך תמיד, כשהמאמץ נחלש – הזעקה נשמעת. וזו, למרבה הפרדוקס, זעקת הריקנות הגורמת לו לחזור אל הבלי היומיום מתוך מאמץ רב יותר, בניסיון מוגבר להשתיק את זעקתה הנוראה של הריקנות הבאה מבפנים. למרות המלכודת הנוראה שהבורגני נתון בה – הרוחניות או הנפשיות אינן ערך. ההתמודדות לקראת הגשמה עצמית היא ערך. רוחניות היא איפה – מטרת-על.

אמנות הסיפור והשיר – האמת שבשקר

השירה, הפרוזה ואמנות המילה הכתובה לסוגיהן השונים – סיפורים, רומנים, אגדות, מחזות ודרמות – הינם כולם גלויות שונות, ששוכנת בהן רוח-הקודש של החיים… משגלתה רוח-הקודש מן המכורה הרוחנית, היא חיה כשבויה בשמורות טבע, או כסוכנת-חרש עטופה ומכוסה במסכות, מוצפנת בצפנים שונים. ולמסכות מטרה כפולה: האחת, להסתיר, להצפין; האחרת, בדיוק להיפך – להזמין, להקל גישה וליצור עניין. מסכות נאות, מאירות-פנים, מפתות בגירויים ובריגושים המקנים סיפוק מיידי, ללא מאמץ. הן מספקות הנאה, כפי שנוהגים בילדי הגן: בשיר, בסיפור, בהצגה, שתפקידם כתפקיד כפית הסוכר, שחבויים בה הוויטמין או התרופה המרה.

אזרח התרבות העכשווית כבר אינו מסוגל לעכל רוחניות צרופה, המוגשת בצורה ישירה. הוא זקוק לסיפורת האשלייתית, לפנטסיה המגוננת, שבין שיטיה נחה לה – מוצנעת, חבויה, מרומזת וביישנית – האמת; האמת הידועה רק למעטים, לעוסקים ב”מלאכת-הקודש” של הפרשנות: חוקרים,* מרצים ומורים, מבקרי-ספרות – הכוהנים הגדולים. (בתנאי, כמובן, שהאצבע של הספרות לא נהפכה לעיקר, על חשבון הכיוון שהיא מצביעה לעברו…).

אכן, האמת נמצאת כאן ועכשיו – בגלות. הקודש חבוי בחולין, חצי שקוף, חצי הזוי, שם ולא-שם. והקוראים והמתפעמים משיחים זה לזה (בעיקר לידידים של אמת ולאהבות חדשות – ברגע של היפתחות וגילוי הנשמה), באינטימיות ובהתלהבות, על אודות הספר החדש שקראו, היצירה החדשה שגילו, כסוד נפלא, כטיפות מים קסומות בישימון של הקיום הסתמי והמרוקן. אך כל הקסם והאמת הזו מועברים לא ישירות, לא בבטחה, בפתיחות ובגלוי, אלא דרך מתווך האשליה, דרך הדימוי והמטפורה. רק כך, רק במסווה של מאכלים מפתים, יסכים המוח האינפנטילי וצמא הגירויים והריגושים לבלוע את האמת ולעכל אותה. רק באמצעות מעשה הבדיה הפנטסיוני יטמיע את שביבי האמת והחזון, חרש, במסתרים, כגנבים בלילה. כלפי חוץ אנו נאורים – קוראים ספרים, קוראים שירה. כלפי פנים אנו כסוכני-חרש, מלקטים שברים ופיסות של אמיתות גדולות – על אודות החיים, הקיום, המציאות, האלוהים, הבדידות, הזקנה, המוות.

רק באמצעות הבדיה המסוגננת בספרות ודרך האשליה הדקורטיבית באמנות, רק בעזרת הקביים של האמת, ישיגו נכי-הרוח, המחפשים את המופלא והבלתי-מושג שבקיום וכמהים אליו את ניצוצות האמת הרוחנית של הקיום והחיים.

“הבעש”ט, כשבא לפניו מעשה קשה ולא ידע פתרונו, היה הולך ביער בדרך ידוע והיה מגיע במקום ידוע והיה מדליק שם אש. והיה מתפלל בכוונה ידועה – והיה מביא עזרה. תלמידו ר’ יעקוב יוסף שכח הדרך ביער וידע התפילה ואת הוונה – והיה זה גם כן עוזר. והחוזה מלובלין גם התפילה שכח אבל ידע הכוונה, וגם היה עוזר. והנה אני, הדרך ביער איני זוכר וגם האש איני יודע להדליק, והתפילה והכוונה גם כן שכחתי, ורק זוכר אני סיפור המעשה הזה – וגם כן עוזר”.

ר’ ישראל מרוז’ין

“כמו שמרפאין את העוור, צריכים לסגרו שלא יראה את האור פתאום… כמו כן, לזה שהיה בשינה וחושך כל כך זמן רב, כשרוצים להראות לו פניו, לעורר משנתו, צריכים להלביש לו את הפנים בסיפורי מעשיות, כדי שלא יזיק לו פתאום האור.”

ר’ נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר”ן

פתח ר”ש ח”א סי’ א’.

“ויש כמה בחינות בזה שמלבישין את הפנים, כי יש שמלבישין את הפנים שלו בסיפור מעשה ויש שאי אפשר לעוררו בפנים שלו, צריך להראות לו פנים גבוה, ולפעמים מלבישין גם כן בדברי תורה, דהיינו שאומרים תורה גבוה גבוה, ואי אפשר לאומרה כמות שהיא ומלבישין אותה בתורה נמוכה וקטנה ממנה… וזה שמעוררין אותו על-ידי סיפורי מעשיות שהן בקרב שנים, היינו המעשיות של הע’ פנים… ויש שאי אפשר לעורר אלא ע”י סיפורי מעשיות של שנים קדמוניות שכל הע’ פנים ע’ שנים מקבלים חיות משם”

ר’ נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר”ן. דפ”ז.

(“ע’ פנים” הם סמל לשבע הספירות התחתונות.)

למידע נוסף:

D. Gordon (1978). Therapeutic Metaphors. Cupertino CA. Meta Publications

סדרת תקשורת בינאישית

משחקיהם של בני-האדם

משחקים מפתחים דמיון, מעודדים יצירתיות, מלכדים מבחינה חברתית, משמשים סימולציה הכרחית לקראת חוויית המציאות, ומבחינה זו הם חיוביים ביותר. אבל משחק עלול להיות גם הרסני: כאשר הוא משמש מערכת מילוט והסוואה מפני המציאות כמות שהיא; כאשר הוא משתלט ואינו מפנה את מקומו למציאות האמתית; כאשר הוא מתפקד כאילו הוא המציאות הבלעדית.

השאלה על אודות המשחקים גדולה ורחבה יותר: האם החיים עצמם הם משחק? כלומר, האם נולדנו לתוך משהו מרתק, מוזר ומשעשע (דהיינו, משחק), או לתוך הוויה אקזיסטנציאלית, שבה הקיום כשלעצמו הוא הוא העניין? (דהיינו, המציאות.)

רבים מחפשים בחייהם את מה שהם מכנים “חיים”: הנאה, עניין, שעשוע, ריגוש, התפעמות; משהו הנמצא מחוץ לקיום היומיומי האפור, השגרתי, המונוטוני, הצפוי, הנעדר צבע. כך אנו מוצאים עצמנו במערכות יחסים שונות, שהקשר המלכד אותן אינו בהכרח תוצאה של זיקה והרמוניה בין שתי נפשות, אלא פועל יוצא של מציאת משחק משותף והתאמה הנוצרת בין שני שותפים למשחק. לעיתים, אולי מתוקף חוויה קשה, אנו מגלים לתדהמתנו את התבנית המשחקית. אנו מגלים כי יחסים שדימינו אותם כמוצקים ואיתנים אינם אלא מערכת טקסית-משחקית שטחית, עם חוקים סדורים, תבנית שחוזרת על עצמה, עם מפסידים ומנצחים קבועים.

ישנו קשר הדוק בין תפקידים לבין משחקים. בעיקר בין תפקידים א-פורמליים ומשחקים. המשחק הוא ההקשר, הגשטלט (תבנית) והמרחב שבו בעל התפקיד מתקשר עם בעלי תפקידים אחרים. התפקיד מאפשר לאדם לשחק משחק שמביא לו רווח אישי. כל בעלי התפקידים משחקים משחקים. בעיקר משחקי כוח ושליטה. במידה והתפקיד רם ונישא, או משחקי כניעה והתקרבנות, במידה והתפקיד קטן או לא חשוב.

משחק הוא יחסים שנקלעו לתוך תבנית שבה לכל אחד מן הצדדים יש תפקיד מוגדר. ללא תפקידים מוגדרים היטב, אין משחקים. ואם אין תפקיד ואין משחק אז האדם חשוף ואם הוא חשוף הוא פגיע. ואם אין לו מערכות הגנה ובגרות רגשית, הפגיעות סוגרת אותו רגשית ובעיקר, גורמת לכאב רגשי קשה. לכן הוא זקוק לתפקיד ולמסגרת המשחקית.

אנו למדים מספרות שהתפרסמה בנושא כי ישנן כמה עבודות המוקדשות לנושא המשחקים: אם יש לנו גישה מתמטית, אז אנו יכולים לעיין בעבודות של ג’ון פון ניומן, או נורברט וינר, שפיתחו את תורת המשחקים.

בעבודותיו של הסופר המיסטיקן הרמן הסה אפשר לקרא אודות התיאטרון המגי שבו כל משחקי החיים אפשריים (“זאב הערבות”). רעיון התיאטרון המשחקי מופיע גם בספר האחרון שלו: Glass bead games”.

פיתוח והרחבה בעניין ההקשר המשחקי, והפעם מן הזווית הפסיכולוגית – תקשורתית, מצוי בספר המצוין של ד”ר אריק ברן: “משחקיהם של בני האדם“.

הנה קטע ממה שכתוב על הספר באתר: “סימניה”: “בני אדם נוהגים לחיות את חייהם בתחום יחסיהם ההדדיים, בשחקם ב”משחקים”, כדי להתחמק מהתייצבות פנים אל פנים מול המציאות, להסתיר נטיות, להצדיק פעולות, או להימנע מהשתתפות ממשית בקשרים אישיים. (ההדגשה היא שלי, ג.ר.). ד”ר ברן מגיש ניתוח של שלושים וששה משחקים, שאותם הוא מסווג כך: “משחקי חיים”; “משחקי נישואים”, העשויים להעסיק זוג כדי שיוכלו להמשיך ולקיים את חייהם המתוסכלים או נטולי ההנאה; “משחקי מין”, שבהם מעורר מישהו תגובות אצל זולתו, ואחר כך נוהג כאילו אינו אלא קרבן תמים; “משחקי חברה”, המקיפים רכילות בלתי פוסקת או התלוננות כרונית; “משחקי חדר הרופא”; “משחקי עולם תחתון” ו”משחקים טובים”…

אך גם לאחר שאנו מודעים לתבנית המשחקית, שב המעטה המשחקי ונארג במהירות מפתיע, ולא נודע כלל כי נוכחנו אחרת… אכן, מבעד לעיני המשחקים בלונה-פארק של החיים (פלירטים, קריירה, משפחה, פרסום, טיולים, תיירות, ידידות, אהבה, בגידה וכולי), נראית המציאות כשלעצמה, בלה, משעממת. הבריחה ממציאות זו אל ארץ המשחקים אינה רק בריחה הרפתקנית. זו מנוסה של פחד, הנובעת מחוסר יכולת להתמודד עם הווית הקיום כשלעצמו. הוויה שבה כל תבנית משחקית עדיפה על םני השדים שמתחת.

אך האמת היא שרמת הגירוי ועוצמתו במשחק התקשורתי הרגיל בין אנשים היא כאין וכאפס מול העוצמה של חוויית ההיחשפות למציאות העירומה, הפועמת בעוז מתחת למסווה המשחקי. ומי שנחשף אליה, קולט את עוצמתה האדירה ומצליח להפנימה ולהטמיע אותה, מתמלא חיות אדירה, כוח תוסס ועצמת-חיים, שאין כלל להשוות אותן לשמחה ולכוח של המשחקים במשחקיהם של בני-אדם.

סיפור קצר

לפני שנים רבות חי בסין אדם שאהב דרקונים יותר מכל. הוא אסף אותם ואחסן אותם בביתו, דרקונים מכל סוג, דרקונים מקרטון, דרקונים מנייר, דרקונים מבדיל, דרקונים מפח, כל דרקון שהוא; שהרי הוא אהב דרקונים באמת ובתמים.

יום אחד הגיע לביתו דרקון אמתי, תחב את ראשו פנימה מבעד לחלון ונשף. והאיש אוהב-הדרקונים מת… מפחד.

“in china there was once a man who liked pictures of dragons, and his clothing and furnishings were all designed accordingly. his deep affections for dragons was brought to the attention of the dragon god, and one day a real dragon appeared before his window. it is said that he died of fright. he was probably a man who always spoke big words but acted differently when facing the real thing.”

― Tsunetomo Yamamoto, Hagakure: The Book of the Samurai

על הדינמיקה המגנטית בתקשורת

הגדרת המושג “תקשורת בינאישית” אינה חד משמעית, שכן, תפישתה תלויה בנקודת-המבט וברמה שמהן משקיפים עליה. יש תקשורת פורמלית בארגון, תקשורת שיכנועית במכירות, תקשורת אמפתית בין ידידים וכדומה. וכיצד אפשר להבין את התקשורת מן ההיבט הפילוסופי-הרוחני? אולי כמסע ממצב של פירוד, פיזור ובידוד – כלפי ולקראת מצב של איחוד והשלמה. ביחסי-גומלין (טרנסאקציה תקשורתית) בין יחידים, מבחינה דינאמית לא קיים, לדעתי, מצב-ביניים; כל מצב תקשורתי נתון יכול להתקיים רק באחת משתי דינמיקות: דינמיקה של פירוד, או דינמיקה של איחוד.

תחילתה של כל תקשורת בניכור, קונפליקט בין ניגודים, זרות, שוני, מגננה, חשדנות, רשמיות. זו תקשורת של פירוד. מרכז כובד עצמי. אין דינמיקה.

בתקשורת של איחוד יש איחוד של ניגודים, תמיכה, מתן חלל, אמפתיה, איכפתיות, הקשבה, פתיחות, אמון, מתן משוב, מרכז כובד בזולת. יש דינמיקה.

נשאלת השאלה: מה נחוץ כדי לגרום לשינוי, להפיכת הפירוד לאיחוד? שאלה זו רלוונטית כמעט בכל מצב בחיינו שבו מתכנסים אנשים יחד: במשפחה, בכיתה, בעבודה, בפגישת צוות, בתור בקופת-חולים, בפגישה מקרית עם מכר או ידיד.

כדי שכל המרכיבים המופרדים יתאחדו לכלל זרימה של דינמיקה חיובית ושטף תקשורתי – נחוץ קריטריון-על, שיאחד את כל הפרטים השונים. זו יכולה להיות חוויה עזה משותפת, מטרה משותפת, רעיון על או אידיאולוגיה, השתוקקות חזקה משותפת , או הנהגה כריזמטית. דומה הדבר לתהליך המגנוט הגורם לכך שבהשפעת שדה מגנטי חיצוני חזק המופעל לזמן מוגבל מסתדרים אטומי החומר של מטיל ברזל כלשהו, כשהשדות המגנטיים שלהם מצביעים באותו הכיוון, ונשארים כך לאורך זמן’ ,וכך נהפך המטיל למגנט בעל עוצמה, שכוחו בבסיס הסדר והארגון של אטומיו השונים – איחוד. האטומים במטיל ברזל רגיל נמצאים במצב בלתי-מאורגן (אנטי-תקשורתי), בעוד שבמגנט מסודרים כל החלקיקים כך שהם פונים לאותו כיוון (מצב תקשורתי). התהליך המטמורפי הזה נמשך עד שכל הפרודות מסתדרות לאחדות אחת גדולה, עתה, מהווים המרכיבים הפרודים בעבר מעין קונדוקטור, מוליך. על-כן, עכשיו יש תהליך, מעבר של אנרגיה, יש זרם, הדינמיקה השנייה מולכת: דינמיקה של תקשורת בינאישית של אמת. דינמיקה חיובית.

http://www.pstcc.edu/departments/natural_behavioral_sciences/Web%20Physics/D2101.gif

התהליך הזה יכול להתרחש גם בתוך האדם פנימה. האדם יכול להיפך בעצמו למוליך, למגנט המאחד בתוכו את פזורותיו, את הפנים השונים של חייו ואישיותו – אם יצליח להשתית את חייו על קריטריון-על, כמו מטרה מסוימת או השתוקקות לרמות שמעל היומיום החולף והבנאלי.

ציטוטים על תקשורת:

http://www.pitgam.net/cats/68/1/0/

“הצורך בקשר רגשי הוא מן הצרכים הבסיסיים בנפש האדם. הניסיון הפסיכולוגי מלמד, שכאשר יש קושי ביצירת קשר רגשי, סגנון ההתקשרות עומד בסימן של ניסיונות השתלטות. (דבר זה נכון הן ביחסו של האדם לזולתו והן ביחס האדם אל עולמו הפנימי.)”

ד”ר מיכה אנקורי, הלב והמעיין. הוצאת רמות. 1991, ע’ 92

טבעה המעוגל של התקשורת האותנטית

הכל מעוניינים בתקשורת טובה, אך מעטים יודעים כיצד לגרום לה שתתרחש. היחס לתקשורת מבוסס על שתי טעויות רווחות: האחת, יחס הגורס כי תקשורת מוצלחת היא עניין של מזל, או של הימור; יוצא – יוצא, לא יוצא – לא יוצא. האחרת: התקשורת אינה מוצלחת כי אחד מן השניים מקלקל אותה, או אינו משקיע די הצורך, או גורם לחוסר התאמה.

לתקשורת טובה לא די בנכונות סבילה. בראש ובראשונה יש לדאוג לתנאים הולמים, שיאפשרו את צמיחתה, שהרי תקשורת מוצלחת היא כפרח: כדי שייקלט, יפרח ויגיע לשיא לבלובו, הוא דורש תנאים מיוחדים ומסוימים. התנאי החשוב ביותר להתפתחותה של תקשורת הוא קיומה של אוירה מתאימה: אוירה פותחת, ולא סוגרת; מאפשרת, ולא תוחמת; מאווררת, ולא דוחסת; מתרחבת, ולא מתכווצת; שקטה, ולא רועשת, גמישה ונותנת עצמה, ולא נוקשה ומלחיצה; רכה וזורמת, ולא קשה ומקבעת; מעוגלת וידידותית, ולא ישרה וזוויתית.

הסביבה האורבנית הינה ישרת קווים ורבת זוויות;

שם דוחסים, לוחצים, מצופפים – יוצרים מתח. הטבע, לעומת זאת, פותח אפשרויות: השמים הם הגבול וקו האופק הוא קצה התחום; שם הקווים עגולים, מתעקלים, זורמים. כך אמור להיות גם בתקשורת טבעית ואמתית – זורם, נמשך, מתעגל, מתגמש – כנהר, כעצים, כקו הרכס.

אווירה של קביעת עובדות, הבעת דעות חד-משמעיות ומתן תשובות – מחדדת דברים וסוגרת אופציות. לעומת זאת, אוירה המאפשרת תהייה, גישוש ובעיקר שאילת שאלות מעגלת, פותחת אופציות ומאפשרת לתהליכים להתעצב באופן חופשי. בשאילת שאלות אין הכוונה לשאלות “סגורות” (שהתשובה להן יכולה להיות רק “כן” או “לא”), אלא לשאלות “פתוחות”, המאפשרות מרחב ובחירה. יש ליצור תנאים המאפשרים אינדיווידואליות גמישה, המתאימה עצמה לזולת ולסיטואציה; להעריך במקום לקבוע, לשוחח ולהתדיין במקום להתווכח. לפנות את הבמה מן האגו של עצמך, כדי להעניק לזולת את ההזדמנות לתקשר, להניח לו מקום רחב די הצורך שיוכל להתרחש. ללא הפריווילגיה של תקשורת אמתית, עולמנו הוא מקום קר, מנוכר, קשה ובלתי-נסבל.

העולמות הנסתרים בתקשורת בינאישית

בכל מפגש בין אנשים יש רובד של הדברים הנאמרים, הבאים לידי ביטוי – והוא הרובד הגלוי; ויש רובד נוסף של הדברים שאינם נאמרים, שאינם באים לכלל ביטוי (כגון מה שהאדם רוצה באמת להפיק מהמפגש, מה שהאדם חושב באמת על המפגש, מה שמתחולל בקרבו בזמן המפגש וכו’) – שהוא הרובד הסמוי.

הרובד הגלוי, הכולל את הדברים הנאמרים בשיחה, מהווה מעין סוג של יחסי-ציבור, הסוואה ותחפושת. הדברים הנאמרים בגלוי שייכים לקטגוריה של הבעה חברתית מקובלת, אך מאחוריה ובתוכה קיימות הסתייגויותיו של האדם ממה שקורה ואת האמת הפנימית שלו בנוגע למתרחש. מעבר למתרס ההבעה החברתית, משמר האדם את גלותו הפנימית.

בדרך-כלל אנו ממלאים תפקידים במחזה. וככל שאנו מתמידים בתפקיד מסוים, כך יצפו מאתנו להמשיך למלא אותו. כל זמן שאנו נמצאים במחיצת אחרים, אנו עוסקים ב”להתנהג נכון”, כפי שאנו מבינים זאת. כך, כל סיכוי לפגוש את הזולת באופן אינטימי (יחסי אני – אתה ולא יחסי אני – הוא על-פי מרטין בובר, בספרו בסוד השיח), נידון למפלה ולכישלון

תקשורת של אמת אינה נתונה מעצם החיים והקיום; היא זקוקה לתנאים מיוחדים, לאימון מיוחד ולאמון מיוחד.

ועד אז – הגעגועים.

אם אנשים אשר אינם מבינים זה את זה מבינים, לכל הפחות, שאינם מבינים זה את זה, הם מבינים זה את זה יותר מן הפעמים שבהן, אינם מבינים זה את זה, אפילו אינם מבינים שאינם מבינים זה את זה.”

אוסקר אישוזו, תדמיות וממשויות.

יחסי גוף-נפש

האדם בממדי הגוף, החלל והזמן

גופנו נע בחלל ונוסע בזמן; ואנחנו אסירי הגוף ומוגבלי החלל והזמן שהוא נע בהם.

לגופנו ממשות ונוכחות, המוענקות לו מעצם היותו בעל נפח ומשקל. לחלל ולזמן ממשות ונוכחות מתוקף המגבלה שהן מגבילות את תנועת הגוף ומיקומו (בממד החלל); ומתוקף הבלאי והזמניות של הגוף (בממד הזמן). החלל סביל לנוכחות הזמנית של גופנו בתחומו. גופנו סביל לנוכחות המתמדת של הזמן בו.

גוף, חלל וזמן – שלושת הממדים המהווים את הגשר שלנו אל העולם שאנו חיים בו. כל הבנה של האדם וחייו (ברמה העמוקה והגבוהה יותר מן הקיום היומיומי והשוטף) חייבת להביא בחשבון את שלושת הממדים הללו.

1. שימוש בגוף – שפת הגוף, תנועות, תנוחות, הבעות פנים.

2. שימוש במרחב – טריטוריאליות, ארגון הסביבה ויחסי גוף-חלל.

3. שימוש בזמן – עיתוי ותזמון, קצב, סינכרוניזציה וזמן תגובה.

האדם פועל באמצעות הגוף – משדר רגשות, תחושות, דחפים, כוונות והתייחסויות.

האדם פועל בחלל – ממלא אותו או מתכווץ בתוכו, שואף לשטח גדול יותר (מוחצן, שתלטן, בעל ביטחון) או מסתפק בשטח קטן יותר (מופנם, נסוג, חסר ביטחון, דכאוני) יחסיו עם סביבתו עוברים דרך ההתניה של כמה נפח (לאו דווקא פיסי) הוא תופס ביחס לאחר.

האדם פועל במסגרת הזמן: הוא תמיד מאיץ או מאט, מפסיק או מתחיל, מתוזמן עם הזולת או קוטע אותו מגיע לפני הזמן או מפגר אחריו, יודע מה לעשות בזמנו הפנוי או נבלע על-ידו.

הנפש כלואה בשלושת הממדים שהוזכרו: כלואה בגוף (אינה יכולה להיחלץ מתוכו); כלואה בחלל (אי-אפשר להימצא בשני מקומות בעת ובעונה אחת); וכלואה בזמן (אי-אפשר לחזור לאחור או לנסוע קדימה – בזמן).

הדרך שהאדם מתייחס בה לגופו, לחלל שהוא נמצא בו ולזמן שלו ושל אחרים נותנת מושג של האופן שבו הוא חי בתוך עצמו ועם עצמו. אדם השרוי בהרמוניה עם נפשו, והיא קורנת ושוטפת דרכו ללא חסימות ומעצורים, ישאף לחלל רחב ופתוח סביבו; יציבתו תהיה זקופה, שואפת כלפי מעלה, ומבט עיניו לא-מושפל, לא-מתחמק וגם לא-אטום, אלא קורן, כאילו הנפש עצמה קורנת דרכו אל העולם. האדם עשוי לחוש שברצונו לצמצם את המגע התכוף עם גירויי הסביבה ויעדיף סביבה צפופה פחות, פתוחה ומרווחת. במצב זה קורה לזמן משהו מוזר: הוא מתכווץ בחוץ ומתרחב בפנים; דהיינו, כלפי חוץ נראה האדם כמי שהואטו כל פעולותיו ותגובותיו, הוא ייתפש על-ידי סביבתו כסביל, כבעל קצב איטי וכמי שנזקק לזמן רב כדי להיכנס לקצב של שיחה או פעילות לעומת זאת מבפנים הכל נכנס להילוך גבוה ומהיר עד מאוד.

כשממדי הגוף, החלל והזמן מתוזמרים ומתוזמנים נכון ביחס לנפש, מתרחשים דברים רבים: הנפש צוברת אנרגיות ותאוצה אדירות, הרגישות מתחדדת, תהליכי הקליטה נעשים מהירים ומדויקים. הגוף נם, ואילו הנפש ערה; בניגוד למצב ההפוך, כאשר בשל לחצים ומתחים יומיומיים הגוף ער, אך הנפש נמה. אדם הנמצא בסנכרון ובהרמוניה עם נפשו נראה איטי, סביל, חסר עוצמה וחיות, (ראה “סודו של אחינו – הפרש הבודד” בשער הנשמה), אולם אין זו אלא טעות אופטית; כי בשל ערנותה האולטימטיבית של הנפש, זקוק אדם זה פחות לפעולות של ניסוי וטעייה, לניסיונות סרק, למשחקי כוח, לתרגילי רושם ולפעילות הקדחתנית המאפיינת את מי שגופו ער, אך אינו מחובר אל נפשו. האדם המסונכרן עם נפשו משול לנמר, הקופא על עומדו וממתין לפני שיזנק לפתע על טרפו. הנפש הדרוכה תפעיל בבוא העת את הגוף הרגוע והפתוח, ותניעו לכלל פעולה שתביע תפוקה (או את התוצאה הנדרשת), כמיתר המערסל את החץ הרפוי בטרם שילוחו.

ממד הזמן אינו חס אומנם על הגוף, אך אין הוא יכול לה, לנפש. חיים בתזמון נכון מבשילים את הנפש; חיים בתזמון לקוי גורמים להאצת פעולות הגוף, ובכך כולאים אותה.

גוף האדם, שהנפש היא מלכתו, נע בחלל ברוך, ברכות ובעדינות, כתינוק או כרוח אביב; הוא פתוח ורפוי, נעדר מאמץ ומתח, כוח החיים זורם דרכו ומניע אותו (ולא כוח שריריו או רצונו); וכאשר הוא עומד – הוא רק עומד; כאשר הוא יושב – הוא יושב כולו; וכאשר הוא שוכב – כל כולו שרוע, מתמכר לחלל ולזמן; אין הוא נבלע בתוכם וגם אינו אונס אותם לצרכיו; הוא פשוט שם, נוכח. הוא גם אינו מניח לזמן לאנוס אותו, להלחיץ אותו ולהוציא אותו מהסנכרון עם נפשו.

האדם המנצח על תזמורת חייו חייב להאט יותר ויותר את קצב הנגינה של גופו, כדי להגביר את המקצבים הפנימיים של תת-תודעתו. ככל שהגוף נע יותר ומגיב מהר יותר על גירויים מבחוץ, כן תואט בהתאם פעימתה של הנפש, עד שתחדל להגיב. וככל שירפה הגוף ממאמציו להימצא בשליטה מתמדת, כן תוכל הנפש לצבור כוח ותאוצה ולהגיב בעיתוי ובתזמון מופלאים.

הנפש, המתרווחת בגוף ובחלל והנישאת עם שטפו של נהר הזמן, תגיע בסופו של דבר אל מחוז חפצה: אל אוקיינוס הרוח.

גופנו – פעמון תהודה

הגוף הוא כפעמון תהודה – קתדרלה מקומרת קשתות, האמורה להדהד צלילים מלודיים ומקצבים שונים. כאשר הפעמון אטום או חסום (כגוף גיטרה דחוס בנייר), הצליל עמום וקטום, אינו מתפשט ואינו מהדהד, אלא נקטע בן-רגע. גם כאשר גופנו מכווץ וחסום, (מחמת לחצים ומתחים) הוא כפעמון אטום: אינו מגביר, מעצים או מהדהד את שקורה לו, שכן, מה שקורה לו נבלם בו; החוויות, הרשמים – נבלמים על הסף, נתקעים במרחב המצומצם והצר שבין הקליטה המידית לבין העולם הפנימי (או בכיוון ההפוך) . וכך אין הגוף נוטל חלק בהתרחשות של חיינו ונהפך לבולם חוויות. במקום גירוי חיצוני קטן (כנגיעת הענבל) ועיבוד מקיף (כתהודה המתמשכת של צליל הפעמון, זמן רב לאחר נגיעת הענבל בדפנותיו), נוצרות נקישות חזקות וקשות על גבי הדופן, שאינן מהדהדות אותן פנימה. וכך, במקום מחשבה אחת המובילה להבנות רבות, במקום פיסת מידע המובילה לחוכמה רבה, במקום ניצוץ אחד היוצר להבה גדולה – יש בחיינו מחשבות רבות אך הבנות אמתיות מעטות, מילים אינספור שאינן אומרות דבר, מידע רב מהכיל שאינו מוסיף חוכמה.

גוף הפעמון עשוי מתרכובת מדויקת של חומרים על-מנת שיהדהד את הצליל, ולא “יבלע” אותו. גם גופנו אמור להיות כך, אך במקום להדהד את היקום אל תוככי נפשנו הכמהה, בולם הגוף החסום את העולם מהגיע פנימה. כי גופנו נהפך למצבור של תסכולים, קונפליקטים, מתחים וחרדות, ככיור שהמוצקים שהושלכו לתוכו סותמים אותו וחוסמים את מעבר המים. ענבל היקום נוקש על דופן מחשבותינו, רגשותינו וערוצי החושים שלנו, ועלינו להאזין לו באפרכסת הנשמה. אך לא כאלה הם פני הדברים: במקום להקשיב לתהודת פעמון גופנו – אנו עסוקים מדי בחיפוש אחר ריגושים חיצוניים, אחר גירויים עזים ומרגשים, אחר רשמים מלהיבים יותר (אחר נקישות חזקות ומגוונות על דופן הפעמון) – כדי לחפות על הריקנות שבפנים, על היעדר התרחשות פנימית בתוככי הקתדרלה שלנו; שבמקום להיות ריקה ופתוחה – כדי להדהד השפעות ואנרגיות – הוא חסום ובלום מרוב המתחים והתסכולים שהשלכנו לתוכו.

גופנו – כפעמון או כקתדרלה שנועדה להדהד מוסיקה – היה אמור לשמש תיבת תהודה: לשדרים הבאים מבפנים – החוצה, ולמוסיקה” הבאה מן החוץ – פנימה. ורק כאשר נאפשר לגופנו לחזור לתפקד כפעמון תהודה דו-כיווני, רק אז נוכל, אולי, לשאת את התסכול, האימה, והכאב והאבסורד של קיומנו: אובדן, הזדקנות ומוות.

“מרובנו נדרשת צביעות מתמדת, שהועלתה לדרגת שיטה. אין אפשרות אלא שבריאותך תינזק אם מדי יום ביומו אתה אומר את ההפך ממה שאתה חושב, אם מה ששנוא עליך גורם לך מבוכה, ואם אתה שמח בדברים הממיטים עליך אסון. אין מערכת העצבים שלנו פיקציה בלבד – היא חלק מהגוף הפיזי שלנו, והנשמה שלנו קיימת בחלל ומצויה בקרבנו, כמו השיניים שבפינו. אי אפשר לפגוע בה ללא הרף ולצאת נקי מעונש”

בוריס פסטרניק, ד”ר זיווגו.

שפת הגוף של הנפש

לעיתים קרובות “שוכחים” אנו את גופנו. שפע הגירויים שמציעים החיים המודרניים (מחשבים וסמארטפונים: אתרים, יוטיוב, אינסטרגרם, טוויטר, וואטסאפ וזום) – מעסיקים את המוח ומעוררים אותו – על חשבון הגוף. גופנו נותר שרוע בכורסת הטלוויזיה או המחשב, בכיסא התלמיד, במושב המכונית או המטוס – זנוח ונטוש, בעוד המוח והרגש עסוקים במצוד אחר גירויים חדשים וחזקים: באינסטגראם וטוויטר בסמארטפון.

אנו חיים בעולם מלא בתחרותיות והתנכרות והגוף סופג וקולט את משקעי התסכול, הזעם, העייפות, הקנאה, הספק, המרירות. המשקעים מצטברים ונהפכים למתחים, שהגוף אינו מסוגל לנקז, והוא נשחק עד דק. תוך כדי שמירה על מסכה שאננה, מדחיק האדם פנימה את כל שאינו מקובל להראות בחוץ, ושוב, הגוף הוא זה המשלם את המחיר.

אך בשעה שאנו כולאים את הגוף, אנו כולאים את הנפש; וכשאנו מזרימים רגשות וריגושים “קשים” אל תת-ההכרה, אנו מזהמים את הגוף. אין הפרדה בין השניים, כי הגוף הוא הנפש והנפש היא הגוף. הגוף הוא האמצעי שדרכו נדברת הנפש עם העולם. הגוף הוא שגריר הנפש, וככל שגריר, כשאנו מתייחסים אל האחד, אנו מגיעים אל האחר. הגוף אינו יצור נפרד, שמבלבל לנו את המוח בכאבים ובתחושות. הגוף מהווה חלון לעולם המופלא והיקר של חיינו הפנימיים, וזה האמצעי היחיד שדרכו נשמור על קשר עם בבת-עיננו, עם מהותנו העצמית, עם זהותנו האישית, עם תוכננו הפנימי – עם הנפש. כי הגוף הוא החלון שדרכו נשקפת הנפש אל העולם ובצר לה היא קוראת לנו.

האם נעזור לה? האם נשים-לב?

האם בתוככי כל הרעש האדיר החי בגופנו – נשמע? הנשמע את זעקתה של הנפש?

השינוי האקזיסטנציאלי

תהליכי החיים המתרחשים סביבנו ובתוכנו, הם, לכאורה, סמל של יציבות והתמדה. השמש זורחת מדי בוקר, כוח-המשיכה אינו נלאה, הגשם ניתך בעונתו, כל הנחלים זורמים אל הים וחשבון הבנק שואף תדיר למינוס… כאשר מרגיזים אותנו או פוגעים בנו, אנו מגיבים כפי שנהגנו להגיב תמיד (לוקחים זאת באופן אישי), והמשפט “כזה אני”, מתפקד היטב כאות לכניעתנו לזה שאינו נראה כניתן לשינוי. על רקע מה שאנו תופשים כיציבות בלתי-משתנה של הטבע ושל תהליכי החיים, נראה בעינינו השינוי כניגוד קוטבי, כמעין מהלך מיוחד, נועז, המצריך התאמצות רבה והתכוונות ממוקדת.

תפישה זו בטעות יסודה. היציבות הזאת שאנו נוטים לייחס להתנהלותם השגרתית של חיינו: “עד שישתנה משהו” או “עד שיתחולל שינוי”, באשליה מקורה; למעשה, הכל משתנה, כל הזמן. “לא תוכל להיכנס פעמיים לאותו נהר” אמר הרקליטוס האפל (פילוסוף יווני עתיק), שכן, שום דבר בעולמנו אינו כפי שהיה ואינו כפי שיהיה מן הבחינה האקזיסטנציאלית.

כל מה שסביבנו – היקום כולו – משתנה כל הזמן, בטווח של מיליוני שנים כמו גם בטווח יותר קצר; (בממוצע מתים בגוף כל דקה כ 300 מיליון תאים מסוגים שונים בתהליך של מוות מתוכנן הקרוי אפופטוזיס (apoptosis), תאים אלו ברובם מוחלף בתאים חדשים. במערכת העיכול התאים המחפים את הקיבה והבטן מתחלפים בממוצע כל 6 ימים וזאת בגלל עומס העבודה המוטל על “כתפיהם” ובגלל סביבת העבודה הקשה (חומציות ורעלים) הפוגעת בתא. תאי העור מתחלפים בערך כל 2-4 שבועות; כלומר כל חודש העור שגופנו עוטה הוא חדש).

כל דור של מתבגרים גבוה בכמה סנטימטרים מן הדורות שקדמו לו. מדי כמה שנים מתחלפת רוב הצמחייה שסביבנו ומדי כמה עשרות שנים – רוב בעלי-החיים. הדבר היחיד הקבוע בחיים הוא השינוי, או אם תרצו – כל שחי משתנה וכל שמשתנה חי. שינוי זה, שהינו נשמת החיים, מלמד למעשה על היחסים האמתיים בין מה שאנו תופשים בטעות כשני דברים מנוגדים: התמד ושינוי. שינוי הוא המצב הטבעי של הדברים, בעוד ההתמד הינו תחנה בדרך בין שינוי לשינוי. החיים הם תהליך דינמי, הפוסק מלהיות דינמי רק כאשר נפסקים תהליכי החיים. כל דבר בחיים נמצא באחת משתי ההוויות: בתהליך של התהוות או בתהליך של התנוונות, אבל ללא ספק, בתהליך כלשהו של השתנות.

לאור השגה זו, לא נוכל עוד להתייחס ל”שינוי” כאל עניין מנוגד לכל מה שהיה לפניו ויהיה אחריו. “שינוי” כזה, כפי שהוא נתפש בעיני רבים, אינו שינוי אמיתי, אלא טראומה. כאשר פורצת שריפה ומכלה את היער, אין זה שינוי, אלא טראומה, משבר, הלם. כאשר קם אדם בבוקר ומחליט למכור את כל רכושו ולצאת לסיבוב בעולם, או להכריז על מהפכה, או להיפך לצמחוני – אין זה שינוי, זה משבר, הלם או טראומה. זה מהלך או אירוע בעל אופי של מרד או מחאה, הנובע מתוך אי-שביעות-רצון מהקיים, ולא מתוך עצמו. הדבר הזה שאנו מעוללים לעצמנו בשאיפתנו לשנות ולהשתנות, עכשיו, מייד וללא דיחוי, אינו אלא ביטוי לחוסר הסובלנות שלנו כלפי המצב הקיים וכלפי העובדה שאיננו יכולים, בעצם, לחולל שינוי אמיתי. זה לרוב צעד קיצוני, המתחולל בפתאומיות, בעזרת כוח ומאמץ שמטרתו להוות ניגוד, אנטיתזה, לאשר היה לפניו.

השינוי האמיתי הוא מעצם טבעו תהליך הדרגתי, אורגני, המבוסס על מהלכים זעירים רבים, שאינם ניכרים כלל. השינוי האמתי אינו מתחולל בבת-אחת, כמנוגד לקיים, אלא נבנה באופן הדרגתי, כחלק מתהליך החיים. הוא שואב את כוחו ואת תוקפו לא מתוך האנטיתזה שהוא מציב לחיים היציבים שהיו עד התרחשותו, אלא מתוך כך שהוא מצטרף לזרם ההשתנות הקבוע של החיים עצמם. השינוי האמתי ניכר רק כעבור זמן, אך משפיע זמן רב, ולביצועו לא נדרש כוח, אלא נדרשת התמדה. שינוי אמתי אינו משהו ש”קורה” בחיים – הוא החיים.

השינוי מתחולל באופן אוטומטי ברמה הנמוכה של הגוף הפיסי והחומר – אך אמור להתחולל גם ברמת הנפש, והפסיכה – שם אין הוא אוטומטי כלל ועיקר. על עוצמתו, איכותו ורמת האינטנסיביות שלו אפשר ללמוד על-פי מצב התודעה: אדם בעל תודעה ערנית ופעילה ניחן בכושר להגיב על גירויים חיצוניים כפי שמתבקש ממהות הגירוי, ולא כפי שמכתיבים לו תדפיסים התנהגותיים מקובעים.

כאשר התודעה רדומה או קפואה, פוחתת במקביל גם רמת החיוניות של האדם (חיוניות משמע חיים, משמע שינוי) וגוברת נטייתו (בלתי-מודעת, כמובן) להגיב ולפעול מתוך דוגמות מקובעות והרגלים שהשתרשו. אדם בעל תודעה ערנית ומלאה חיוניות הוא אדם בלתי-צפוי, המגיב על כאן ועכשיו; הוא בעל טווח בחירה גמיש ורחב, ואינו כבול על-ידי תכתיבים פנימיים (פסיכולוגיים) וחיצוניים (נורמות). אולם, בעוד השינוי נתון לנו מעצם טבעם של החיים, אין מצב תודעה ערני ומפותח מובטח לנו כלל ועיקר. לכן, המאמץ, ההשקעה וההתכוונות צריכים להיות מכוונים לא כלפי השינוי, אלא כלפי עירור והקצה של מצב התודעה שלנו. תודעה ערנית היא ערובה לשינוי מתמיד, אך עשיית שינויים תכופים אינה ערובה להשגת מצב פעיל של תודעה.

השינוי המהותי ביותר שאדם יכול וצריך לשאוף אליו אינו בתחומי המעשה, ההישגיות או תנאי החיים, אלא בתחום הנפשי-הרוחני. המדובר כאן בשאיפה לצמוח מבחינה רוחנית, להביא את עצמנו לידי התעצמות של כוחות הנפש הקיימים בנו. לשם כך חייב האדם לחלץ את עצמו מתוך כוח-המשיכה המקבע של הרגליו, אמונותיו הקודמות, תדפיסי התנהגות מושרשים, רגשי אשם וכיוצא באלה; ולשם כך על האדם לגייס את המשאב האנושי היקר ביותר שיש לו: יכולת הבחירה. מן הבחינה של השינוי, אין בחירה מוצלחת ובחירה לא-מוצלחת; יש רק בחירה או היעדר בחירה. בחירה מתוך התמודדות או בחירה מתוך סבילות, שכמוה כהיעדר בחירה. הבחירה היחידה היא להוביל לכיוון של התפתחות וצמיחה, אך הימנעות מבחירה, או בחירה של שינוי רדיקלי מקצה לקצה – מובילה לכיוון של דגנרציה ולמוות נפשי ורוחני.

המדריך לאיתור הנפש במחוזות הניכר של הקיום

היכן היא הנפש?

הנפש– איננה, כמעט שאיננה. רק חלקיקים ממנה נותרו – מפוזרים בגלויות השונות של הקיום, קמצוץ פה וזעיר שם. התלקחות והיעלמות. רק ברמזים.

ואולי אין זו היא כלל? אולי זה בכלל משהו אחר? אולי סתם מין הרגשה כזו, ולא יותר?

מי יודע? מי מכיר? מי יכול להזכיר? איך היא וכיצד נדע? ולפי מה? והיכן? היכן היא מסתתרת עדיין? פזורה ונעלמת, הולכת ונכחדת?

בתינוקות ובילדים

כמובן, שם: זוהרת בעיניהם הגדולות של התינוקות, אך רדומה עדיין, מחותלת, אינה בורקת עדיין ואינה מנצנצת באלפי נגוהות, כבעיני ילדים. אצל הילדים הנפש מסתערת על מה שיש, בחדווה, בעוז – עם מה שיש. מנצנצת בנגוהות רבים, רוקדת לכל הכיוונים, עד שנמשך בלם-היד של –

גיל הנעורים

כאן נבלמת התלקחותה האדירה של הנפש; יש היסוס, כאב בעיניים. הנפש עוד שם, אך כמו זרמים עכורים התערבבו בה. ועם ההתבגרות באים החיים ומציגים שפע של אפשרויות למימוש ולתעסוקה; בחלקן הנפש מקבלת מרחב רב יותר ובחלקן פחות, כמו, למשל –

בפוליטיקה ובמסחר

כאן הנפש כמעט איננה, ואם היא ישנה, הרי היא מתחבאת היטב. לעיתים היא מנצנצת בהתלהבות של כלכלן צעיר, ההולך שבי אחר העוצמה ונפתולי הכוח והשליטה הנובעים מן הכסף, או של אידיאולוג פוליטי, המשוכנע בצדקת מפלגתו; או של פעיל בוועד עובדים, המשוכנע בחשיבות מה שהוא מייצג. הם משוכנעים בדרכם שהם נלחמים למען עולם טוב יותר. שם, במשוכנעות שלהם ובהתלהבותם, שוכנת הנפש, בוערת, נלחמת וחולמת את המחר.

בחיי הנישואים והמשפחה

כאן הנפש מגוונת מאוד, לפעמים באה ולפעמים נעלמת. לעיתים מתקיימת בעוצמה רבה ביחסים שבין ילד והורה, אישה ובעלה, אח ואחותו. כשהיא כאן, היא מאוד כאן, אך כאן גם רבה, או, מה רבה השחיקה. כי כאן הנפש מוכה ונעלבת, וכל בעיה וכל מתח רגשי יוצרים מחסומים וצללים של אפלולית ומועקה, המצטברות ומחניקות את האש, לאט אך בבטחה. כעבור שנים רבות של חיי משפחה, הנפש היא יותר כפליט, ניצול קרבות: בגדיו קרועים, חלק ממיטלטליו אבד בהפגזות הרבות, והוא צולע בקושי, מפלס את דרכו בין תעלות מלאות מי-גשם והריסות של מוצבים מבוצרים. ישנן משפחות ויחסים רבים ששורדים, אך הנפש – לא תמיד.

בעיתונות

מקומה של הנפש נפקד כמעט לגמרי מן העיתונות. כל מה שהינו ייחודי, רגיש, עצמאי ובעל רמה נבלע כמעט לחלוטין בהרעשה הכבדה של כלל האירועים המסוקרים בעיתון, המשקפים את תהליך היחלשותה של הנפש: שוחד, אונס, קונפליקטים בין מדינות ואישים בחדשות, שביתות וכדומה. האוחזים בקולמוס מכרו את נפשם כעט להשכיר, בשירות אותם אירועים. אך פה ושם, במוספי תרבות, במאמר מערכת המכתב מן הלב, זה עדיין פועם, עדיין ישנו; כן, לא כולם מכרו את הנפשיות בעבור נזיד העדשים העכור של הדיווח היבש ונטול הלחלוחית והזווית האישית. יש עדיין כותבים שצמחו בזכות ערכיות נפשית שעליה לא ויתרו, גם אם התמסחרו מעט, בלית-ברירה, עם השנים. הנפש במקומות האלה היא כפרטיזן ולוחם-גרילה בשורות הנפשיזם המקופח: בטורו של סטיריקן, של פרשן משפטי, של מבקר תיאטרון. פה ושם היא ישנה, פה ושם היא נושמת עדיין, בכבדות, נשימות שטחיות ודלות חמצן.

ברחובות ובדרכים

משם היא נעדרת כמעט כליל. אנשי הרחובות והדרכים הם לעיתים קרובות עניי-הנפש: קיים בהם מעין חספוס גס, המלמד על נטישתה של הנפש. קיימים גם אלה הנעים ונדים בדרכים כמחאה, כי ניסיונם עם הממסד הנוקשה והביורוקרטי לימדם שמזונות נפש אלה נעדרים כמעט כליל מן התפריט השגור בקסרקטינים של הרוח ושל הממסד. תוהים ותועים צעירים, המתחלקים בפיסות-נפש גולמיות, פרימיטיביות, שאולי יש בהן עוד מעט עדנה, רוך, אמפטיה ואנושיות.

בשירה

בשירה, כן, שם כמובן. שירה היא אחד המעוזים האחרונים של הנפש, שם היא מולכת עדיין חופשית, קיימת מאוד, במקצב, בדימוי. מועברת בתחושות ענוגות, שדרכן אנו למדים על הנסתר השקט שמאחורי המעשיות השוטפת והאטומה של הקיום היומיומי.

באמנות

שם אמורה הנפש לשכון לבטח, במעין “מעון נשים מוכות”… מוגנת בצפנים מקצועיים ומאוכסנת בגלריות, בספריות, בתיאטראות, בבתי-אופרה, באולמות קונצרטים. האומנויות הן המקדש-מעט של הנפש, מעין נווה-מדבר, שמורת-טבע. אך גם שם, יותר משהאומנות שומרת על הנפשיות, היא משקפת את העוולות שעוללו לה הקומיסרים של התרבות העכשווית.

כיום מציגה האמנות ב-מאה ה21 נפש שסועה, מפוצלת, מוקפת באטימות ובניכור, מופגזת בתיעוש ובמסחור. המקצבים מהירים, עצבניים, חסרי נחת. הצורות חדות, זוויתיות, קרועות ומוכתמות. הקולות קשים, נוקבים ותוקפניים והמסר אלים, עמוס בקונפליקטים, באימה ובייאוש.

גם שמורת הטבע של האמנות מתקשה לעצור את חילות אויבי הנפש השועטים לכל הכיוונים, ובעוד הקול הוא עדיין קולה של סבתא-נפש, שייכים האוזניים, האף ובעיקר הפה לזאב, הנוטל בשם האמנות המודרנית-העכשווית חזקה על דרכי הביטוי, שכל כולן זועקות: זאב, זאב, זאב…

בחינוך ובבתי-הספר

בית-הספר מנסה לרקוד בשתי חתונות, ובשתיהן הוא רוקד בצליעה: חתונה אחת היא ההכנה לקראת ההצלחה בחיים כמות שהם. מחתונה זו הוא יוצא צולע משהו, כי אף-על-פי שציונים גבוהים ותעודות הסמכה מעניקים מקדמה כלשהי, מסוגל רק בית-ספר אחד להכין לחיים, והוא – החיים עצמם. החתונה האחרת היא ההכנה לקראת הבשלתן של הנפש והאישיות, שמן הבחינה הפדגוגית הטהורה, אמור בית-הספר לטפח, וגם מחתונה זו הוא יוצא צולע (והפעם בשתי רגליו…), כי הלימודים העיקריים בבית-הספר, שהם הלימודים הריאליים (לימודי החומר – לימודי מה שמדיד וניתן לצפייה), דוחקים את רגלי הלימודים ההומניים – לימודי הנפש – לקרן-זווית שולית וחסרת כריזמה וחשיבות. אומנם, באמצעות הלימודים ההומניים אפשר עדיין למצוא נפשיות בבית-הספר, אבל היחס ללימודים אלה גובל בזלזול, כאל סרח עודף שאין בו שימוש מעשי.

בתנועות דתיות ובמיסטיקה

שם הנפש מטופחת ומקבלת טיפול העולה על כל הטיפולים בכל המחוזות שהוזכרו לעיל. יותר מאשר באמנות ובשירה ובוודאי יותר מאשר במחוזות הנכר ובגלויות הנידחות של העיתונות, המסחר והפוליטיקה.

כאן, במחוזות הדת, אמורה הנפש להיות כגביר בארמונו, ככלה בחופתה – הרוחניות שושבין לה והשכינה לה הינומה ומעטפת.

אך האומנם? כיצד מרגישה הנפש בתוככי הממסד הרבני הממודר והסגור, הקפדן והמוגדר היטב? וגם כאן היא שורדת כמובן בליבות של אינדיווידואלים בודדים, בליבו של איש-אלוהים נלהב ואדוק, הבוער באישה של תורה, באישה של הכמיהה למים המחיים של רוחניות של אמת.

ועם כל זה, גם אודים מוצלים מאש אלה נדמים בעיני הרוב השקט כבדיה, כהזיה, כאגדת נעורים.

“לציבור החרדי יש כאן יתרון ואין לזלזל בו. הם מחזיקים לפחות בקליפות של הדת, אבל עובדה היא שגם הם חשים בריקניא, וכולנו מצפים לפדות הנפש.

הטירדה וההמולה של החיים הטכניים והפוליטיים בולעות את האישיות ואינן מאפשרות לה להתייחד עם עצמה, וההתייחדות חשובה כדי לקשר את האדם עם מה שלמעלה ממנו”

יוסף שכטר, רוח ונפש. עמ’ 23

טבעם האמתי של ההתנגדות והקושי

טבעם של החיים שהם זרועים קשיים: אמרות רבות עוסקות בקשיים של בחיים: “אדם לעמל יולד”, “בזיעת אפיך תאכל לחם”, “עולמו של אדם נקנה בייסורים”, “בעצב תלדי בנים” וכו’. תמציתם של החיים הם הקושי, הסבל, המאבק וההתמודדות, ותמציתו של הקושי הוא, שכדי להשיג ולהגיע למשהו, עלינו לשלם מחיר גבוה בתמורה.

עם זאת, עדיין התגובה השכיחה לקושי היא רתיעה, וכאשר אנו נתקלים בהתנגדות וקושי, אנו נוטים להגיב בפתיעה, במפח-נפש ובאכזבה, כאילו ציפינו שהדברים “ילכו לנו” בקלות. אנו מאמינים שככל שנצליח להגיע מהר יותר ובדרך הקלה ביותר למטרותינו, כן יעיד הדבר על מהלכם התקין של החיים, על מזל טוב ועל גורל משופר. ההיתקלות בקושי מהווה לגבינו אינדיקציה למהלך גרוע, לבחירה גרועה או למזל רע, או לכך ש”משהו לא בסדר”. הקושי נתפש כשלילי, כגורם שיש לנסות להימנע ממנו, כמצביע על בעיה. ולא היא.

הקושי בחיים כמוהו כצירי הלידה, המבשרים על בואו של משהו חדש לעולם. ההתנגדות כמוה כהזמנה לשחרר מכלא הנסיבות את הישות הכלואה בהן. מטבע החיים שדברים פחותי-הערך מושגים בנקל, ואילו הדברים יקרי-הערך, הנדירים והחשובים יותר, מושגים רק במאמץ רב, על-אף התנגדות, קושי וייסורים. ככל שמשהו מתנגד לך יותר, כן מעיד הדבר על ערכו של הדבר החבוי מעבר לקושי, המחכה לעזרה כדי להיוולד.

קושי קורא לאומץ, התנגדות קוראת להמסה.

ההתנגדות אינה האנטיתזה להצלחה, אלא היא דווקא הסמן והאינדיקטור להצלחה, כי ההצלחה אוהבת תמיד להתלבש בקושי. ברמה השטחית והאינפנטילית הרואה בעטיפה לחיים את החיים עצמם, עשוי הקושי להיתפש כבעיה, כהתדרדרות. אך ברמה העמוקה יותר, ברמת ההוויה – התופשת את החיים כמות שהם, ללא עטיפות – הקושי אינו סימן לנסיגה, אלא הוא הזמנה להתמודדות, למאבק, לקראת ניצחון.

הקושי וההתנגדות אינם סירוב של החיים, אלא המשוכות שנועדו לבחון עד כמה נהיה נחושים בהחלטתנו לעבור אותן, עד כמה רצינית גישתנו. ככל שהמימד החבוי מעבר להתנגדות הינו נדיר ובעל ערך יותר, כן חייב המחיר שישולם כדי להגיע אליו להיות גבוה יותר.

כך, כל התנגדות היא למעשה צופן, האומר: “רק בעלי נחישות, אומץ ונכונות לשלם את המחיר יוכלו לעבור אל זה המשכן, ובאשר לאחרים – נסו שוב, כשתתכוונו ברצינות…”.

הגישה הנכונה כלפי הקושי וההתנגדות שבחיים אומרת, כי משהחליט האדם על מטרה כלשהי, עליו להיות מוכן להשלים עם הקושי ולגלות אורח-רוח, עד שהדלתות תיפתחנה. כל גישה שאינה נושאת עמה רמה זו של נחישות לא תמיס את הצופן הנוקשה. רבים טועים לחשוב שנחישות משמעותה הפעלה של כוח. רבים מאמינים שהדרך לחיות בה את החיים היא שבירת הקושי, ניפוץ ההתנגדות. בני-אדם מכריחים את חייהם, בעוד שעליהם להיות קשובים לחיים, לנסות ללמוד את הקושי, לפענח את צופן ההתנגדות, כדי להתגבר עליו ולהגיע למציאות הפנימית שהוא מסתיר. כמו דג הסלמון השוחה נגד הזרם כדי להגיע למקור שם הוא בקע מן הביצה.

“אל המקורות תגיע רק נגד הזרם”

(אלמוני)

“כדי שיקום האפשרי, חייבים לנסות בכל עת מחדש את הבלתי-אפשרי”.

הרמן הסה

על שאלות טוטליות

מאז אמצע המאה ועשרים גדלה ההתנגדות לאפליית נשים מכל סוג שהוא. אולם חריפה ככל שתהיה, התופעה של אפליית הנשים אינה אלא סימפטום, אחד מני רבים, לחולי של החברה ולניוון של התרבות האנושית בעידן הנוכחי. ככל שתעמיק תודעתנו לחתור אל מתחת לעטיפה החיצונית של התרבות, כן נגלה עוד עיוותים, עוולות וחוליים. המין האנושי מתהדר בקדמה, הנאורות, בהשתחררות מדעות קדומות ומאמונות חשוכות, בחיזוק המשטרים הדמוקרטיים המתקדמים, במוסד האומות המאוחדות, בהדברת מחלות מידבקות, בהישגי תורות הנפש – אך האומנם?

האם חל שיפור מהותי בהוויה האנושית, או שמא אין אלה אלא תיקונים קוסמטיים למראית-עין, המסווים את העובדה שהמהות לא השתנתה אולי?

ניקח, למשל, את בעיית הבערות והבורות של החברה האנושית; האמנו כי בעזרת ביעור הבערות, הדברת הבורות והנחלת השכלה לכל נפש, נפתור את הבעיה; כי אם ילמדו לא עשר שנים, אלא שתים-עשרה ואולי עשרים שנה, יפסיקו בעלים להכות את נשותיהם, בוסים וכפיפים יסתדרו טוב יותר ביניהם, מדינות יצאו פחות למלחמות זו בזו, קשרים זוגיים יתמוטטו פחות והתקשורת הבינאישית תשתפר. אולם נראה כי אף-על-פי שיש לנו כיום יותר השכלה ויותר משכילים, יותר חינוך ויותר מוסדות חינוך ולימוד – בעצם, דבר לא השתנה. ההשכלה השכילה להדחיק את הבעיה פנימה באמצעות כמויות אדירות של ידע ומידע, שאינם מעלים ואינם מורידים, שאינם קשורים לדבר ושאין בהם חיים וחיות. ההשכלה לא הצליחה להקנות את היכולת להבין, לקשור קצוות ולגבש הוויה חיה ונושמת, שתגדיל את תחומי התודעה האנושית. זה לא.

או, למשל, בעיית השלטון; האמנו כי נפטור את עצמנו מצרותיו של שלטון כוחני, הצובר עוצמה וכוח על חשבון העם, אם נמוטט את המונרכיות ואת הדיקטטורות ונקים במקומן את הדמוקרטיה – הכל יהיה בסדר. המעניין הוא שתופעת החלפתו של שלטון נוקשה במשטר ליברלי ופתוח אינה תוצאה של התקדמות דווקא, אלא של נסיגה. שיטת הממשל שונתה לא מפני שעתה התקרבה יותר במהותה למיצוי ולהגשמה של מטרותיה כלפי החוסים בצילה, אלא להיפך. פשיטת-הרגל הערכית והשחתת המידות נעשו כה גלויים ושכיחים, עד כי נולד הצורך לצמצם את הפער העצום שנוצר בין היומרה הבראשיתית להשגת מטרות נאצלות לבין המציאות הדלוחה, בין החזון לבין שברו. הליברליזם שמגיש השלטון כגולת-הכותרת בדרך למימוש החזון החברתי אינו אלא מסווה, שתחתיו ממשיכה ההתפוררות ביתר-שאת. רוסיה כבר אינה נאנקת תחת משטר ריכוזי קשה, אבל מצבה, אומה ויחידים, קשה יותר. הקיבוצים חוגגים את ביטול הלינה המשותפת ואת הרוח הליברלית המאפשרת מיני דברים שנחשבו לפני שנים מספר רעיונות אנטי-קיבוציים, אך כל אלה אינם מחזקים את הרעיון הקיבוצי, אלא להיפך – עדות הם להתפוררותו של רעיון הקיבוץ ולהחלשת הצידוק לעצם קיומו.

גם השוויון שהושג לכאורה בין שחורים ללבנים בארצות-הברית הוא פתרונה לכאורה של בעיית הגזענות, אך מתחת לפני השטח, ממשיך הרעל לפעפע בעורקיה של החברה האמריקנית ולהרעיל אותה מבפנים.

נראה שמצב האנושות דומה למצבו של המדע בתחום הדברת המחלות: אנטיביוטיקה אינה, בסופו של דבר, הפתרון המיוחל, שכן, כעבור שנים שבהן האמנו כי הצלחנו לחסל את הנגיפים, הסתבר כי לא רק שלא חוסלו, אלא הצליחו לפתח עמידות ולהתגלגל בזנים חזקים ואלימים יותר.

כל מה שעושות דרכי הקדמה והשיטות לשיפור הוא להגביר ולרסן את ביטוייה החיצוניים של בעיה זו או אחרת, ולאלץ אותה בכך, למעשה, להצמיח דרכי ביטוי אחרות, מה שרק מחזק אותה. דומה הדבר לגיזומו של צמח. הגיזום מחסל את הניצנים, אבל לאחר זמן פורץ הלבלוב ביתר-שאת, מחוזק שבעתיים.

אז מה עושים? כיצד מתמודדים באמת?

הדרך לגשת לבעיות סבוכות וקשות אלה (שכאמור, רק עוטות מסווה מתקדם, אך מחריפות למעשה במחשכים) היא כמו בטיפול-שורש: לא לסתום את החור, אלא להרחיבו, כדי שנראה את הבעיה האמיתית – עד לשורש.

השורש, במקרה שלנו, היא ההוויה הפנימית שלו, והבעיה בשורש טמונה בדרך שבה מאורגנת ומעוצבת הפסיכה של האדם. שם מקור האפליה בין החזק לחלש, שם צומחות הדעות הקדומות, האמונות המעוותות, שם נולדים רעיונות מסוכנים ושם מתעצבים כל אותם דברים המאפשרים גזענות, אפליה, דיכוי, חוסר שוויון. שם גם שורש הבעיה שבה פתחתי מסה זו – אפליית נשים. שם, בנפש האדם, נדחק היסוד הנשי* של הפסיכה(האנימה) וניתנים שלטון ועדיפות ליסוד הגברי של הפסיכה(האנימוס) מה שגורם לתופעה דומה במקורו, בחברה שבה אנו חיים.

העולם הפטריארכלי, ההישגי, התחרותי, הרציונלי, התכליתי, המכני והדומיננטי שאנו חיים בו אינו אלא ראי המשקף את תמונת המצב של היחיד. היסודות החלשים, הפגיעים, הרגישים והנשיים יותר בפסיכה של היחיד מודחקים ומותקפים על-ידי היסודות הזכריים של הפסיכה, ונוצר חוסר-איזון מסוכן. אנו הולכים ומאבדים את מימד העומק, ועימו גם את היכולת להתחבר לאיכויות עדינות יותר וגבוהות יותר מן האדם, איכויות שהקשר אליהן עובר דרך היסוד הנשי, ושביכולתן להפרות את חייו של היחיד, ומשם – להפרות גם את חייה של החברה הנחנקת ונרמסת תחת המגף הזכרי הקשה.

הפתרון לחוליים חברתיים רבים נמצא איפה לא בחברה עצמה וגם לא בחינוך הילדים, אלא בתוך האדם פנימה, שם נוצר חוסר האיזון הפתולוגי. שם, ולא בעולם שמסביבנו, שאינו אלא ההתרבות הסרטנית של זרע הפורענות הקיים בנו.

שם זה מתחיל, משם זה צומח.

ועד שלא יעשה היפוך קוטביות בין קוטב זכרי שולט לבין קוטב נשי – שום שינוי חיצוני לא אפשרי.

חלק שלישי: שער הנשמה

הקדמה לשער הנשמה

הכל מתחיל בשער הנשמה.

ניצוץ נדלק ומתלקח

ובמהלך החיים נערמות סביבה קליפות הגוף.

וגם בהן עשויה להתלקח אש (היצר, החמדנות, התאווה, השררה).

אישו של הגוף חמה, מאיצה, ממכרת ומחצינה – גליה קצרים.

אישה של הנשמה צוננת, מאיטה, משחררת, מפנימה

– גליה ארוכים.

ואישו של הגוף היא המעלה לרוב את נשמתנו קורבן

למולך הקיום החומרני.

“יסוד היסודות בהשקפת העולם הוא ההכרה בקיומו של נתון אלוהי בנפש האדם. רוב הכוחות המושכים את לב האדם החוצה הם אנטי-אלוהים, וברוב הפניות שאדם פונה פנימה הוא מתקרב לאלוהי שבו. אדם המכוון למרכז הפנימי, למשמעות קיומו, משתתף בכל הפעולות של העולם החיצוני: בעיסוק המקצועי, במשפחה, בחברה, במדע, באמנות וכדומה, אבל הוא מודע לעיקר התוכן של ישותו, לאלוהי שבקרבו”

יוסף שכטר, גוף ונפש שוקן, 1992.

בממלכת הרוח

“האדם ללא רוח, ללא היסטוריה, ללא אמנות, רצוי פחות מן הבהמה… האדם היחיד אינו יקר כשלעצמו, אלא כאפשרות, כדרך אל הרוח.”

הרמן הסה, 1877 – 1963.

על כל מה שקורה משקיפה הרוח מרחוק, מנקודת-על חסרת דחיפות ולחץ. שם נשקפים עמקים לא נגמרים – מתפשטים אל הנצח.

היא משקיפה על כלאי הדחיפות וסוהר הלחץ מחזיקים אותנו במעצר מנהלי. בתחום הצר של חיי השעה והרגע, השועטים היסטרית אל עוד רגע ועוד.

אך במחוזותיה של הרוח – כל רגע הוא פרוזדור אל הנצח וכל שנייה מחברת אל האינסוף.

שם העשייה נובעת מהמלאות, המתחוללת לה באמצע השקט.

שם, העשייה אינה תחליף לחוויה, אלא היא נגזרת ופועל יוצא שלה.

כי שם ההוויה ניתנת מעצם היותה – מקיר לקיר, מחוף לחוף.

הכל מלא ישות, מלא רשות, להיות.

כן, שם, כמטחווי קשת מאתנו, כמעט כאן ממש.

מעבר לשער הכמעט בלתי-נראה והכמעט בלתי-מושג המוביל אליה

– כאן ועכשיו.

טרנסדנטיות

החיים אינם יכולים להיות מטרה לעצמם. הם הולכים ובאים, נעים ומשתנים, מן היצירה אל הכליה, כנר הנוצר למטרה, ותוך כדי בעירה, הולך זמנו המוקצב וכלה, עד שהוא עצמו כלה.

לרקוד את החיים כאילו הם הם המושא ומחוז הגעגועים דומה לאדם המנסה (באווילות) לחבק את עצמו, נכרך סביב עצמו, ואין ידיו מצליחות לממש את החיבוק; כך האדם את חייו: עליו לשלוח את ידיו אל מה שמעבר, בחיבוק גדול ונואש לחפון את כל הגודש, העוצמה והמסתורין שלעברם מבקשת הנפש לצמוח, שעימם היא זועקת להתאחד; גודש ועוצמה הנמצאים הרחק מעבר לכלא הגוסס של כאן ועכשיו.

האדם אינו שייך לחיים של כאן ולמציאות של עכשיו; הוא ממשות חולפת, ניצוץ במסע, הידלק אם לאו? היאיר או לא יאיר? היגיע או לא? החיים אינם מחוז-חפץ, כי אם דרך מעבר. ויגיע האדם במהלך חייו אל אשר יגיע, התחושה תהיה “זה לא זה”, זה עדיין איננו הדבר עצמו. על-כן לא יוכל האדם להתקבע בשום ממשות של כאן ועכשיו, כי כל שיגיע אליו במהלך חייו אינו אלא תחנה בדרך אל הממשות האמתית, הנמצאת במישור ובממד המצוי מעבר לחיים עצמם.

איש היונה

חייו של כל אדם שוכנים בו כיונה מכורבלת וצנופה בשובך, שובך שקט, מרוחק מן השאון שבחוץ. אך לעיתים ניתן לו לאדם לחבור ליונה שבפנים ולהשקיף על החיים המתרחשים בחוץ מנקודת-מבטה של היונה שבפנים.

בשקט ובאיטיות מתבונן האדם בחיי החוץ מעיני היונה שבו. הוא קולט ובוחן כל פרט בשים-לב, בצימאון, יוצר קשר אילם וחזק, קשר של שתיקה, קשר של נוכחות – עם מושאי תשומת-ליבו.

והאנשים בחוץ ממהרים לדרכם, רעשניים בשיחתם ועיוורים בקליטתם את שמתרחש בפנימיות השקטה והמוצנעת (של עצמם ושל אחרים).

ואיש-היונה חי במבטו, כשם שהוא חי וזורם אליהם בשתיקתו,

ויונתו המשוחררת דוברת אל יונתם הכלואה בשפת היונים החרישית, האוצרת בדומייתה את הנוכחות המגנטית החסרה כל-כך ברעשם הריק, רעש מרסק, רעש מכסה, רעשם של סוהרים המגיפים את דלתות כלאם על יונתם האסורה.

והם עוברים על פני דומייתו של איש-היונה, עוברים לסדר יומם. ואין הם יודעים כי שתיקתו אינה שתיקה של ניתוק, אלא שתיקה של תקשורת פנימית מלאה ומבורכת, של אהדה ועניין.

כי הרעש אינו מבין את השקט, והשקט מתכווץ ונפצע תחת הרעש הכבד… וכך הם חולפים זה על פני זה – כמצב צבירה נוזלי החולף דרך מצב צבירה מוצק.

ואיש-היונה ממשיך לרעום בשתיקתו התקשורתית – בודד, מבודד ועלום.

חומר ורוח

בתוך האדם פנימה, כמו גם בחלל כדור-הארץ שמסביבו, מתקיימת זירת מפגש בין שני כוחות: כוח החומר וכוח הרוח.

וכמו תמיד במפגש בין שני כוחות, נשאלת השאלה: מי ינצח? מי יגבר?

החומר יוצר גירוי, מציג פיתוי ועשוי להאפיל על הרוח.

הרוח מעוררת געגוע, מציתה כמיהה (לבלתי-מושג) וכך היא עשויה להקרין ולהאיר מבעד לחומר המקיף וסוגר עליה.

החומר הוא הסוהר.

הרוח היא הנסיכה השבויה.

רבים סיפורי האגדות, המשלים והמיתולוגיות העוסקים בנושא זה: הנסיכה הזכה והבלתי-מושגת, הכלואה בין חומותיה של טירה אפילה וקודרת. כדי להגיע עדיה, חייב הגיבור העז והאמיץ לעבור דרך מדוחי החומר ולהתגבר עליהם, עד שיהא מזוכך דיו לגאול את המהות הרוחנית מתוככי קליפות החומרנות. כפי שמסופר בסיפורו של ר’ נחמן מברסלב: “מעשה באבידת בת המלך”.

בכל דת יש מערכת מצוות והלכות שמטרתן להגן על הצליין (הנוסע למחוזות הרוחניות הכלואה) מפני שקיעה במדוחי החומר, לשים סייג בינו לבין הגירוי והפיתוי שהחומרנות מפעילה על האדם.

פנים רבות להם, לפיתויי החומרנות, וכולם מציגים לפני האדם – צרכן העינוגים וההנאות – דרך להגביר את הנאתו, להגדיל את שובענותו, לענג אותו עוד יותר. כל פיתויי החומרנות כולם – ויהיה זה מאכל מגרה, מין מפתה, בידור מהנה, שררה משכורת או כסף – מייצגים את המקומי, המתחלף, המוגבל, היחסי והמתכלה: החומר.

לעומת זאת, לרוחניות זהות אחת, בלתי משתנה ונצחית. הרוחניות אינה מעמידה פנים ואינה מתייפייפת, אינה מתאמצת לפתות ואינה מציגה עצמה לראווה. היא מה שהיא, והאדם החפץ להגיע עדיה חייב להיחלץ מן הכוח השואב של הצרכנות ולהיפך לכוח מניע ומייצר, שיוכל להיות בעל עוצמה מספקת כדי לגאול את נסיכת רוחניותו מבין חומות החומרנות.

אך עם זאת, אל לו, לנוסע אל הרוחניות, להתמכר לשאיפה לרוחניות צרופה מוחלטת ותמידית. התמכרות זו הרת-אסון היא, כי אינה בת-מימוש. ראשית, החומר הכרחי כמו הרוח, ושנית, אי-אפשר להגיע לאיחוד בלעדי ומושלם עם הרוח.

ויתור מוחלט על מידה כלשהי של חומרניות יוביל בהכרח לשיתוק ולחוסר אפקטיביות. האדם חייב להשתוקק תמיד, לכמוה, תמיד לכמוה ולהתגעגע אל הקוטב הרוחני – עד כלות.

להתמרד נגד רודנות החומר ולשיר מתוכו אל הרוח.

וכך כל הזמן. לחיות במתח המתמיד בין כוח החומר לכוח הרוח. וגאולה רוחנית תגיע מן היכולת לחיות עם המתח לא מתוך נזירות של הרוח לבדה, זו החידה.

לא לחינם באה הרוח לשכון ולהיות תחת שליטת החומר. לא כדי להיכנע לו, אלא שדרכו ולמרותו – תגיע ההארה.

אני ואלוהים

אני ואלוהים.

הכלום והכל, ההרף-עין והנצח, האפסות והשלמות.

אני ואלוהים.

נוסעים באותו מסע, חיים מאותה נשימה, לשנינו אותה נשמה.

לי ולאלוהים.

אלוהים ואני.

מאכלסים את אותו עולם, הוא כבורא – אני כנברא, הוא כיוצר – אני כנוצר.

אלוהים ואני.

אלוהים, זה שהכל בדברו –

ואני שדברי לא-כלום, ואני לא-כלום,

וכולי עפר וסופי עפר – אליו אני נוסע ושב.

וחייו – חיי, וחיי לא חייו.

וצלו – שמשי, ומה שמקיף אותו – מצית אותי.

מצית אותי מבפנים,

באש יוקדת, אש לוחכת,

אש האלוהים.

שלווה

שלווה היא קצת מן המוות.

טיפה מן המנוגד.*

שאם לא כן, תוקפים החיים את כל שבדרכם: שועטים בעורקים, מפרכסים בעצבים, מתכווצים בשרירים – בהשתוללות פראית ובלתי-מרוסנת, מרסקים את כל המערכות העדינות אל סלע המציאות הקשה.

אך השלווה היא קצת מן המוות. כן, מתערסלת קלות במורד השרירים, נושבת בעדינות ומצננת את קצות העצבים. נחה קמעה בחלל הוורידים, צוברת עוצמה – בין סערה לסופה.

השלווה היא קצת מן המוות. מרככת את הקווים החדים של הקיום החשוף, הבוטה, המאיים על הרגיש, השביר והעדין. ממלאת ומרחיבה את החלל הפנימי – לנוח בתוכו, למצוא בתוכו בית, מפלט מהאימה של המחר והאתמול, מן התוקפנות, ההתקרנפות וההזדאבות,** המזנקות מכל פקק תנועה, מכל כותרת עיתון ומהדורת חדשות.

כן, כך, לנוח רגע, לא מפני החיים ולא הרחק מהם, אלא בתוכם: לנסוע עם טיפ-טיפת המוות אל השקט שבתוך סערת הקיום. עד שנשקוט, עד שלא נחוש עוד את הלמות הבהלה והחרדה.

קצת שלווה.

תזכורת קטנה לאחות הגדולה, שעוד תגיע.

*בהקשר זה ראה “האנטיתזה כידיד” בשער הדעת.

** ראה “הפיכתו של אדם לזאב” בשער הקיום.

בשבחי הזעקה*

אי-אפשר להשתיק אותה.

גם אם מתוך שפתיים חשוקות – היא תבעבע.

אפשר להתכחש לה, אפשר להתעלם ממנה, אך להשתיק אותה – אי-אפשר.

היא עולה, היא יורדת חדרי-בטן ונוקבת מאוד. בעצבים היא כאב חד, בריאות היא שיעול טורדני, בקיבה הינה רעב שאין להשביעו, ובחייו ובנפשו של האדם הינה הכמיהה להבנה, לקרבה, לאהבה, לתשומת-לב, לאמת, להגשמה עצמית.

המין האנושי זועק זה אלפי שנים, וזעקתו אינה נשמעת.

המשטרים הקיימים עסוקים בהשתקתה על-ידי פיטום צרכים מלאכותיים, עד שהזעקה אובדת בתוך השפע וההמולה. בקרב אלפי בנ-אדם הומים באצטדיון או בקרב מאות באולם הקולנוע, זעקתו האילמת של היחיד – לחום אנושי או משמעות – אינה נשמעת.

אך אי-אפשר להשתיק את הזעקה, כי גם אם אינה נשמעת, היא קיימת, וגם אם אין שמים אליה לב, היא פולחת, וגם אם אין לה מענה, לפחות משדרת היא אות חיים…

על-כן ידובר בשבח זעקתם של הקבצן, השיכור, הנטוש, הבודד, האילם והמנודה והפתי, האבוד, המחפש ושאינו יודע לשאול…

העולם לובש צורה ופושט צורה, אנשים באים והולכים, דור נולד ודור כלה, והזעקה הולכת ונמשכת, הולכת ומתעצמת, בשקט בשקט, בפנים בפנים ורחוק רחוק, צוברת היא תאוצה, צוברת כוח.

קפיץ ענקי, הולך ומתכווץ, הולך ונדחס, הולך ונדרך – מבפנים.

*ראה “ליסה העצובה” בשער זה.

אמנות החיים

אמנות החיים אינה נותנת עצמה בקלות, וככל אמנות, אין היא נרכשת על-ידי אמונה או משאלת-לב. אמנות החיים מבטאה את עצמה באמצעות חומרי-הגלם הייחודיים לה: הסבל, הכמיהה, התמיהה, ההשתוקקות, השאיפה למשמעות. וכפי שיש “אמן החיים”, יש גם בעלי-מקצועות אחרים בתחומי החיים: למשל, “סוחרי החיים” וגם “מהנדס החיים”. סוחר החיים נושא ונותן, מתמקח ומוכר (את תכונותיו, קסמו, יכולתו) ביוקר וקונה (בידור, ריגוש, הנאה, יוקרה, כבוד) בזול. מהנדס החיים בונה לעצמו יתרון, מתכנן מניפולציה ומסווה ערמומיות בלבוש סולידי הוגן.

ו”אמן החיים”? אמן לוקח את הסבל, את האבסורד, את החיפוש, את האימה, את הריקנות ואת הניכור, ולש ומעצב אותם בתבנית החזון הרוחני שאליו הוא שואף להגיע. כיוצר אותנטי, מצוי אמן החיים תמיד בתוך תהליך היצירה – שמעצם מהותה אינה נגמרת לעולם. אמן החיים נוגע כל הזמן בחומרי החיים, מחפש כל הזמן את התבנית הבאה, ואת המארג הבא שיהווה נדבך נוסף, מימד נוסף, ליצירה שהוא יוצר בחייו על-ידי חייו, תוך כדי חייו – חייו.

על החוכמה האמתית

החוכמה האמתית היא לראות את הדברים כמות שהם, לא כמות שהם נראים לנו. החוכמה האמתית טמונה בהתייחסות ‘רנטגנית’ לדברים, החודרת מעבר למסכות ולכיסויים, לזמין, למובן מאליו ולשגרתי ומגלה את המציאות האמתית, שהיא תמיד נסתרת מן העין. רק ראייה כזאת תגלה את הכבשה שבתוככי הקופסה, את הפיל שבמעי הנחש, את הנסיך הקטן משוטט בערבות השגרה של חיי היומיום.

וזה הכל: כי כפי שהשתיקה מעבר למילים, והחושך מאחורי האור, כך

-הריקנות בתוככי המלאות,

-הנצח מעבר לחולף,

-האמת בתוככי השקר,

-והמוות אחרי החיים.

כך החוכמה האמתית – מאחורי, מעבר ובתוככי הקיים, החולף והמתכלה.

” החוכמה אינה נלמדת לבסוף בבתי-ספר, לא ניתן להעבירה מהאחד שיש לו לאחר שאין. החוכמה היא של הנפש, אינה זקוקה להוכחה, היא ההוכחה עצמה”

וולט וויטמן, שירים של הדרך הפתוחה

משהו חסר

בכל מצב חסר משהו, משהו איננו.

בשיחה, במפגש, בתוכנית הטלוויזיה, בחנות, במשפחה, במכתב שנשלח אתמול – משהו חסר, משהו איננו.

וככל שמסביב הכל ישנו יותר, רועש, קולני, כוחני ותובעני יותר, כן אותו משהו שאיננו חסר יותר.

כי כל שישנו הוא כיסוי ומסווה לזה אשר איננו, לזה אשר חסר. וזה שאיננו הוא זה שבעצם משפיע ואחראי למה שמתרחש.

לא זה שזמין ושכיח וגלוי, אלא זה שנדיר ונסתר, הוא המשפיע, הוא החשוב, הוא היש האמתי.

מה מוזנח? מה לא נאמר? מה לא נעשה? מה איננו?

מה חסר? כה חסר – שזה כואב.

מה שישנו מתרבה אינפלציונית, קל להשגה: המוניות, גסות, קולניות, שעמום, תוקפנות, בוטות, השגרה, מונוטוניות הקיום, שטחיות, חוסר פשר קיומי, התחרותיות. כל זה מתרבה ומכסה, עוד טפח ועוד שעל, עד ששוכחים לחלוטין את זה שמתחת: את הנדיר, את האיכותי, את השקט; את השקט הזה שבין המילים, שוכחים אפילו שהוא כבר איננו, שוכחים את הרוח.

אך עם זאת, בתוך כל מה שגלוי וחוגג בראש-חוצות, פזורים רמזים, כמו בסיפור בלשי, סימני-דרך המוליכים לישות שמעבר, לנסתר האפקטיבי, שישנותו הנעדרת עיצבה את הגלוי והשפיעה על כל המופיע על בימת זה המתרחש כעת.

דו-חיים

אנו שוקעים – כקרפדות כבדות, אל מתחת למימי תודעתנו, נושמים מים דרך הזימים שלנו.

מתוך המים – החוף והשמים הם פנטסיה, פילוסופיה, מיסטיקה. וכך אנו ממשיכים, תחת המים, שוכחים לזכור איך זה לנשום אוויר נקי.

” זה הדבר שאנו עושים עם עצמנו. אנחנו משתמשים עם עצמנו כבמרכבה, שעה שהיינו יכולים לטוס.”

פ’ ד’ אוספנסקי, הדרך הרביעית. ע’ 49

ומה שביניהם

הדיכוטומיה

כאשר אין האדם רואה את אשר לפניו או אינו מקשיב לאשר נאמר לו, אחראי לכך חוסר תקשורת בין עין אחת לאחרת, בין אוזן אחת לאחרת, בין מח ימין למח שמאל.

במקום שהרגל האחת “תקשיב” לאחרת, ושתיהן תנסינה ללכת יחד…

במקום שהיד האחת “תקשיב” לאחרת, ושתיהן תנסינה לפעול יחדיו…

במקום שעין אחת “תקשיב” לאחרת, ושתיהן תנסינה לראות יחד…

במקום שאוזן אחת “תקשיב” לאחרת, ושתיהן תנסינה להאזין יחד…

מתחזקת הרגל החזקה על חשבון האחרת, היד החזקה מתעצמת על חשבון האחרת, העין החזקה, האוזן החזקה– צוברות כוח על חשבון האחרות.

הסינרגיה

כאשר מופקעת מן האדם היכולת להגיע לאיזון בממלכתו, לטובת מאבק כוחות שבין הכח הגברי הדומיננטי לכח הנשי הרך והסביל (שבה תמיד הכח החזק מנצח), נפגמת התקשורת שלנו עם העולם.

הרצון להיות חזק – מול הכמיהה לאפשר חולשה; חייב לשכון בנו – במין, ברגש ובמחשבה – בדו-קיום מאוזן. איחוד הניגודים הוא המאפשר איזון; לבל יצמח הרצון להיות חזק על חשבון קיומה של החולשה; לבל נהפוך לבני-ערובה בידיו של הקוטב הדומיננטי (יאנג).

שכל, רגש ומין מאוזנים, שמתקיים בהם ביטוי מלא לא רק של הקוטב החיובי אלא גם של השלילי – יזכו אותנו במרכז-כובד, שידריך את העיניים לראות (ולא רק להסתכל), את האוזניים להקשיב (ולא רק לשמוע), את הידיים לבצע (ולא רק לפעול) ואת הרגליים ללכת (ולא רק לצעוד) – לכיוון שאליו יש ללכת, אל המטרה.

דרך הלוחם

מכל עימות ומכל התמודדות יוצא אדם גבוה מעט יותר.

לא מנצח, לא מנוצח – רק יותר גבוה, הוא נעשה גבוה מעצם העובדה שהוא נטל בזה חלק, עמד בזה בכבוד ושרד כאדם.

ואם ישתמט מעימות, יברח מהתמודדות – תשתוחח קומתו האנושית והרוחנית, והא יתכווץ, יתגמד, יאבד משיעור-קומתו.

על-כן אנו זקוקים לה, להתמודדות. כפי שעינינו נזקקות להתמודדות עם צריבת האור, רגלינו עם הקושי וההתנגדות של הקרקע ושרירינו עם עומס וכבדות המשא, כך זקוקים אנו להתמודדות, להתעמתות עם קשיי החיים*.

מזמן לזמן, מתקופה לתקופה, על האדם לחלץ עצמו מתוך האריזה הנוחה, המהוגנת, הקורקטית והזעיר-בורגנית של שגרת חייו, ולשחרר את עוצמת הלוחם הטמונה בו. לתת דרור לכוח הפורץ ממנו – מסוכן וחסר פשרות – כשד שחולץ מן הבקבוק, והא הולך וגדל, הולך ומתעצם. ככלב מבוית שנשכחה ממנו מורשת הערבות הפראית, נפש הזאב שבפנים. ורק לאחר שחש בזאביות שלו, הוא חוזר אל השגרה – סובלני, שליו ורגוע מתמיד; הוא חוזר כשבתוכו ידיעה ברורה ורעננה של המידה הנכונה והריאלית של עוצמתו הפנימית.

כך, אל לו לאדם להניח לעצמו להתקבע, להשתבלל מדי בשגרה המנוונת והבטוחה של חייו, שמא יתרכך וישקע כתפיחה שוויתרה על החום המאתגר והקשה של תנור חייה. עליו להפסיק לברוח מעימותים, עליו לשוב ולחוש את קשיות הווייתו ועקרונותיו (כפי שהם באים לביטוי תוך כדי התמודדות). עליו להשליך את עצמו אל מחוץ לטווח השגרה של חייו ולצאת החוצה, כאביר מימי-הביניים המחפש את הנסיכה הכלואה, את הגבירה הנתונה בצרה; כלומר, את זהותו האמתית, זו שטואטאה אל מתחת למסכה, ואז הוא שב לשגרה עם שניהם: עם זהותו האבודה ועם ידיעת העוצמה השקטה של הלוחם שבו.

https://tinyurl.com/y69ffbn9

“הלוחם לומד לנצל כל מצב קשה ככל שיהיה, כתרגיל מודעות. הוא מתעלה על כוחות המשיכה והדחיה של החוש הפשוט ומשתמש בכאב ובעונג שלו כאנרגיות שהן זהות בחשיבותן לגבי התפתחותו. מה שעבור אדם רגיל נחשב כאסון עשוי להוות עבור הלוחם הזדמנות נפלאה לסגל לעצמו ביטול, אורך רוח, תושייה ותכונות אחרות…”

אריה יעקוב לייב, דון חואן. הוצאת גל, 1993, עמ’ 104.

*ראה “טבעם האמתי של התנגדות והקושי” בשער הדעת.

בשבחי תנוחת הלוחם

לא חסרות בעולמנו סיבות לצאת בעטיין למלחמה ולהילחם. מדי יום נוספת סיבה לרשימה בעולם זה המאפשר לקשישים להיזרק החוצה ממעגל החיים – כפחית משקה ריקה; עולם המאפשר אפליה, ניצול והתעללות בחלשים; עולם המאלץ את החלשים והרגישים באשר הם לשאת את הרודנות של החזק, הבוטה, המשפיל, השתלטן והמתנשא. עולם המרשה לגסות, לחוסר התחשבות, להופיע, לשגשג ולהתקיים. ושדה-הקרב נמצא כמעט בכל מקום, כי כמעט בכל מקום מרימות חוסר ההתחשבות וחוסר האנושיות את ראשן המכוער.

מה נוח להפנות עורף, להעלים עין – אך בכך גם להיפך למעין משתף-פעולה.* כי זה השואף להישאר נקי ויבש בעולם מלוכלך ורטוב כעולמנו מבטא חוסר הגינות כלפי אמת-המידה העקרונית של עצם היותו אדם, יצור אנוש.

כשאדם בוחר להתמודד עם נגע או בעיה שיש לו לגביה עמדה ברורה, הוא צומח בשיעור-הקומה האישי שלו, הוא צומח כאדם.

אך אם הוא מפנה את מבטו, מעלים עין, ואומר בליבו: “זה לא כאב הראש שלי”, או “שאחרים ישברו את הראש”, או אם הוא מנסה לשייף את הבעיה ולהעלימה – הוא הופך שוב למשתף פעולה עם הכוחנות.

אך עם זאת אין כוונתי ליציאה להפגנות וגם לא לחתימה על עצומות או לויכוחים גועשים בפייסבוק או בואטסאפ, לעיתים קרובות זה כדי למרק את המצפון, הכוונה לתנוחה פנימית של הלוחם, התנועה החיצונית יכולה להוות פיצוי על תנוחה פנימית רופפת. חשוב שהאדם בתוכו יאמר: “לא”. ואז יהיה עוד אדם עם חוט שדרה פנימי, וזה חשוב יותר ממאה הפגנות אלימות יותר או פחות, גם בארנה החיצונית הכל חוזר על עצמו ואין חדש תחת השמש והזירה היחידה הניתנת לשינוי היא הזירה הפנימית של האדם. ועל כך ועל כך בלבד הכוונה במסה זו.

https://www.wiseoldsayings.com/warriors-quote+s

“המאבק הוא אבי הכל, המאבק הוא הערך המשותף, והריב הוא הצדק, והכל בא מתוך ריב וכורח”

הרקליטוס האפל, פילוסוף יווני

(כ-540 – 480 לפני הספירה הנוצרית)

“רוחו של הלוחם אינה מוכשרת להתפנקות ולביאה בטרוניות, גם לא לניצחון או להפסד. היא מוכשרת רק למאבק. וכל מאבק הוא הקרב האחרון של הלוחם עלי אדמות. על ידי כך התוצאה היא דבר שאינו אכפת לו כל כך. בקרב האחרון שלו עלי אדמות מניח הלוחם לרוחו לזרום בחופשיות ובבהירות, ובשעת הלחימה, מתוך ידיעה שרצונו הוא מושלם, צוחק הלוחם וצוחק.”

קרלוס קסטנדה, מציאות נפרדת. הוצאת זב”מ, ע’ 193.

“הלוחם לעולם אינו מתאונן או מתחרט. החיים הם אתגר בלתי פוסק, ואתגר אינו יכול להיות טוב או רע. אתגר הוא פשוט אתגר.”

קרלוס קסטנדה, סיפורי עוצמה. הוצאת מסדה.

*ראה “מחיר הפשרה” בשער הדעת.

ביבליוגרפיה אודות הלוחמה והלוחם:

הסמוראי הלבן, דיוויד מורל, הוצאת שלגי, רמדור.
סמוראים בחליפות – הדרך היפנית לעסקים – מולי אלדר, צ’ריקובר
אהובו של הסמוראי – אהבת גברים כביטוי לכוחו של הלוחם, הסמוראי, יאהאה סאיקאקי, הוצאת אסטרולוג.

השורה התחתונה

לא השורה העליונה אחראית לדברים כפי שהם, לא השיא, לא ראש הפירמידה. זו השורה התחתונה הנושאת עליה את המשקל של כל יתר השורות. השאלה היא: האם נרשה לעצמנו ליפול מתחת לה? ואם לא נרשה, באיזו מהירות לא נרשה זאת?

המאמץ האמיתי לנוע, להניע, להגיע למעלה, גלום לא במה שיעשה האדם עם המיטב שבו, אלא במה שלא ירשה לעצמו לעשות עם מה שגרוע (או חלש, או לא מפותח) בו. במילים אחרות: ההתקדמות מושגת לא על-ידי שכלול של מה שכבר מתפקד ומה שכבר מפותח באדם, אלא היא תלויה בשאלה עד כמה לא יניח האדם לעצמו לשקוע בגלל המטען השלילי הכבד המושך אותו מטה. והנפילה מתחילה ברגע שמפסיקים להתאמץ כל-כך, ברגע שמנמיכים את עוצמת הלחץ הפנימי.

מצב שכיח זה קורה כאשר תשומת-הלב נשאבת כלפי מעלה, אל השורה העליונה, אל השיא, אל קצה הפירמידה. ושוכחים את השורה התחתונה.

ואז, משנפרצה השורה התחתונה, הכל מתחיל לשקוע. ושם, למטה, דבר אינו חשוב עוד. הכל חסר ערך, נטול מטרה ומשמעות.

והשורה העליונה נשאבת לאינתיפאדה של השורה התחתונה, ומה שמשתרר לבסוף הוא ניצחון הבינוניות.

דיכוטומיה

אפו נפחס אל זגוגית השמים

ועיניו גמעו טל פלנטות אבודות

ורק מותניו החלשות לא חשו

את רגליו השוקעות.

ג.ר.

“אין ברכה שורה בעליונים אלא אם כן שורה בתחתונים וכו’ כי מציאות כל האצילות לא נאצל אלא לצורך התחתונים, ואחר כך שעברו אל התחתונים, אם כן בהיות התחתונים ראויים אל הברכה שתשרה עליהם, אז שורה הברכה והשפע בעליונים.”

משה קורדובירו, פרדס רימונים. מונקאטש, תרס”ו.

“…ר’ זוטש הלך ללמוד חסידות אצל ר’ אלימלך מליזנסק. ר’ זוטש היה ידוע כמי שמהלך בעולמות הרוח. כששאלו אותו מה למד בחודשים אלה אצל ר’ אלימלך, ענה: למדתי כיצד קושר הצדיק את אנפילאותיו.”

(אנונימי)

סודו של אחינו – הפרש הבודד

חלק א: אחינו

עיניו של הפרש הבודד עצומות למחצה. הוא נראה רדום, אך רואה הכל. שקט הוא ושתקן. כמעט צללית על רקע הסביבה שהוא שרוי בה.

על-כן כה קשה להאמין שמאחורי חזות זו מסתתרת סערת יום-הדין, סערה העלולה לפרוץ בכל רגע וללא אזהרה מוקדמת. קפאונו החיצוני וחזותו השקטה מוליכים שולל. עדות הם לשליטה עצמית מוחלטת. וככל שרבה שליטתו, כן יראה חלון-הראווה שלו סגור ושומם יותר. * אכן, רבים (ולא טובים במיוחד) שילמו ומשלמים מחיר כבד, טועים לחשוב כי שליטתו העצמית אינה אלא חולשה. איטיותו החיצונית של הפרש הבודד עומדת ביחס הפוך למהירותו הפנימית. ככל שהתהליכים שבפנימיותו (הקליטה, ההטמעה, ההחלטה והתגובה) מהירים יותר, כן תלך חזותו החיצונית ותיראה רפויה, נינוחה ואיטית יותר. דומה הדבר ללהבי מדחף של מסוק או מאוורר: ככל שהלהבים סובבים מהר יותר, כן מתקבל הרושם שהם סובבים לאט יותר; ובמהירויות גבוהות עוד יותר נראים הלהבים כאילו אינם סובבים כלל. על-כן, כל אלה הטועים לחשוב כי חזותו החיצונית מעידה על חולשה ועל כן תוחבים אצבע תוקפנית אל תוך להבי חייו של הפרש הבודד – מגלים לפתע בהלם ובזוועה כי ידם חסרה אצבע…

חלק ב: – הסוד

מהו סודו של הפרש הבודד? איך זה “עובד” אצלו? ועוד לפני-כן, למה זה “עובד” אצלו כך? כדי להתחיל להבין אותו, יש להבין תחילה מה אינו. בראש ובראשונה הוא אינו גיבור. (הילת הגיבור הולבשה עליו בסרטים ההוליוודיים שפרסמו אותו). שנית, הוא גם אינו יצור עצמאי, ובעל בחירה חופשית ובלתי תלויה. למעשה, בדיוק הוא ההיפך מכך. הוא כלוא, אסיר, שבוי. הוא מצוי במצב של כניעה מלאה לכוח שמפעיל אותו, כוח שעובר דרכו, כוח שעכשיו כבר יכול לעבור דרכו – לאחר שמשאלותיו האישיות ורצונותיו האנוכיים, ובעיקר “הבוס” שלהם – האגו שלו – פינו לו את מקומם. כלומר, סודו הוא הכוחות שמפעילים אותו, הכוחות שהוא משמש להם אכסניה מרצון, כוחות המשתמשים בו כתחנת-מעבר, המפעילים אותו כמו היה מריונטה, בובה על חוט (של מתח גבוה).

חלק ג: האנלוגיה

אחינו הפרש הבודד דומה למקלט/משדר-רדיו משוכלל. מבחוץ הוא נראה כמקלט-רדיו רגיל, אפילו מוזנח במקצת: מפעם לפעם ניתק חוט כלשהו, כאילו יש בו עומס יתר או קצר. ואז הוא מקשיב, מתכוונן פנימה – לרחש החשמל העובר בחוטים, מאזין ובודק את רמת הטעינה והמתח, מזיז חוט, והכל תוך כדי ריכוז עמוק ושלווה על-תנאי; דרוך מבעד לשלווה כלפי כל סכנה צפויה. כי חששו הגדול הוא למצוא עצמו לפתע כשמשון הגיבור: ללא ערוצי תקשורת, שדרכם הוא מתחבר אל העולם המזין אותו בעוצמה.

חלק ד: סיום

לאחינו סוד בתוך סוד: הוא סוכן סמוי, סוכן חשאי, סוכן של הממלכה שממנה הוא שואב את כוחו ושאותה הוא מייצג.

איפה הוא?

אחינו הפרש הבודד נמצא בסביבה, קרוב.

רק העיפו מבט מתבונן נוסף,

רק חפשו שוב,

חפשו את העיניים.

“לוחם הוא יצור מאגי וקשוח, חופשי ומשולח לנפשו, בעל טעם והליכים מעודנים מאוד, ותפקידו בעולם להשחיז את להביו, אך גם לכסותם, למען לא ידע אדם (אחר) עד כמה הוא קשוח.”

קרלוס קסטנדה, כוח השקט. הוצאת זב”מ.

*אויגן הריגל, זן באומנות הקשת. הוצאת דביר, 1990.

האין

האין הוא החלל, עין-הסערה השקטה, החור השחור, השער הבולע לבסוף את כולם. אך לפי שעה, כולם מתעלמים ממנו, מתכחשים לו, בורחים ממנו. בורחים מן הכלום השוכן בתוככי הכל. בורחים אל הזמני, המידי, המהיר, הזמין, המרגש. מוצאים מפלט בסרטים, באהבהבים, ברומנים, בספרים, באוכל. לברוח מן הכלום, מן הריק.

אך הריק, האין, הוא הוודאות הקיימת היחידה, ודאות מוחלטת, המוסתרת על-ידי הזמניות, הבאה, הולכת, נכנסת ויוצאת, רוקדת ומתחלפת – כווילון המתנופף על-פני חלון פעור.

החיים הם כיסוי על כיסוי: בתחילה מה שיש, מאחוריו מסתתר מה שאין. ומה שאין הוא המעטה האינטימי והקרוב ביותר שמאחוריו שוכנת הישות, שוכנת האמת.

“…אם יעמוד בתעוזה זו, יושלם גורלו בכך שיפגוש את האמת השלמה, את האמת הנעלה על כל האמיתות, את המקור חסר הצורה של כל המקורות – את האין שהוא הכל, יפגוש וייבלע בקרבו וישוב וייוולד ממנו.”

אויגן הריגל, זן באומנות הקשת. הוצאת דביר, 1990.

“…כיוון שהמציאות אינה שלימה ואינה כוללת, הרי ההוויה מתגלית דרך מושג האין. מושג האין בהעבירו את המחשבה אל מעבר לו, חזרה אל המציאות, חושף אותה, אבל בתוספת עושר של תוכן, חושף אותה במלאותה.”

רן סיגד, אקזיסטנציאליזם, הפרק “מושג האותנטיות בפילוסופיה של היידגר”.

“כשהיא מעומתת עם האי הוויה, לובשת ההוויה חיוניות ובלתי אמצעיות והיחיד חווה תודעה מוגברת של עצמו, של עולמו ושל האחרים הסובבים אותו.”

רולו מיי, גילוי ההוויה.

על המחלוקת הפנימית

המחלוקת וחילוקי-הדעות היו קיימים תמיד, בכל מקום ומאז ומעולם. אנשים התקוטטו תמיד, שנאו ופגעו תמיד איש ברעהו.

מאז ומתמיד היו המריבה והפלגנות קיימות בעולם: בין חזית השמאל לחזית הימין, בין שמרנים לליברלים, בין פשיסטים לקומוניסטים, בין עשירים לעניים, בין מנהלים לעובדים, בין בעלים לנשים, בין הורים לילדים, בין גסי-רוח לרגישים, בין חזקים לחלשים. בכל מקום – המלחמה.

אפילו על רבנים וצדיקים לא פסקה המחלוקת, למשל אצל רבי נחמן מברסלב.

אך יש מקום נוסף, נסתר מהעין, מודע אך מעט, שבו נטושה מלחמה קשה לא פחות; זו המלחמה הפנימית הניטשת בין האונה השמאלית לאונה הימנית, בין ההיגיון לבין הרגש, בין הבולמוס של היצר לבין השכל הישר, ובין היצר לבין המצפון, בין ההרגל לבין היוזמה, בין העצלות לבין הפעילות , בין הפיתוי לבין האיסור.

ובמלחמה זו, כמו במלחמה, אין מנצחים. זו מלחמה מתמדת, מרה, ההולכת ונמשכת מתחת למסווה האיחוד עד שמרוב מלחמות פנימיות, יורדת העייפות משתלטת. שבעי קרבות פנימיים, אנו נסדקים לאיטנו, הולכים ונשחקים.

וכל המלחמות החיצוניות הן רק ההשלכה של המלחמה הפנימית שבתוכנו, על העולם שאנו חיים בו.

נ”ב: ראה המסה “ומה שביניהם” בשער זה

לחלום את המציאות – הספד

לחלום את המציאות – מקום בו גרגר האמת הזעיר, מוקף בחצאי אמיתות וברבעי אמיתות.

לחלום את המציאות – מקום בו איש אינו יודע, מה שכל אחד מסתיר מכולם, וכולם אינם יודעים. אינם יודעים את המציאות הנסתרת, השרה שיר נוגה, שיר של היזכרות הקיימת מעבר לסף השקוף למחצה של תודעתם. הלחישה החרישית של התפעמות מן החיפוש והגילוי כבר כמעט אינה חיה באיש. רובם ממשיכים לאחוז במסוויהם האפרפרים, ורק שאון להגם ופטפוטם מהווה את המדד העיקרי למחסומים ולמעצורים הקיימים מעבר למסכת הטריוויה של המוסכמה החברתית.

כמעט שאיש אינו יודע ולאיש לא אכפת שספינת האותנטיות הבודדה הפליגה זה מכבר. רק הגלים האיטיים שמאחוריה מעבירים את מסר הדמדומים של פרידה ונעילה.

עצוב. עצוב במחשבה, עצוב בעיניים, עצוב בנשמה. כי נשרו כנפיה של הציפור הצהובה והמתוקה של נעורינו היקרים, של כמיהותינו האינטימיות, קולה נסדק.

לחלום את המציאות: המסע תם. החצוצרות נאלמו. השיירה עברה. היופי והאמת גזו. וגרוננו נשנק מצער.

“ליסה העצובה”

אנו נולדים עם דחפים ועם צרכים, עם דחפים שבלעדיהם לא נוכל. כמו ילד המושך בחוזקה בשמלת אימו, כך כף היד של הדחף אוחזת בנו עד מבפנים, מושכת ותובעת לבוא על סיפוקה.

ילדים תובעניים רבים כאלה מושכים בשמלתנו מבפנים: העיניים תובעות לספוג מראות, השרירים תובעים להתכווץ (או להרפות), הקיבה תובעת מזון, והעור תובע לחוש מגע, המוח תובע גירויים, המין תובע סיפוקים והרגש תובע אישור, אהבה וחמימות.

אך הדחף העמוק והתובעני ביותר בא מהנשמה.

אין צורך דחוף יותר, אין זעקה רמה יותר, אין כאב עמוק יותר מאלה הבאים מן הנשמה. כה נוקבת ונוראה זעקתה של הנשמה– שאם אך ישמע אותה האדם, יניח מייד את עיסוקו השוטף במילוי צרכים אחרים ויקדיש חייו למלא אחר צרכיה של נשמתו. אלא שאוזני האדם חרשות מלשמוע את זעקת נשמתו, את בכיה של “ליסה העצובה” שלו, הטמונה עמוק עמוק בתוכו.

אמנות הסיום

ואפשר לדעת גם איך להיפרד…

לאגד יחד כל שיישאר מאחור, כל הפזור, הזרוק והמושלך – לחבילה אחת מסודרת, מאורגנת. לבדוק שוב ושוב כל פסיק, כל תו, כמו היתה זו התחייבות כספית בסכום גדול, כמו היה זה דיוקן עצמי שייתלה לנצח בגלריית הזמן.

על הסיום להיות שונה, אחר. קוטבי ומנוגד להתחלה.

התחלות אינן חלקות לרוב. הן מהוססות, מגמגמות – תווים בודדים, המחפשים את הנעימה, את הלחן, את הקצב הנכון. פיסות בודדות של פאזל המחפשות את התבנית השלמה. ואז, משנפלו הפיסות למקומן והתמונה הושלמה, נהפכת ההתחלה לתהליך המשכי, אוטומטי. הדברים מצאו את מקומם הדינמי, ההתרחשות קורה כמו מעצמה.*

ואז, בזמן כלשהו, חייב להגיע הסיום: מאורגן, קשור ומאוחד. שזור בסיבתיות, במשמעות ובכוונה מודעת.

וכך בכל סיום: כאשר אורזים במזוודה, קמים משולחן הסעודה, סוגרים את דלת הבית, מסיימים שיחה או מערכת יחסים, וגם כאשר נפרדים מן החיים… כן, ובמיוחד אז: לסיימם באכפתיות, בכבוד עצמי, ובהתכוונות מלאה. אך לשם כך יש צורך ברמת תודעה מיוחדת, גבוהה בהרבה מעל לממוצע.

אמנות הסיום.

אמנות נעלה באמת.

*ראה “ההסתגלות לחיים” בשער הדעת.

מכירת הנשמה

מכרנו את החלום מוקדם מדי.

אמנם, בסופו של דבר נימדד כולנו על-פי התוצאות שהישגנו, אך למה לצמצם את עצמך, כבר, לממדי מנהל-חשבונות העוסק אך ורק בחישובי רווח והפסד: “כדאי לי, לא כדאי לי”, “משתלם , לא משתלם”. מה לגבי המסתורין? לגבי הקסם המופלא הזה הצובע הכל בצבעים חזקים מן החיים? הזדקנו מהר מדי. כה מהר הנחנו לשגרת המציאות לחטוף את עפיפונינו ולהחליף אותם בניירות “מצב חשבון”.

אל תמכור את נשמתך בזול בעבור שקלי הכסף שיביאו לך הכרה, יציבות, או מעמד, כאן ועכשיו. אל תמכרו את בכורת רוחכם בעבור נזיד העדשים של הביטחון הכלכלי, החברתי והמעמדי.

כי הרוח נולדה חופשית.

אני מתבונן בכם ואתם אפורים, משעממים, צפויים מראש, בינוניים.

הקהיתם את הפינות החדות, פצרתם את הזיזים והבליטות הנונקונפורמיסטיות, כדי שתוכלו להתאים לריבועים ולקופסאות שהיתוו לכם הממסד ודעת-הקהל.

אתם נוהגים כהוריכם – חותרים אל הכלא הנוח, אל “הקופסאות הקטנות”, שאליהן מגיע כל מי שנוהג כילד טוב, כעובד טוב, כאזרח טוב.

אך אתם מתים, ונשמתכם אינה נושאת עמה עוד את הניחוח הרענן של הנעורים והמקומות הפתוחים, עתה היא עבשה, חנוקה.

אתם מפחדים: מפחדים לשגות, מפחדים מן הבדידות, מפחדים להיות עצמכם. ועל-ידי המלכת הפחד, אתם מכריזים אי-אמון באינסטינקטים שלכם, באינטואיציה שלכם, בקולכם הפנימי.

התגרשתם מייעודכם ומאלוהיכם (יהא אשר יהא). נהפכתם לקטנים, לבלתי-חשובים, לבינוניים ובני-תחליף.

מכרתם את החזון, את ההבטחה, את השראתכם המקורית – בעבור לגיטימציה ובעבור מקום טוב באמצע בהיכל שבו נמשכת כל הזמן ההצגה הגדולה של החיים. אבל היכל חייכם שלכם מרוקן וסגור. שום הצגה והתרחשות אינן מועלות בו, כי היכל חייכם מאכלס בתוכו עכשיו רק את רוח-הרפאים של עצמיותכם המנוחה.

הערה מהותית: נבואת זעם זו אינה מושמעת כנגד ההמון השקט, אך ורק כלפי בעלי הייחוד ונושאי הניצוץ למיניהם שמכרו אותו בעבור ‘מקום טוב באמצע’.

על מה הם מדברים?

על מה הם במדברים בני האדם, על מה הם מדברים?

על אש באמצע השמיים? על כוכבים באמצע היום? על הנפש שלא חדלה לכמוה (בין בלילה ובין ביום)?

על מה הם מדברים, מדברים ומדברים ושחים וגורסים?

על עניינים שונים הם מדברים, שאינם מעלים ואינם מורידים:

“מה היא קנתה אתמול?” ו”כמה עולה שק סוכר בסופר השכן?”

ו”מי לבשה שמלה ומי חצאית?” ו”מה אמר ההוא שאמר להם שסיפרו לנו?”

על מה הם מדברים?

האם על הוויות השמים ודרכי הכוכבים? על מסתרי הקיום ופשר החיים?

לא, על עניינים פעוטים, שאינם מעלים ואינם מורידים, שאינם משנים ואינם מזיזים. רק מאגדים את הסטטוס-קוו בחוטים, בקורים שהם טווים, קורי-שינה דקים. קורי שינה לנרדמים, לישנים שנת-ישרים, שנת ישרים באמצע החיים.

מהלם להלם

אנו חיים חיינו מהלם להלם והם נמתחים מטראומה לטראומה.

אסונות קטנים חוצים את חיינו כנקודות ופסיקים בסופי משפטים; בכל פעם להפסיק, להרגיש את עולמנו חרב – בכל פעם מחדש.

חיינו מלאים בסערות בכוס-תה, קשיים. וכל אחד מהם “מתכונן” להיות הנקודה האחרונה בפסקה האחרונה.

וכוח החיים נע בתוך השורות ובינן, ומעומד למבחן עם כל פסיק, עם כל נקודה: היכלא מאחורי הנקודה הסופית הזו, או יפרוץ דרכה קדימה והלאה, לעוד משפט ועוד שורה, לעוד פעם?

וכך חיינו: מהלם להלם, מטראומה לטראומה, מאסון לאסון, וביניהם – הפרחים.

חלק רביעי: שער הקיום

הקדמה לשער הקיום

“הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל.

מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש.

דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת.

וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם.”

(קהלת, פרק א, פסוקים א – ה)

זה אינו שער הרחמים. יום אחד אנו נזרקים אל הקיום, ואז, יום אחד אנו נזרקים ממנו החוצה.

הקיום. לחיות את החיים, את הזמן, את עתנו ההולכת וכלה, הולכת ואוזלת – את מה שנותר.

שער הקיום הוא על אודות החיים כמות שהם, ללא סרק, ללא איפור. מכאניים, אוטומטיים, אבסורדיים, מנוכרים, חסרי פשר, נזרקים אל המוות, ולא מצאתי המחשה טובה יותר לקיום הזה, לאקזיסטנציה הסתמית והנוראה הזאת, מאשר משל קצר ועתיק על מצבו של האדם בקיום.

האדם בחייו משול להולך במדבר שלושה ימים ללא מים, ובעוד דקות מספר יגווע בצמא. והנה נמר שועט לקראתו. האיש בורח בשארית כוחותיו, והנה מן העבר האחר, עט עליו אריה… במר נפשו, הוא מעיף מבט לכל הכיוונים, והנה, ממש מתחת לרגליו, בור. מבלי לחשוב, הוא קופץ פנימה… ומגלה שהבור עמוק מאוד, ובקרקעיתו קן של צפעונים. תוך כדי הנפילה, הוא מבחין בשיח הצומח מדופן הבור. הוא שולח יד, נאחז בו ופילתו נבלמת. עוד בטרם הספיק לנשום לרווחה, הוא מבחין בשני עכברים, האחד שחור והאחר לבן, המכרסמים את גבעול השיח משני צידיו. רגע לפני הינתקות הגבעול, מבחין האיש בטיפות דבש על אחד העלים, והא מלקק אותן בשארית כוחותיו…

ארעיות הקיום האנושי

מושג הארעיות של הקיום האנושי אינו נתפש בתודעתנו הרגילה.

נכון, אנו אומרים שאנו יודעים כי קיומנו כאן זמני ומוגבל, אך זה מס-שפתיים בלבד. אנו אומרים – ובעצמנו איננו מאמינים. אנחנו חיים כאילו קיומנו לא יופסק יום אחד, שעה אחת, רגע אחד – ויותר לא נהיה, אף פעם, בכלל…

לרוב, אין אדם מתעמק בכך יותר משהוא מתעמק בשיקולים הסבוכים הקשורים לקניית מכונית חדשה. המוסכמה החברתית (באמצעות המדיה של הפטפוט והלהג החברתי*) מעודדת את הדחקת הנושא; אך מאחורי מסך עשן חברתי זה מסתתר פחד אדיר, טאבו נורא. אנו מתנהגים כלפי המפלצת כאילו היא כלבלב, וכמו באגדת בגדי המלך החדשים, אנו מאמינים ברובנו כי המלך אכן אינו עירום; כלומר, ארעיות קיומנו “אינה בעיה כלל”, היות שכולם מתייחסים אליה כאילו אכן אינה כזאת…

למעשה, איננו מתמודדים כלל עם שאלה זו, ולכן גם איננו מכירים בעובדה כי חיינו נעים בפרוזדור של חוסר וודאות, בין אין לאין, בין ריק לריק.

בחלק גדול מחיינו הארעיים אנו רק מתכוננים לקראת החלק שנותר.

בעשרים השנים הראשונות אנו מתכוננים לעשרים השנים הבאות, ואחר כך כבר מאותתים לנו קמטינו, שערנו המלבין, גופנו הלאה, שכל זה עומד להסתיים לגבינו, אך איננו נרמזים. החיים דוחפים אותנו החוצה, ואנו מתעקשים להמשיך לייחל, להמשיך לצפות, להמשיך לקוות – לאושר, לסיפוק, להגשמה עצמית. אנו חיים בתחושה ודאית וברורה כי נולדנו כדי לצמוח, כי אנו צומחים כדי לחיות וכי לחיות זה עצם העניין, זה העיקר.

אך החיים הם מסע לקראת חוסר היותם.

אנו רק נוסעים העוברים בדרך הזאת, חולפים דרכה במסענו מתחנת חוסר-קיום אחת לתחנת חוסר-קיום אחרת. אנו רק חולפים בדרך הזאת, והדרך הזו היא – חיינו.

אנו שמים דגש רב כל-כך ומחדירים כוונה רבה כל-כך בלימודים, ברכישת מיומנויות שונות, כדי להפיק מן החיים את המרב, כדי שכאשר נגיע, נהיה מצוידים לקראת החיים. ואנו כבר בני שלושים ובני ארבעים, ממשיכים לפעור את מוחנו לחוכמה שתבוא מספרים ומקורסים, משוכנעים משנה לשנה שעכשיו נלמד, שעכשיו למדנו – איך לחיות…

וגם כאשר ממשיכות השנים לחלוף, גם לקראת הקצה של מסדרון החיים, אנו נעים בתוך חיינו כאילו הם במה, וכאילו אנו השחקנים הראשיים, וכאילו ההצגה נמשכת – לתמיד.

כל ילדותנו ובחרותנו אנו מצפים לרגע שבו יעלה המסך מעל בימת החיים וההצגה תתחיל. וכאשר מסתבר לנו שכל חיינו חלפו עלינו בציפייה חסרת-תוחלת,*** אנו בוחנים את עברנו בתהייה: מתי החמצנו את עליית המסך? את הבמה? כאותה שורה נפלאה מתקליטו האחרון של ג’ון לנון, דמיין: “החיים זה מה שקורה לך בשעה שאתה עסוק בלעשות דברים אחרים.”

ומסביבנו, הקרובים לנו הולכים ותמים, הולכים ומסתיימים, ותודעתנו קולטת לרגע את המשמעות האמתית של סיום החיים, אך רק עד ששבים החולות הנודדים של השגרה ומכסים את זה. ושוב אנו ממשיכים בשלנו, כאילו נהיה כאן תמיד, בתחושת נצחיות זעיר-בורגנית, צפרדען בביצת-חייו המתייבשת, הרואה עצמו כנסיך היקום… עד שהשלולית מתייבשת…

***סמואל בקט, “מחכים לגודו“.

*להרחבה בנושא הלהג החברתי והפטפוט, ראה ספרו של מרטין היידיגר, יישות וזמן. ע’ 211

**”אהה אמר העכבר, ‘מיום ליום הולך העולם וצר. תחילה היה רחב עד להפיל אימה, רצתי הלאה ומה שמחתי כשראיתי לבסוף מרחוק חומות מימין ומשמאל, אך חומות ארוכות אלו אצות כל כך להתחבר זו עם זו, עד שהנה כבר הגעתי לחדר האחרון, ושם בפינה עומדת המלכודת, ולתוכה אני רץ. “אינך צריך אלא לשנות את הכיוון, אמר החתול ובלעו!” קפקא.

החיים עוברים

חלק א

החיים עוברים, ואיך שלא נסתכל עליהם, הם עוברים: שמאל – ימין, שירה – פרוזה, הפרד –משול – הם עוברים. ואין רבותא בכך, כי ממילא הם עוברים, והם עוברים באותו אופן, אם בשיר, אם בניגון – הם עוברים.

והשקט שאחרי דומם כאילו לא היו לפניו חיים, ובשקט הזה באים ועוברים גדודים רבים, כנחיל ארבה: יוצאי-חלצינו שוטפים על פנינו כאילו לא היינו, בדרכם לגבעולים ירוקים ולטרף רענן, כאילו רק בשבילם נוצר ובזה כל הקיום… אך גם הם לא יהיו.

והאדמה הגדולה נושמת את היותנו כמו את אי-היותנו, וקהלת היה וממשיך להיות.

כל דור – שלו העולם ובשבילו, והוא חוקר אותו ושם עליו תווית וחותמת, כאילו לא ישעטו הדורות שיבואו כלפי הבנת היקום והחיים, כמו רק עכשיו מתרחשים הידיעה וההשכלה וקורים באמת.

כפי שרמת תודעתנו הצרה והננסית אינה תופשת את עוצמת התסכול והאימה שהדחקנו לפאתי תת-הכרתנו, כך אין היא תופסת את ה”אין” והלא לא ידוע הענקי שמסביב, שלפנינו ובוודאי שאחרינו. הכאן והעכשיו האגואיסטי מסתיר הכל, כאצבע מול עינינו המסתירה בניין בן ארבע קומות.

חלק ב

“החיים עוברים”, אנו אומרים, ולא ממש מתכוונים ולא ממש מאמינים.

“החיים עוברים”, אנו אומרים, ושוחקים עד דק את חשיבותו של משפט זה. כי ככל שאנשים עסוקים יותר בחייהם, כן תתעצם תרדמתם לגבי עצם העובדה שברגעים אלה ממש, חולפים חייהם לבלי שוב, ואין דבר כלשהו שיוכלו לעשות כדי למנוע זאת.

חיי כולנו עוברים, חולפים, עם כל אשר בהם; ולמרות הארעיות האדירה הזאת של גילאים, אהבות, מקומות עבודה, מחלות ומלחמות, ההתייחסות הכללית לכך היא כאל דבר מובן מאליו. טריוויה. כאילו החולף והזמני הינם נצחיים, ולא יחלפו להם – מוקדם, מוקדםמאוד,מוקדםמדי…

איההזועק“רק רגע, הבה נעצור לרגע וניתן כבוד והתייחסות לקיים החולף הזה לפני שיחלוף לו,” שהרי יחלוף על-מנת לא לשוב עוד לעולם. בתוככי הלהג החשוב הזה כביכול, שכולנו מלהגים, שמא נעצור לרגע להצדיע לו, לחולף הזה, להזיל דמעה.* לפני שיתמוסס אל האין, אל הריק, אל התוהו. ממש כשם שיתמוססו אחריו הישויות שיבואו בעקבותיו, שגם אותם ירקדו – אלה שיבואו בעקבותינו – כריקוד היחיד, ריקוד שיימשך לנצח… אך גם הם לא יהיו, וקהלת היה ויהיה לעולם, וככל שהחולף חולף, כך דברי קהלת צפים ועולים, כיבשה שקועה המתגלה עם נסיגת המים.

אז נעצור לרגע? הנה דמותנו בראי, הנה הבית הזה, חדשות עכשיו ברדיו, העלבון מאתמול שעדין מחלחל בנו, התקוות הללו שיש לנו לגבי החודשים הבאים… ונדע לרגע, להרף עין שביר ונמוג, נבין עמוק וכואב שהכל, כן, הכל עובר, והכל נמצא בתהליך של היעלמות. ועוד מעט קט לא יהיה. נתייחד כמה שניות, ו…נחזור לשגרה…

“האדם הוא כקצף על גלי הים, הצף על משטח המים, וכאשר נושבת הרוח, נעלם הקצף כלא היה. כך נעלמים חיינו במשב המוות.”

חליל ג’ובראן, הנביא והתלמיד. הוצאת אלישר, 1983.

*ראה “ויהי עצב” בשער זה.

הכל עובר

הכל עובר, הכל עובר. הפרסים, הציפיות – הכל עובר.

מה משנה מה היו חלומותיה ושברונות ליבה של ז’קלין הקטנה במאה השש-עשרה, בכפר קטן במזרח צרפת? איפה הם היום? ואיפה יהיו שברונות הלב של היום בעוד ארבע מאות שנה?

כל שפן מרגיש שהוא השפן היחיד, אך היו שפנים לפניו ויהיו אחרים אחריו, ואין זה משנה כלל מיהו השפן הנוכחי; העיקר שיש שפנים.

הכל נע הלאה. על-כן, אין זה משנה מה ומי; בסופו של דבר, את כולנו יבלע הזמן, והבאים אחרינו לא יזכרונו, כפי שאנו איננו זוכרים את שקדמו לנו.

אנו נעים על גבי הסרט הנע של הזמן בתנועות נמרצות, כאילו נוכל לפרוץ החוצה ולהנציח את עצמנו מחוץ לציווי האוטומטי. השחקנים שאחרינו כבר נושפים בעורפנו, ואנו רק עתה התמקמנו, עוד לא הבנו את חוקי המשחק…

אולי בספר הבא שנקרא, אולי בידיד הבא שנפגוש, אולי תגלוש חוכמת חיינו המצטברת יום אחד, ואז סוף סוף נתמקם ונתאזרח בחיים הללו? ובינתיים אנו “משחקים אותה” כאילו אנו כבר יודעים: קונים במרכול, נוהגים במכונית, מפקידים צ’קים בבנק, אבל בעצם “אנחנו עוד קטנים” – בעצם, טרם מצאנו את מקמונו בחיים.

לבטח זו רק הקדמה כלשהי לעיקר, שעוד יגיע…

אך הכל עובר, ואנו כאביב הזה או הערב הזה, החייבים לפנות את מקומם – זה לקיץ וזה ללילה, ואין זה משנה כלל איזה ערב ואיזה קיץ (ועד כמה קסום או חם); כאשר זמנו תם – זמנו תם, והסרט הנע של הזמן לא יאט ולא יעצור.

הכל, הכל עובר. ואנו עמו – אל האין שממנו באנו. ושירתנו/ זעקתנו יתמזגו עם מליוני השירות והזעקות שהיו, יתמזגו לתפילה אחת גדולה של שקט, תפילה שהדור החוגג עכשיו את תורו בקרנבל המתמשך, בקרנבל המתחלף של החיים, אינו שומע.

“מציאות החיים היא החיים עצמם, אשר תחילתם אינה ברחם, וסופם אינו בקבר, וכל השנים החולפות אינו אלא רגע בחיי הנצח. וכל החומר וכל אשר בו אינו אלא חלום בהשוואה לערות שאותה אנו מכנים אימת המוות.”

חליל ג’ובראן, הנביא והתלמיד. הוצאת אלישר, 1983.

החיים אינם אלא רכבת

החיים אינם אלא נסיעה ברכבת מתחנת-מוצא אל תחנת-היעד.

אבל הנסיעה נהפכת למטרה בפני עצמה, ומזנוני מזון מהיר, אתרי בידור ומכשירי טלוויזיה פורחים בכל מקום.

והרכבת?

הרכבת איבדה את מטרתה, נהגי הקטר מנמנמים.

מפעם לפעם קם מישהו וזועק נגד הבזבוז הנפשע של פוטנציאל אנושי; מפעם לפעם שואל מישהו את השאלות האמתיות הבסיסיות, כמו: “מה אנו עושים כאן?” “לשם מה כל זה” “לאן נוסעים?”

– אבל מתעלמים ממנו: “זה יעבור לו…”

ורכבת החיים ממשיכה הלאה…

נוסעים חדשים ורעננים נולדים בה, זקנים נעלמים, ותחנת-היעד ממתינה לנוסעים, בודדה, ריקה וכמעט שוממת.

אינרציה

אנשים חיים, והם חיים כי הם חיים..

והם קמים בבקר כי קמים, והם ממשיכים כי ממשיכים..

כך מתגלגלים, מיום ליום, מיום ליום, מיוםליום, מיוםליום.

ועוד יום ועוד. אין למה ובעבור מה – חיים כי חיים..

אינרציה.

החיים וההזדמנויות שהוחמצו

הכל נע, אך כה לאט, כה בשקט – צמיחה קמילה, שניהם כל-כך שקטים, עד שכמעט אינם מתרחשים כביכול.

בני השישים של היום חיים את עברם, אך נראים כל-כך בני שישים, כאילו מעולם לא היו בני ארבעים, רק לפני עשרים שנה…

ובני העשרים של היום כאילו לא יהיו בני ארבעים, בעוד עשרים שנה בלבד.

הזיכרון כה שוקק חיים הוא, ומה שיקרה כה מעורפל… ועדיין אותן עשרים שנה מוליכות לאחור כפי שהן מוליכות קדימה, ויום אחד אתה שם, ויום אחד אתה כבר לא, כאילו מעולם לא היית…

דבר אינו כשהיה ואינו כפי שיהיה; כדור הארץ, הירח, כוח הרצון, הכוונות שלנו – הכל נתון לשינוי, צומח או נובל, גובר או נחלש, מתעצם או נמוג.

הישן נע החוצה, החדש נע פנימה. ההצגה נראית אותה הצגה, רק השחקנים התחלפו, ממלאים את אותם תפקידים.

ההשתנות האיטית משטה בנו. אנו ארנבים האצים קדימה – רק לגלות בסופה של הדרך כי הצב האיטי של הזמן הקדים אותנו. הנה אנו בני שישים לפני שהספקנו (למרות המהירות הרבה שאנו שועטים בה דרך חיינו) להיות בני עשרים.

יש כאב בהסתכלות לאחור, כי לעיתים רחוקות אנו חיים את הרגע במלואו, בדרך-כלל, אנו נוגסים ממנו קלות ורצים הלאה, מותירים מאחורינו את הרגע שאך לא מכבר היה ההווה שלנו – מבויש, גולמי, לא-ממוצה, לא-מנוצל, אבוד לעד.

ואז חולפות עשרים שנה…

ואנו מסתכלים לאחור, והרוח הבלתי-ממומשת של הרגע שחלף בוכה מתוך ארון הזכוכית של עברנו: הצילו, אס. או. אס.

אך הזמן כבר ולא ישוב עוד וזה כואב. והתקוות הגדולות של פעם פזורות בגולת היומיום, הממשיכה בחייה מיום ליום, אינה מעיפה מבט לעבר הקהילות הקטנות של מאורעות לא שלא מומשו עד תום.. כי רק פשע אחד קיים ואין בילתו: להוליד במחשבה וברגש ולהותיר את העובר ללא התגשמות, ללא חיים – כי הנישואים עם המציאות הוחמצו.

“כל מה שלא סבלת ולא גאלת עד תום – יחזור אליך”

הרמן הסה

על רעידתה הבלתי נסבלת של בועת הסבון

מהרגע לרגע מתרחשים חיינו.

כטיפות הנושרות מן הברז ונספגות בקרקע בו קורים חיינו.

מרגע לרגע.

רצף כרונולוגי של רגעים בודדים כמו גרגרי חול, ועוד גרגיר, כל משטח החול הענקי: מגרגיר לגרגיר.

כך חיינו, מנקודה לנקודה, מתרחשים מרגע לרגע.

וכל רגע קם או נופל על הריגוש שבו, מרגע לרגע. כמו רולטה: רגע קם רגע נופל, בורסת ההימורים של החיים.

ואף-על-פי שהחיים נמשכים הלאה, הלב גואה בכל רגע, כאילו הרגע הזה הוא הכל. בכל סצנה – הלב מחשב להתפקע, לעלות על גדותיו ולהתפוצץ משפעת הרגש הגואה.

וכל כולן אך בועות סבון. בועות, התופחות ורוטטות עם כל חוויה.

וכל חיינו נמתחים מבועה לבועה, רוטטים עם כל התנפחות של הבועה הנוכחית, רוטטים בתשוקה, רוטטים בשמחה, רוטטים בפחד, רוטטים בסקרנות, רוטטים בחוסר ביטחון, רוטטים בתקווה, רוטטים מהלחץ של מה שעלול להתרחש ברגע הבא, רוטטים מנוכחותם של אנשים אחרים (שאולי רוטטים בדיוק כמונו…).

ואז הבועות אינן יודעות שככל שירטטו, ככל שירעדו, כן יתקרב הרגע שבו תיעשה מהירות הרטט מהירה וחזקה מדי למידת הסיבולת של בועת הסבון. וכשזה יקרה, תגיע אל קיצה תוחלת חייה של בועת הסבון. רגשותינו וחיותינו לא עומדים בהתנפחות הבועה, אנו מתרגשים מידית במקום לתת לרגע הרגוע לזרום לרגע הבא ברצף בלתי מופרע. אנו מנפחים את בועת הסבון הרגעית.

צליל ניפוץ קל, והרגע חלף, תמה ההזדמנות, חיים קטנים הסתיימו חלפו לבלי שוב, כאילו לא היו מעולם.

שכרון הנעורים

אווירה של שכרות אופפת את הצעירים ונודפת מהם – שכרון הנעורים, שכרות מן החיים. קיימים בהם כל הסימפטומים של מנת-יתר משיקוי חזק מכדי שיוכלו לעמוד בו.

זקנים, לעומת זאת, מתקיימים בהם כל הסימפטומים של מי שחדל לקבל את המנה שהורגל לה, והוא מצוי בכאבי-גמילה, נחבט אל הקרקע, נופל לרצפה הקשה והקרה – אל המציאות.

הנעורים, שיכורים מן החיים, משוכנעים כי הזקנה היא בעצם מחלה שתדלג עליהם, כי אולי להם זה לא יקרה… אולי הם מחוסנים… הלא הם דור חדש לחלוטין, אפשרות חדשה… נעורים לנצח….

שמחת הנעורים נובעת מן ההתלהבות שבמפגש עם החידוש, שבמעבר דרך עטיפות חיים צבעוניות, מרשרשות ומסקרנות: הנשיקה הראשונה, הטיול לחוץ-לארץ, הארוחה הסינית הראשונה, תחושת העצמאות, הקמת המשפחה, הילד הראשון.

ואז, יום אחד, בדרך-כלל בתחילת שנות השלושים לחיים – זבנג! כבר נפתחו כל העטיפות, והן מתגלגלות קמוטות, מעוכות ומגובבות על הרצפה, ומתגלה הבשר העירום, תוכנן האמתי: הזדקנות, בגידת הגוף, הבדידות, התסכול, התשישות, האכזבה.

חלפו הנעורים.

בכל דור שועט גל נוסף של נעורים תוססים, החשים ומתנהגים כאילו הנעורים הם המצאה פרטית שלהם ובשבילם בלבד. האמת היא, שהנעורים הצוהלים אין הם הדרך של הטבע לוודא יצירה של דור חדש ומשזה נוצר, יש פחות סמים במערכת ואז האדם מתחיל לסבול מסימפטומים של מכור ללא המנה.

איש צעיר אמר לי: “אני מתעניין בשאלת המציאות.”

אמרתי: “באמת!”

ואז ראיתי אותו פונה להציץ שוב ושוב…

במראה הגדולה, בהשתקפותו המקסימה.

ד’ ה’ לורנס, 1983 Ultimate Reality

זקנה נחושה*

יש משהו נחוש במכונית ישנה, בגיבור של אתמול – הממשיכים לנוע קדימה לא בגלל, אלא למרות.

נחישות מעין זו קיימת בזקנה, באותם קשישים הממשיכים קדימה, אסירי-תודה על ההזדמנות לגלות חיוניות במעט הזמן שעוד נותר להם. הצעירים שונים. הם משוטטים ללא מטרה, מחכים למשהו שייפול עליהם, שיקרה להם – מתוקף היותם הם.

בוטים, מלאים בעצמם ושחצנים הם הנעורים. לומדים מעט (מן הקודמים להם), אך דורשים הרבה, משוכנעים כי העולם שלהם וכי הזמן ימתין להם בשקט – לנצח.

הזקנים, לעומת זאת, חשים היטב את הזמניות והארעיות של הקיום. מרגישים את הזכות שהתגלגלה לידם להמשיך להישאר כאן עוד קצת. האשליות אזלו, החשיבות העצמית פחתה ונותרה רק השאיפה להמשיך לנוע, להמשיך להיות.

נותרה הנחישות.

“כולנו נזרקים אל המוות שלנו, ואל לנו לצפות לנסיבות מקילות, אבל המכיר במוות המצוי באופק שלו יארגן לעצמי סדר עדיפויות אחר, ינצל את זמנו הקצוב באופן מקסימלי. בכך יהפוך מניה וביה למורד אקזיסטנציאליסטי”

ש’ גיורא שוהם, יצירה והתגלות. אוניברסיטה משודרת,

משרד הביטחון, 1987, ע’ 26 .

*בהקשר זה ראה הזקן והים, מאת ארנסט המינגוויי.

החיים כפרוזדור

כבר מן ההתחלה מכינים אותנו, וזה נמשך כשמונה-עשרה שנים ויותר, שנים של הכנה והכשרה לקראת הדבר עצמו: החיים.

וככל שאנו גדלים, כן מתעצמת בנו הציפייה…

ואז, יום אחד, אנו מוצאים את עצמנו עם מנת-חלקנו, תהא אשר תהא: רכוש, בן זוג, ילדים, קריירה, מעמד, חברים – או היעדרם. מנת-חלקנו זו נהפכת ברבות הימים למחוז-החפץ הריאלי – “הדבר עצמו”, שאליו מוביל, והוביל בסופו של דבר, הפרוזדור המתמשך הזה של הכנה לחיים. אנו נותרים בהכרח עם השאלה המציקה: “מה? זה העיקר? זה שאליו הוליך הפרוזדור הארוך הזה?” והתשובה חייבת להיות: לא, זה לא העיקר.”

כי כמו בבצל, שאין בו תוך, אלא גלדים שבתוכם גלדים. כך חיינו: כל קטע מקטעי חיינו הינו פרוזדור, מבוא לקטע הבא אחריו: הנעורים הם פרוזדור לבגרות, המשמשים מבוא לגיל-העמידה, המוביל אל הזיקנה, כל גיל הינו פרוזדור המוביל לגיל הבא, והכל נמצא במעבר, בתנועה.

הרעיון של החיים כמחוז-חפץ, שיש לעשות כברת דרך כדי להגיע אליו, ורק משהגעת אליו, אפשר להתחיל באמת לחיות, הוא הבנה מוטעית ואשליה. מתחת לאשליה, אנו חשים היטב את ה”פרוזדוריות” והנזילות של מקטע חיינו הנוכחי, אך עם זאת, אנו רוצים מאוד להאמין כי אחרי הפרוזדור, נגיע לסלון, לחדר העיקרי בבית. אך גם החדר הבא יימס מתחת לרגלינו ויזרום הלאה, מותיר אותנו במצב של אין-ברירה: לזרום עם החדר הזה, ששוב נהפך לפרוזדור, הזורם לפרוזדור הבא… מטמורפוזה הולכת ונמשכת.

“אינך יכול להיכנס פעמיים לאותו נהר,” אמר הרקליטוס האפל. אכן, הדבר היציב היחיד בחיינו הוא השינוי: אנו משתנים כדי לחיות וחיים כדי להשתנות.

כי החיים הם פרוזדור והכל זורם אל המוות.

ועכשיו הנזיל הוא מה שיש, כל שיש, בינתיים.

“המוות לפי האקזיסטנציאליזם, אינו חלק מן החיים. המוות הוא אופק החיים. החיים הם, אם נרצה בכך ואם לא, קיום לעבר המוות.”

ש’ גיורא שוהם, יצירה והתגלות.

אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון, ע’ 25.

בשבחי הפילוסופיה

מה הן שנות חיינו על פני האדמה הזאת? איושה קלה וכלה. ואנו חיים אותם במעיין בולמוס, במעין מעורבות רגשית ולחץ היסטרי? קופצים מפיתוי זה לפיתוי אחר, ממשקל עודף למשקל רצוי, מרגש עלבון לזעם מוצדק, מדיכאון לעליצות, מחרדה לשאננות. בתזזית עוועים אנו חיים, בשכחה של הכל, חוץ מן הבולמוס הזה של הרגע שכבר חלף ואיננו…

אך מה הם ימינו אם לא אנחה חולפת, בועה מתפוגגת, השתוקקות שחלפה לה.

אנו ושיגיונותינו והעולם במה להשתוקקותנו, וגופנו ורגשותינו הם הסופגים את האבסורד, האימה והכיעור שבהסתגלות לבינוניות, להזדקנות ולמוות.

כי מה הן שנותינו כאן, אחרי ככלת הכל? מסע לקראת הבוהו ומעבר דרך התוהו, ואת מס הנסיעות אנו משלמים בבריאותנו, בביטחון העצמי שלנו, בנפשנו; משלימים עם נטל המס בעזרת הפיצוי שמעניקה לנו הארוחה הבאה, תוכנית הבידור בטלוויזיה, הפלירט החדש, החלפת המכונית לדגם חדש יותר.

המחלות אינן גורמות לאדם את הנזק שגורמים לנו החיים עצמם. כי מה הן שנותינו על פני האדמה הזאת אם לא סדרה ומכלול של רגעים אבסורדיים וקפקאיים, שטופי אימה וערירות; ומעבר לזה אין בהם מאום. כי המשמעות של השיהוק הזה שאנו קוראים לו חיים אינה בקיום היחידני, אלא מעל, מעבר ומחוצה לו. במקרו, ולא במיקרו – בהקשר הכולל של מהות הקיום האנושי, היקום והבריאה.

שאלות אלה, שהפילוסופיה (אהבת החוכמה) עוסקת בהן, אינן מעניינו של האנוש המצוי, החי כשרגליו על פני האדמה וידיו בוחשות בחיים המעשיים.

“אני איש מעשה”, אומר האיש האפור והבינוני, שקולו קול החברה שהוא חי בה, החברה שהפילוסופיה נחשבת בה ללהג הגובל בביטול-זמן, חברה שהפרקטיקה של האבסורד היא זו השרירה בה וקיימת, וההתקרנפות (התגלמות הכוחנות) היא המולכת בה בכיפה.

כי מה הן שנותינו על פני האדמה הזאת אם לא ניסיון להבין מה אנחנו עושים פה, ולעשות עם זה משהו לפני שייתם הזמן, שעוד מעט קט כבר איננו.

מהי דרך חיינו בנוף מציאות שאין זכר למודעות

ולמחשבה על חידת הקיומיות ועל הנוכחות של הנמצאים?”

ג’ שטיינר, של מרטין היידגר.

“כי באתי – לא הענקתי לשמים כלום!

מותי לא ינחילם תפארת ופרסום.

ועד היום הזה לא בואר מאום.

לא בנתי, למה באתי ואצא עגום.”

עומר כיאם, המרובעים.

האין – שגריר המוות

ילדים חושבים שהם גדלים לקראת החיים, אך הם גדלים לקראת הכלום וצומחים אל היעדרם של החיים, אל הריקנות.

הם גדלים, ומחפשים את החיים: בפאבים, בפרשיות אהבים, בלימודים, בהקמת משפחה, בקידום מקצועי, בנסיעות לחוץ-לארץ, בשיחות נפש. אך במקום את החיים, הם פוגשים את היעדרם של החיים, חבוי היטב מאחורי מסכת האקטואליה, מחופש לממשות. ההיעדר מצוי מאחורי חיי הנישואים ובתוכם, מאחורי חופשה ובתוכה, מאחורי הסיפוק המקצועי ובתוכו; שהרי ההיעדר הוא המהות הריאלית ביותר מאחורי כל התרחשות ובתוכה.

כאשר קורסת מחיצת הממשות העכשווית הדקה, מתגלה ההיעדר בכל מאודו, ממיט שואה, טורף חיים, בולע לעמקי מחשכיו את כל הניצוצות המפרכסים. על-כן, מגפות, מלחמות, מהפכות, מעשי טבח – אינם תאונות הנגרמות כתוצאה מצירוף מקרים לא-מוצלח, אלא “קרע” המתהווה בכסות הזאת שאנו קוראים חיים; קרע שההיעדר מציץ דרכו החוצה. האסון או השואה הם כקרחת הנפערת לפתע במרחבים של דשא חיינו המוריק. כעבור זמן ישוב הדשא ויכסה את מקום הקרחת, וכעבור זמן נוסף ייווצר הרושם שההיעדר לא ביקר שם מעולם, כאילו אינו קיים כלל. עד ההתפרצות הבאה: “שלוש מאות בני-אדם נספו בתאונת מטוס.” “חמשת אלפים בני-אדם נרצחו במשך שלוש שנות שלטון רודני.” “מהומות עקובות מדם בבירה.” יעבור זמן, ושוב יכסו החיים את הפצעים שפצע ההיעדר, כאילו מעולם לא ביקר כאן, כאילו החיים לבדם משלו כאן בלעדית מאז ומתמיד.

כמובן שאשליה זו יכולה להתמיד רק עד הקרע הבא, ברמת הפרט כמו ברמת הכלל, ונשאלת השאלה: מה יוצר את הקרע, אותו קרע שדרכו בולע האין את הממשות שצמחה על גבי הכיסוי?

הקרע נוצר כאשר מתפתח אזור של לחץ נמוך בתוך אזור הלחץ הגבוה של חיינו. כאשר אנו מאפשרים לעוצמה או לאינטנסיביות להיחלש על-ידי כניעה: כניעה לחולשה, לעצלות, לפיתוי, לספקות עצמיים, לרגשות שליליים, להיסוס, לאי-חשק, לשפיטה ולהאשמה עצמית, ובעיקר על-ידי כניעה להיכנעות: “בשביל מה להתאמץ?” “אין טעם” “האם זה שווה טרחה?”

שאננות בתוספת חולשה זמנית או מתמשכת מובילים לירידה בעוצמת החיים. האין, המהווה אנטיתזה לחיים, אורב בשוליהם לסימן הקטן ביותר של חולשה, שיאפשר לו לפרוץ פנימה. כל הרשאה שאנו מרשים לשעמום, לתחושה של ריקנות קיומית, לביטול-זמן סתמי, לשלילי ולהרסני, כמוה כפתיחת הדלת לפני האין להיכנס אל חיינו ולנגוס בהם באמצעות שגריריו אלה. וכאשר גדלה הטריטוריה ומתרחב שטחו של האין, הוא יכול להרשות לעצמו להופיע בצורתו האולטימטיבית – המוות.

המוות לעולם אינו רחוק מאתנו ממש, אלא מצוי תמיד בשולי חיינו, דרך האין, המופיע באמצעות נציגיו: הכניעה, הריקנות, השעמום והשיממון.

בסופו של דבר, ינצח האין תמיד, שכן, קיום החיים דרך מתווך החומר הינו זמני, וברבות הזמן נחלש החומר, מתפורר ונמוג אל תוך האין. אך הגוף אחת דרכו ממילא. הגוף הוא הקורבן שמקריבים החיים, המס שמתחייבים החיים לשלם בבוא הזמן לאין, כדי שיניח בינתיים לכוח האמתי, הנצחי והבלתי-מתכלה של הרוחניות לצמוח – עד שתהא לעובדה מוגמרת. החיים הרוחניים של האדם הם הממשות הקיומית היחידה העשויה לפרוץ ולהתעלות מעל ומעבר לאיום המתמיד של ההיעדר. יש להיזהר ולעמוד על המשמר כל הזמן, לבל נרשה לעצמנו להיכנע לספק, לאוזלת-היד, לשעמום.

שאם לא כן, חודר המוות ובולע את ניצני הרוחניות הטריים, שעל אחר שעל, ומביט החוצה מבעד לעיניו הריקות של האיש המת בעודו בחיים.

“המוות אינו דומה כלל לחיים. אין הוא דומה לשום דבר שאנו מכירים. המוות בוקע מתוך אותו אין כביר שאנו חיים בתוכו. הוא פורץ אל תוך הביצה הנוגהת המרכיבה את ישותנו ומנפצת אותה לערפל דק של רסיסי בדולח המתפזר אל תוך החלל.”

אריה יעקוב לייב, דון חואן. הוצאת גל, ע’ 61.

מדאם היסטוריה

מאדם היסטוריה היא גברת זקנה, באה בימים. היא ראתה הכל, הגברת היסטוריה. ראתה כבר את כל הצעירים הללו, המשוכנעים שהפעם הם מתכוונים באמת “לעשות זאת”, משוכנעים שרק מפני שעכשיו זה הם – הם יצליחו.

ההיסטוריה הקשישה חזתה כבר בכל האומץ והמשוכנעות האלה פעמים רבות; היא ממתינה לגיבורים הצעירים שייהפכו לגיבורים לשעבר או לגיבורים בפנטסיה: כמו בסיפור על 5 האפונים של הנס כריסטיאן אנדרסן, שבהיותם רעננים וירוקים, נחו להם על אדן החלון, וכל אחד מהם שיווה בנפשו שעוד מעט קט, וכל העולם יהא שלו… רק כדי למצוא עצמם (כעבור שניות אחדות) מי בפיו של חתול, מי במי ביוב קולחים ומי מתחת לרגלו של עובר-אורח.

הגברת היסטוריה היא מגדת עתידות, שהרי היא יודעת כי בסופו שלדבר, לא יהא העתיד שונה מן העבר: חיילי-צעצוע מטפסים מכנית במעלה המצוק. חיילי צעצוע מתדרדרים, מתגלגלים ונופלים מטה, לתחתית המצוק. ולבסוף, חיילי-צעצוע חוזרים לאדמה השותקת שממנה באו, שממנה קורצו ובתוכה יימסו.

מלחמות, חלומות, תשוקות, רומנים, מאבקי כוח ושליטה – כולם עברו גזו.

עשב ירוק צומח עליהם עכשיו.

שקט, הס.

כל המאמץ הזה, ההמולה הזאת של אלפי שנה, נמים עתה.

נמים לעולם.

“לא משלים בפי, כי אמת אגיד:

אנחנו – כבובות אותן יד אל תרקיד.

נשחק במשחק קצר עלי במת היקום

ונגלוש מהר לחיק התוהו המאביד.”

עומר כיאם, המרובעים.

המוות

החיים אינם יודעים את המוות, אך המוות יודע את החיים.

וברגע שבו הוא יודע אותם, הם מאבדים את ידיעת עצמם.

החיים מלאים בעצמם, דוחים את המוות מכל וכל.

אך בכל לילה אנו מתים קצת, ובכל יום שעובר מת בנו משהו, וסביבנו הכל וכולם, כל הזמן, מתים.

חיינו הוודאיים כל-כך עכשיו הם היעדרה של הוודאות בהתגלמותה: יחסית להיסטוריה של כדור-הארץ ולמשך חייהם של הכוכבים, חיינו כבר כמעט לא היו מעולם.

אנו, ההולכים למות

דרך עיני ההולכים למות נראים החיים אחרת.

יקרי-ערך כצמיד שאבד.

כחיבוק לצולל בבדידות.

כברכה למקולל.

כטובלים בים של שפע – אנו נראים להם, למתים.

והם, ההולכים למות, מנופפים ידיים בעווית מאחורי זגוגית אטומה, חד-כיוונית, רואים ואינם נראים.

הם מנופפים נואשות, וקולם לא נשמע.

והשקועים בחיים אינם יודעים, אינם מנחשים את הפרידה הנואשת המתרחשת עכשיו סביבם. למעלה, למטה, לפנינו ומאחורינו, בצדדים ובכל הכיוונים.

ההולכים למות מנסים כל הזמן למשוך תשומת-לב, ואנו מתרוצצים בבולמוס אדיר, חולפים דרכם מבלי דעת, שואגים את השאגה האדירה של החיים.

איננו שומעים, איננו רואים, איננו חשים כלל שמולנו, כן מולנו ממש, בני-אדם הולכים, בני-אדם נמוגים וגזים.

ואנו, כלל איננו יודעים.

חרשים מהמולת החיים…

צופיה הייתה ילדה

צופיה שיחקה בבובות

היא לא ידעה שיום אחד

תשכב עם צבי נבות

ואחריו עם אלחנן דה-מיו

אחר כך תיסע להודו

ותשתקע באוהיו

שהיא תלד בן לאדגר מרלו

אשר ממנו תתגרש חיש

ותעבור עם אהובה פיליפ לה-ריש

למונטה קרלו

עם חברתה הכי טובה סוזנה

תמות בתאונת דרכים

בצומת רעננה.

את כל אלה לא ידעה צופיה

בשחקה בבובותיה

היא לא ידעה שאין

שום פשר או מובן

לכל חייה

כי איזו דרך בה נבור

ותראה עם משמעות וערך

ומי מחליט ומי בכלל יודע

מי יודע, מי יודע, מי יודע.

צופיה היתה ילדה

כך נעזוב אותה לפי שעה

היא ובובותיה

נקיה מעתידה.

חנוך לוין

הלאה והחוצה

כל שחי, כל שאורגני, כל שצומח וגדל – נשטף על-ידי גלי הזמן. נשטף הלאה, נשטף הלאה והחוצה.

הפרעוש והחמור, נבט העשב והמורה, ראש הממשלה ועורך היומון, קריין הרדיו ושחקן הכדורסל השחור, הזונה ועץ האלון. החיוך שלך, המבויש, התקווה שלי, השבירה, והאגרסיה שלו, הבוטה – כולם נשטפים על-ידי הזמן הלאה והחוצה, כדי לא לחזור שוב.

ושחקנים נוספים יישטפו בעקבותיהם, הלאה, הלאה, הלאה והחוצה. וגם הם יישטפו הלאה, הלאה והחוצה. החוצה!

“מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש. יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא, כבר היה לעלמים אשר היה מלפניו. אין זכרון לראשנים וגם לאחרונים שיהיו, לא יהיה להם זכרון עם שיהיו לאחרונה.”

קהלת, פרק א, פסוקים ט – יא.

שלוש הרמות של הזמן

הזמן הוא כמו חול. אתה עובר דרכו, ועקבותייך נותרים מאחוריך. אך הרוח, סערות החול, הגשם, ובעיקר מיליוני האנשים העוברים אחריך, ימחו בסופו של דבר את עקבותיך, עד כי לא ייוודע כי במקום הזה הלכת. – חוץ מכמה עקבות יוצאי-דופן; העקבות של אלה שלא רק הלכו בו, אלא גם עשו עימו משהו.

כי הזמן הוא כמו חול, וכמוהו – הוא ניתן לעיצוב, להשפעה. ניתן ליצור עימו צורות, נפחים, גדלים; לבנות מגדלים, מחילות, חומות או הרים.

וזו הדרך היחידה להשאיר שריד, סימן, על-ידי שימוש בכוחות המעצבים שבנו: במחשבה, בדמיון היוצר.

הרוב השקט מתייחס לחול דרך הרגליים, מיעוטו – דרך הידיים. הרוב השקט הולך ונעלם, ורק מעטים פועלים ועושים משהו עם זמנם. כן, הזמן הוא כמו חול ולגבי אלה שרק עוברים דרכו, הוא חסר צורה, חסר משמעות. על-כן משמיעים הם, תוך כדי מעבר בו, משפטים כגון “אני כה משועמם.” או: “הזמן זוחל כל-כך לאט.”

לעומת זאת, האמן, היוצר עם חומר-הגלם של הזמן,* מתייחס לזמן כאל מצרך יקר וחשוב. ובתמורה, ייתן הזמן את עצמו לאמן הזמן, כדי שיעצבו בדמות החזון והרעיון שבמוחו.

הרגליים דורכות ורומסות אותו, והידיים מעצבות אותו באמצעות הרעיון שבראש.

הזמן עשוי מחלקיקים זעירים – ממש כמו החול – וכל אחד מהם כה קטן ושביר, עד כדי ניתן להשליך אותו הצידה, ולא יוודע כלל שהיה קיים. אך כשאוספים רבים מהם יחד, יכולות כל אותן שניות ודקות להוות ישות אדירה.

ישות זו, אם היא נותרה ללא עיצוב כלשהו, הינה מדבר, מדבר של חול, מדבר של זמן, שממה של זמן צחיח ומת. ותוך כדי מהלך ההיסטוריה האנושית, גרגר מצטבר לגרגר, ועוד ועוד מדבריות משתרעות מאחור, מדבריות של זמן לא-מנוצל.

כך לגבי כל אדם בחייו: זמן שהאדם עובר דרכו ואינו עושה עימו דבר-מה נהפך מייד לשממה.

עד כאן שתי הרמות של הזמן:

הראשונה, לדרוך (ברגליים) ולעבור – דרך המדבר.

השנייה: לעצבו (בידיים) ובכך לתת לו צורה ומשמעות.

והשלישית? הרמה השלישית של הזמן היא של החול כחוף (לדמיין ברוח).

ואם ברמה הראשונה – מדבר.

וברמה השנייה – עיצוב אמנותי.

ברמה השלישית – חוף שאחריו משתרע האוקיינוס…

וברמה זו קיימים ההשתוקקות, הצמא, הכמיהה – למים הבאים אחרי הצחיחות, אחרי המדבר. למים שירוו לעולם ועד את הצימאון הנורא מכל – את הצימאון הרוחני.

*ראה המסה “האדם ושאלת הזמן הפנוי” בשער זה.

חיינו

הדרך שאנו מביטים בה, תופשים את חיינו ומתייחסים אליהם היא כאילו מונח לפנינו אוצר מכוסה בעטיפות של בינתיים, עטיפות של מקריות, עטיפות של שגרה ובינוניות. והנה אנו מקלפים את העטיפות האחרונות, והנה היש נכסף… אך במקומו – עטיפה נוספת מושלכת לפח הזכרונות, וכמו קו האופק: ככל שנצעד לקראתו, כן הוא ממשיך להישאר רחוק, הזוי, בלתי-מושג.

כך חיינו, טיפוח קו האופק, כמציאות שניתן להגיע אליה, ממשיך להיות דת גלויה – כל עוד חווים חוויות ילדות ונעורים ראשוניות וחדשות: אך בהגיע שנות העשרה והעשרים, מגיעות העטיפות החוסמות את קו האופק: התחייבויות, חובות, שיממון, התחרות, עבודה קשה, עול פרנסה, משכנתאות, יחסי משפחה עכורים ועוד.

אך גם כאן עדיין ממשיכים לתור אחר נפלאות החיים: ביחסי אישות מעבר לגדר, בקידום בעבודה, בנסיעה הבאה לחוץ-לארץ ובעיקר בבתי-החרושת לחלומות והזיות ממוסחרות של הסרטים והטלוויזיה ושל הספרים והשירים.

תחליף דל וסינטטי לחייו של האיש, שעדיין נותרו עלומים ובתוליים – מעבר לעטיפה הנוכחית שהוא חולף דרכה עכשיו.

אך כיצד הם חיינו באמת? מעבר ומחוץ למסנן המתווך של הסובייקטיביות האשלייתית?

חיינו כבצל, רק קליפות, רק דמעות.

אך אם מעבירים את הבצל תהליך מסוים, במקום רק קליפות, הוא הופך לרק תוכן.

בלעדי טרנספורמציה, חיינו יהיו שטוחים כקליפות וריקים מכל מהות.

הפיכתו של אדם לזאב

לפתע זה קורה.

לא בהיחבא, אך גם לא בגלוי עם שלט אזהרה.

לפתע, נהפך האדם לזאב.

גופו מתקשת, שערו מתעבה, מתקשה ומסתמר, גופו מתארך ונדרך, קפוץ שרירים, עומד לנתר, לזנק על טרפו. עינו מצטמצמות לחריץ צר של איבה, פיו נפער, ונהמה פורצת ממנו, נהמה של תוקפנות ומלחמה. איבה מיתמרת ממנו ואופפת אותו כחשרת ערפילים של בוקר.

הוא ניבט בך לפתע מבעד לחלון מכונית בפקק של שעת עומס. הוא מזנק עליך פגוע בעת שיחה קולחת, צועק, צווח, מגדף, מטיח דברים קשים ופוגעים, ופתאום הוא שם, מכוער ונודף עויינות.

לוע התופת פערה את פיה – והוא שם, במלא תוקפנותו, שליח השאול ומלאך הגיהינום כאחד.

מה זה היה לו, לשכן הטוב? לזבן הנינוח והמסביר-פנים בחנות? היכן הם חיוכיו וצחות לשונו, שכה היכרנו?

מי זו, המפלצת המכוערת הזאת? מהיכן צצה לה כך, פתאום?

מה גרם למטמורפוזה הנוראית הזאת?

כיצד נהפך האדם לזאב?

“אנשים רבים דומים לזכוכית: הם חלקים, מלוטשים וקהים – עד ששוברים אותם; אחר-כך הם חדים, לעזאזל, כל רסיס חותך ונוקב”

ז’אן פול

הלם קרב

קשה לנו לחיות עם אחר את עצמיותנו כפי שאנו, פשוט להיות ביחד.

קשה לנו להתחלק בישות האנושית שלנו, כפי ששפן חי את שפניותו עם שפן אחר או הכלב את הכלביות שלו עם כלב אחר. לנו זה קשה, קשה מאוד. אנו מתחברים דרך הניכור, דרך הזרות: “מה שלומך?” “מה העניינים?”

חסר לגמרי הרצף הטריטוריאלי של זרימה פנימית אחת המתחברת לזרימה פנימית אחרת, כך ש”אני ישני” אחד מתחבר ל”אתה ישנך” אחר ושנינו “ישננו” ביחד.

לא כך אצלנו. חמת ניכור אחת פוגשת חומת ניכור אחרת, ואנו משחקים – מעבר לחומות – במשחקי גירוי רגשיים, במשחקי כוח, במשחקי חיזור, במשחקי התרסה, במשחקי עלבון, במשחקי אשמה – והכל תוך כדי שיח טריוויאלי על שטויות שכיחות.

ובין הסדקים של הטריוויה זורמות פרובוקציות רגשיות, שעמן ודרכן אנו חווים מחמאה, פגיעה, משיכה, דחייה וכדומה. והכל תוך התמקדות לכאורה ברצף הטריוויה: “אז איפה ביליתם את החופשה?” “מה עשית אתמול?” “אז מה הוא אמר לך” וככל שהפטפוט והלהג שגרתיים יותר, כן רבות יותר האפשרויות לארוג מאחוריהם מסכת יחסים סבוכה, פולחן קבוע של מסרים רגשיים.

האמת ביחסים אלה היא פליט המתחבא בתעלות בצד הדרך, בינות לביצורי הטריוויה העבים, מסתתר מאימת שריקתם של פגזי הרגש. במצבים אלה, ידידות אינה צורך של הישות הפנימית של האדם, אלא של תרבות חיי הרגש שלנו, הבוחנת עד כמה הזולת מבדר, מעניין ומגרה את הקהל הצרכני של רגשותינו.

כך, לא נותר לישותנו הפנימית אלא להסתפק בקור, ברעב, בצמא ובמחנק. ומחוסר רשמים מזינים, היא נמקה אט-אט.

ואם יום אחד תספוג הישות פגז-ידידות ישיר מישות אחרת, היא תפקח עיניים נדהמות ותיכנס להלם קרב.

…אלי קרב

לכאורה, הקרב אינו ניטש במחוזותינו. הקרב, למעט איזו התלקחות מקומית מפעם לפעם – נראה רחוק מאתנו.

הדי תותחים רחוקים אי-שם, התפרעויות והרוגים בשטחים – אך עדיין אלה קרבות אחרים, המגיעים אלינו מעל דפי העיתון וממרקע הטלוויזיה, כסיפורים מעולם אחר.

כאן, אצלנו, עולם כמנהגו נוהג, וברוך השם, די שקט. האימהות בשכונה מובילות את ילדיהן לגן, הקשישים מטיילים לאיטם ובעל החנות שוב מסדר את הארגזים בפתח.

השלום הוא נצחי והוא קיים כל הזמן, והשלווה היא תמיד לנצח, כך נראה, וכל דור גדל ומתפתח מול הנצח – דור ועוד דור ועוד.

והמלחמה? והקרב? הם בכל מקום, בי ובך ובנינו ובין הירקן וארגזיו, בשרירי האם הדוחפת את עגלת התינוק ובדו-שיח שיתקיים בין הבעל לאשתו היום אחר-הצהריים.

הקרב מתנהל בין המבטים שמחליפים נהגים בכביש, בלחיצת רגלם על דוושת הגז. הקרב קיים בתחושת החרדה והאיבה המפעפעות בחלל המעלית עמוסת הנוסעים.

הקרב הוא בכל. ובכל מקום – יד איש באחיו וניבים שלוחים אלי גרון. והכל בלי חצוצרות, ללא קריאות קרב והכרזות מלחמה, ביומיום השקט והמזדחל הזה, בשיחות החולין ובפטפוטי הסרק – שם הוא שוכן כפנתר-חרש, כקפיץ בחשיכה, כגחל עומם בין נשיבת רוח אחת לאחרת.

בשל ומלא עד להתפקע הוא הקרב, שרוי בהריון תמידי של החודש העשירי. ובכל רגע נמנע עוד קרב ברגע האחרון, עוד מוקש הושלך אל הבור שמתחת לשטיח, למצבור המאיים שבתת-מודע הקולקטיבי והאישי.

העוינות באויר, הטינה בנחיריים והאלימות שוכנת לבטח בכל “שלום”, בכל “מה נשמע”, בכל “אהלן”. שפלי הרוח הם בשר התותחים; גסי הרוח מפעילים את המרעום; וכולנו מתבשלים על אש קטנה, על אש קטנטנה ומתמדת, לקראת המלחמה הבאה.

ויהי עצב

יש ובהתבוננות בעיני בעלי-חיים אפשר לגלות עצב.

עצב שקט, שלם בתוך עצמו ושליו. כאילו יודעים הם דבר-מה.

ובחלוף עת המשובה של הגורים, עושים בעלי-החיים הבוגרים את ימיהם במעין שקט עצוב; שלא כבני-האנוש הבוגרים, המנסים בכל כוחם להאריך את משובת ילדותם ואת שכרון נעוריהם בשתייה, בריקודים, בשירים, בסטוצים, בבדיחות, בבידור;* נאחזים בה, בשמחה, כאילו נצליח לגרש בכוחה את הבדידות והכאב של שארית ימינו. לופתים אנו אותה במעין היסטוריה מתוחה ומתאמצת: עוד יין, עוד סקס, עוד אוכל, עוד מוסיקה. רוצים אנו להישאר צעירים, להישאר מאושרים – עוד קצת, עוד קצת.

בשמחה המאולצת הזאת יש התכחשות והתעלמות ממצבו הקיומי של האדם, הצועד בבטחה לקראת סתיו חייו, לקראת כלותו.

כפי שהשמחה הינה אותנטית בתחילת החיים – עם הצהוב והאדום של הילדות – כך העצב הינו אמיתי ואותנטי בגיל הבשלות – עם הכחול והשחור של הליל והחורף של חיינו.

אדם צריך לדעת להתבגר ולהזדקן בענווה, בשקט, בשלווה ובקבלה – כאילן בסתיו, מלא נוכחות וכבוד עצמי.

יש בה, בבגרות הנכונה, מין פיוס, מעין השלמה מפוכחת ומכובדת של מי שיודע את מקומו ביקום: פירור זעיר, זמני וחולף במרחבי היקום הענקי, שאין בו רחמים כלפי ביליוני פירוריו המתכלים.

במקום לברוח אל המסכות, אל המשחקים, אל התחליפים, אפשר אולי לפקוח עיניים, להתבונן עמוקות באבסורד ובטרגדיה של הקיום האנושי, מבלי למצמץ או להשפיל מבט – אך עם רגש והתייחסות ובעיקר בעצב, עצב רב ואינסופי.

על הדאגה והחרדה

“לא בריא לדאוג,” אומרים לנו, “לא טוב לפחד או לחשוש,” מייעצים לנו. המוסכמה המקובלת רואה בדאגה ובחרדה עיסוק מיותר, קיבעוני ונאורותי משהו, עיסוק שאין בו טעם, שאין לו תכלית וכנראה שאין לו גם שום סיבה.

אנחנו מעסיקים את עצמנו בשאלה: איך להפסיק לדאוג? איך לחדול מלחשוש? בעוד שהיינו צריכים אולי להעסיק עצמנו בשאלה חשובה הרבה יותר: איך כן לדאוג?

מהלך החיים לעולם אינו מתנהל כתסריט צפוי ובטוח, תמיד הוא מפתיע בגרוע מכל: בדידות, נטישה, תאונה, מחלה, מלחמה, זקנה, תסכול ומוות. הפרנויה, החרדה והדאגה אינם דווקא ממאפייניו של המעורער בנפשו והלוקה ביציבותו, אלא הם מסימני, ההיכר של האדם השפוי, המפוכח, הרואה את העולם שהוא חי בו כפי שהוא.

מה שמדהים בכל העניין הוא, שרק מתוך עמדה של חרדה ודיכאון קיומי אפשר להגיע באמת להתעלות הרוחנית, כפי שאומר ר’ נחמן מברסלב בליקוטי המוהר”ן: “מי שזוכה שתהא שכינה שרויה עליו? כל מי שליבו שבור בכל יום, רוחו נמוכה ודיבורו מועט בפיו, עמו השכינה מהלכת בכל יום… מלמד שהקב”ה מרחיק שכינתו מעל גבהי לבב וכולם נחשבים עליו כתועבה.”

בגרמנית החרדה נקראת: אנגסט angst

כתב על כך רבות קירקגור בספרו “מושג החרדה” מ-1844 בו הוא מציע מושג חדש שלימים יהיה משמעותי ביותר בפילוסופיה ובפסיכולוגיה: “אנגסט כמו שאמר קירקגור “את החיים אפשר להבין רק לאחור ולחיות רק קדימה“. המצב הקבוע הזה של אנגסט, לטענתו, הוא הסיבה לכך שסבל הוא חלק בלתי נפרד מהחיים ולכך שאין לנו שום סיכוי אי פעם להיות מאושרים באופן מלא. לפי קירקגור, כל מי שיקדיש לעניין מחשבה רצינית יבין שהחיים ריקים ממשמעות, אנחנו נולדים, סובלים ומתים. בזה הכל מסתיים.

אנו כמו חייל קומנדו על הגבול בלילה חשוך, לא יודע איזו דמות תיקפוץ מן החשכה, עלינו להיות תמיד בחרדה הנכונה, בחרדה לקראת מה שהחיים אכן יזמנו לנו.

ראה שירה של נעמי שמר, “מעוז צור ישועתי”:

מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח
הרחק הרחק ליד ביתי הפרדסים נתנו ריח
אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות
ובנקרות צורים ובמחילות עפר
אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי
צופה בי מבקש נפשי…

“חרדה היא מצבו הסובייקטיבי של היחיד הנעשה מודע לכך, שקיומו עלול להיהרס, כי הוא עלול לאבד את עצמו ואת עולמו, כי הוא עלול להיעשות לא כלום”

רולו מיי, גילוי ההוויה. הוצאת רשפים, עמ’ 94.

מוות ומשמעות החיים

רוב בני האדם יסכימו כי יש לחיות את החיים באופן המשמעותי ביותר שניתן, אך לרוב זו הסכמה מן השפה ולחוץ. ויקטור פרנקל, שביסס על כך גישה פילוסופית וטיפולית, טוען שהמשמעות היא המעניקה לאדם את הכוח להמשיך. אך אליית המשמעות קוץ בה, ושם הקוץ: המוות.

נראה כי עצם קיומו של המוות באופק החיים גוזל מהם כמעט כל משמעות. אכן, איזו משמעות יכולה להיות לכל מאמצינו, שאיפותינו, הישגינו, אם יום אחד נחדל מלהתקיים? ה”פתרון” הנפוץ לבעיה זו הוא להתנהג כאילו זה לא יקרה לנו. התנהגות זו מוזרה ביותר, בלשון המעטה, כי המוות מצוי סביבנו כל הזמן, בכל מקום – חוץ מאשר בהתייחסותנו אליו. נושאים חשובים רבים מטופלים תדיר, כגון: חינוך, היחס לקשיש, מזג האוויר, עונש מוות לרוצחים, תוכנית אתמול בטלוויזיה, פוליטיקה ואחרים, אך נושא המוות רק כשזה קורה. אך אני שואל את עצמי: האין זו דווקא אי-ההתייחסות למוות הנוטלת מן החיים את משמעותם?

ערכיות ומשמעות מוקנות לדבר מתוקף הגבלה, איום על קיומו או התנגדות לו. המשמעות זקוקה לתנאים מגבילים, לקושי, ורק על רקע הקושי (וההתמודדות עמו) יש בכלל מקום לדבר על משמעות. לדוגמה, המשמעות שיש לחיי השיתוף והיחד בקיבוץ אינה נתונה מעצם קיבוצם של יחידים לדור בכפיפה ובשיתוף, אלא מעצם העובדה שהרוב אינו חי כך. (דהיינו, דווקא משום האיום הנסתר שמטיל הניגוד על חברי הקיבוץ מתרחשת התעצמות של המשמעות.) המשמעות הנקנית מחמת הניגוד חזקה בהרבה מזו שהייתה קיימת לו היה כל העולם קיבוץ אחד גדול. או למשל, המשמעות של היות יהודי. למעשה, החיים בגולה ובקרב הגויים תרמו רבות למשמעות של “להיות יהודי”, יותר מאשר לו הייתה לנו מדינה משלנו במשך כל אלפיים שנותינו בגולה.

גם משמעותו של הצבא שואבת את תוקפה מעצם היותה של המדינה בסכנה. ככל שגדול יותר האיום המרחף על קיום המדינה, כן מוענקת לקיום הצבא משמעות יתרה, וככל שתפקידו של החייל מסוכן יותר, כן מרובה החשיבות שיש לביצוע התפקיד.

ועוד: כל עוד אנו בריאים, ורגלינו, למשל, מתפקדות, אין להן בעינינו משמעות מיוחדת ואין אנו מקדישים להן כמעט כל מחשבה. אך אם תעמודנה רגלינו לפני כריתה, חלילה… אז תתעורר מלוא המשמעות של הליכה ושימוש ברגליים ותקום לתחייה.

כאן אנו חוזרים לעיקרו של הדיון, למוות: רק כאשר נשקפת סכנה לחיינו אנו מתחילים להעריך אותם ולמצוא חשיבות ומשמעות בכל הטריוויה של היכולת לנשום, ללכת, להריח, לגעת וכולי. והן (החשיבות והמשמעות) אכן פורחות ומשגשגות רק על רקע של אתגר או איום. ומהו איום גדול יותר ואתגר עצום יותר להמשך החיים מאשר המוות?

חיים הנמשכים לנצח נעדרים תחושת שליחות שנובעת ממשמעות. המטרות מעורפלות, כי מגבלת הזמן נעדרת, ותמיד יש עוד מחר, שבו נממש כנראה את מטרותינו, אולי.

מידת המשמעות של משהו היא כמידת המגבלה, האיום או האנטיתזה שמאיימים עליו. כמים רבים הזורמים בצינור: ככל שקוטר הצינור רחב יותר, כן תיחלש עוצמת הזרימה, וככל שהמעבר יהא צר יותר, כן יזרמו המים בצינור בעוצמה גדולה יותר.

זה חוק החיים, חוק הניגודים: הלבן הינו לבן רק כאשר קיים שחור, האישה היא אישה כשקיים גבר. הילד נראה צעיר יותר צעיר כשקיימים זקנים בסביבה. וככל שהזקן זקן יותר והגבר גברי יותר והשחור שחור יותר, כן יהיו (בהתאמה) הלבן, האישה והילד לבן, נשית וצעיר יותר. כך, לא רק המשמעות והחשיבות, אלא גם הזהות מוקנית על רקע הקוטב הנגדי.

הניגוד האדיר ביותר לכל יש הוא האין. אומנם, זקנה מבליטה את קיומם וחיוניותם של הנעורים, אך רק היעדר הנעורים (האין שלהם) בזמן הזקנה, הוא המעניק להם את משמעותם האבסולוטית. המשמעות השלמה והמלאה של אוכל תתגשם לגבינו רק על רקע של רעב: היעדר אוכל. שמחה היא שמחה אמתית רק כשהיא באה לאחר היעדרה – לאחר דיכאון.

אין משמעות לחיים רק בעצם היות האדם חי: להמשיך לחיות עוד יום ועוד, ועוד יום ועוד… סבורני שככל שנקדיש מחשבה רבה יותר להבנת הקיום של המוות, כן נאדיר את קיום החיים, והם יזכו בשל כך לתוספת חיוניות. כל רגע יהיה חשוב, כי בכל רגע נבין שכל רגע זה כל מה שיש לנו, כי בכל רגע עלול הרגע הבא להילקח מאתנו.

בעולם מטורף זה, המשמעות היחסית של דבר טמונה בהיפוכו; והמשמעות הטוטלית שלו טמונה בהיעדרו.

היפוך החיים הוא המוות. היעדר החיים – גם הוא המוות. מכאן, שהמשמעות היחסית והשלמה של החיים תופק רק מתוך לימוד והתעמקות בניגודם המוחלט: במוות.

“באין ראיה צלולה של המוות, אין סדר, אין פכחון, אין יופי.”

קרלוס קסטנדה, כוח השקט.

“דרך החוויה של מוות, של מפגש עם תחתיות הוויתו, נפגש האדם עם היסודות הנצחיים שבנפשו.”

מיכה אנקורי, הלב והמעיין.

“כדי שאפשר יהיה לתפוש מה פירוש הדבר להיות, יש צורך לתפוש את העובדה שעלולים לא להיות, שפוסעים בכל רגע ורגע על הקצה החד של כיליון אפשרי, וכי אפשר לעולם להימלט מן העובדה שהמוות יגיע ברגע לא ידוע כלשהו בעתיד.”

רולו מיי, גילוי ההוויה. ע’ 91.

“המוות הוא המעניק לכל דבר את המגע העמוק והיסודי, וכל מה שהמוות נוגע בו נעשה באמת לעוצמה.”

קרלוס קסטנדה, מציאות נפרדת, ע’ 137.

***

מקורות השפעה

המחבר מושפע ומתכתב עם מגוון רחב של מקורות, הנה כמה מהם:

אנטואן דה סנט אכסופרי. הנסיך הקטן

פנחס שדה. החיים כמשל

הרמן הסה. נרקיס וגולדמונד, סידהרתא ועוד

קארלוס קאסטנדה. כמעט כל יצירותיו.

שלמה גיורא שהם. הסוציולוגיה של האבסורד וכמעט כל כתביו.

אסתר קל. רסיסים, ויצירות אחרות.

אוספנסקי. בחיפוש אחר המופלא.

יהודה עמיחי. עכשיו ברעש ושירים אחרים.

נתן זך. כל החלב והדבש.

דליה רביקוביץ. אהבת תפוח הזהב.

ר. ד. ליאנג. האני החצוי וכמעט כל כתביו.

מרטין בובר. אור גנוז שאר כתביו.

פרננדו פסוא. ספר האי נחת.

יוסף שכטר. כתביו.

אריך נוימן. התפתחות היסוד הנשי.

וילהלם רייך. כתביו.

ויקטור פרנקל. האדם מחפש משמעות.

חליל ג’ובראן. הנביא ויצירות אחרות.

מישל פוקו. תולדות המיניות.

סרן קירקגור. חיל ורעדה.

מרטין היידיגר. הישות והאין.

הרקליטוס. פרגמנטים.

קרישנמורטי ג’ידו. חופש מן הידוע.

מייסטר ארקהרט. הדרשות.

מרקוס אאורליוס. הרהורים.

פרידריך ניצשה. כמעט כל כתביו.

ג’יי וקתלין הנדרקיס. במרוצת החיים.

אריק ברן. משחקיהם של בני האדם.

אוגוסט סטרינדברג. בית הבובות, נורה, העלמה יוליה ועוד.

אנטון צ’כוב . שלוש אחיות, השחף, דוד ואניה.

אריך פרום. מנוס מחופש ואמנות האהבה.

ראשד פילד. המחסום האחרון.

אויגן הריגל. זן באמנות הקשת.

רולו מיי. גילוי ההוויה.

ג’ק לונדון. מרטין עדן.

ויליאם ג’ימס. החוויה הדתית לסוגיה.

פין. מיסטר אלוהים זו אנה.

הרקליטס האפל והפרגמטיים שלו.

אמיל דורקהיים וכתביו.

אלבר קאמי וכתביו.

גורדייף וכתביו.

סרן קירקגור וכתביו.

לאו טסה. טאו טה טצ’ינג.

הרמן הסה וכתביו.

פנחס שדה. החיים כמשל.

ביבליוגרפיה

הספר אינו עבודה מחקרית, השוואתית, אך אף-על-פי-כן אני מוצא לנכון לצרף רשימה ביבליוגרפית של עבודות שהשפיעו, עיצבו והשרו מרוחם על חלק נכבד מן המסות המופיעות כאן.

אוספנסקי, פ’ ד’ (1993). הדרך הרביעית. זמורה ביתן.

אוספנסקי, פ’ ד’ (תשכ”ג).הפסיכולוגיה של התפתחות האפשרית של האדם. מוסד ביאליק, ירושלים.

אוספנסקי, פ’ ד’ (1977).החיפוש אחר המופלא. הוצאת שוקן.

איליץ, א’ (תשל”ח). נקמת הרפואה. הוצאת ע עובד, תל-אביב.

אנקורי, מ’ (1991). הלב והמעיין. חסידות ופסיכולוגיה אנליטית, הוצאת רמות.

בטלהיים, ב’ (1987). קסמן של אגדות. הוצאת רשפים, תל-אביב.

בן-יוסף, ד’ (1985). היש סיכוי לאהבה? הוצאת בן-יהודה.

ברגמן, ש’ (תש”ל). הוגי הדור, הפילוסופיה של מרטין היידגר. הוצאת מאגנס.

ברוקס, ס’ ה’ (1977). אוטוסוגסטיה, הוצאת אל”ף, תל-אביב.

ג’יימס, ו’ (1984). החוויה הדתית לסוגיה. מוסד ביאליק.

הריגל, א’ (1990). זן באמנות הקשת. הוצאת דביר.

יונג, ק’ (1974). האני והלא מודע. הוצאת דביר.

לייב, א’ י’ (1992) דון חואן. הוצאת גל.

מיי, ר’ (1985). גילוי ההוויה (על הפסיכולוגיה האקסיסטנציאלית). הוצאת רשפים, תל-אביב.

סיגד, ר’ (1975). אזיסטנציאליזם. מוסד ביאליק, ירושלים.

סיגל, ס’ ב’ (1990). אהבה רפואה ונסים. הוצאת כתר, ירושלים.

פרום, א’. מנוס מחופש. הוצאת הדר, תל-אביב.

פרום, א’ (תשכ”ו). אמנות האהבה. הוצאת הדר, תל-אביב.

פרנקל, ו’ (1981) האדם מחפש משמעות. הוצאת דביר, תל-אביב.

קאמי, א’ המיתוס של סיזיפוס. עם עובד, תל-אביב.

קוק, י, (תשל”ז). ר’ נחמן מברסלב – עיונים בסיפוריו. מוסד י.ל. גירשט.

קירקגור, ס’ (תש”ד). מבחר כתבים. בעריכת יוסף שכטר ואילן ברוך, הוצאת דביר.

קסטנדה, ק’ (תשל”ח). מציאות נפרדת. הוצאת זב”מ, תל-אביב.

קסטנדה, ק’ תשל”ח). משנתו של דון חואן. הוצאת זב”מ, תל-אביב.

קסטנדה, ק’ (1992). כח השקט. הוצאת זמורה ביתן.

קפקא, פ’. משל קטן מתוך המשפט. הוצאת שוקן.

קציר, א’ (תשל”ז). הרהורים על מושג הזמן (פרסום פנימי).

שוהם, ג’ ש’ (1987) יצירה והתגלות. אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון.

שוהם, ג’ ש’ (1984) אלימות האלם. הוצאת צ’ריקובר.

שטיינר, ג’ (1988) משנתו של מרטין היידגר. הוצאת שוקן.

שכטר, י’ (תשל”ז). שבילי חינוך. הוצאת אלף, תל-אביב.

שכטר, י’ (1992). רוח ונפש. גשרים ליהודות פנימית, הוצאת שוקן.

Armin, R. (1974). Frown Strong. Cobwebs Press. Ltd.

Armin, R. (1982). Cobwebs and Tears. Regal Print.

Derope, R. (1968). The Master Game, Pathways to Higher Consciousness. N.Y., Dell Publishing Co.

Eliade, M. (1961). The Nature of Religion. N.Y., Harper & Row.

Hampden-Turner, C. (1981). Maps of the mind. Collier Books.

גבריאל רעם – ספרים.

הערה דרך האורוות

גבריאל רעם

הוצאת ניסןפברואר 2020רוחניות180 עמ’ מודפסים

הספר עוסק במסלול המכשולים של ההוויה, לשון אחר – במה שמפריע לאדם לממש פוטנציאל אישי וקיומי –בתוך עצמו. כל אותם דברים שלא נותנים לאדם לממש עצמו – נקראים כאן דמונים.

הספר מתחלק ל-4 חלקים; בחלק הראשון מוסברות ההתנגדויות, מחסומים והבעיות הפסיכולוגיות (דמונים) שמפריעות לאדם בדרך להתחבר אל ישותו הפנימית ולממש את עצמו. חלק ב’ עוסק בדמונים של הרגש, החלק השלישי בדמונים של היצר והחלק הרביעי בדמונים של החשיבה.

הספר לא מכביד על הקורא מבחינה עיונית, הוא כתוב בשפה שיחתית ושוטפת, אך מציג אתגר לחשיבה מקובעת ושבלונית, הן לגבי התפתחות אישית ותודעתית ומיצוי פוטנציאל אישי, והן לגבי חיים של האדם בשלום עם עצמו. ובכך מביא גישה שונה, חתרנית משהו, לגשת עמה לנושאים בוערים וקרובים ללב אלו המעוניינים בפיתוח החיים הפנימיים ועבודה פנימית.

ההגות בספר זה הינה מקורית, כשם שהינה עמוקה ואישית.

הסופר משתמש ביריעה רחבה של מקורות עימם הוא מתפלמס, ואסמכתאות מהם הוא שואב. הספר מלא וגדוש בציטטות ומבואות עשירים, כמעט מכל זרם כתיבה אפשרי.

על המחבר

גבריאל רעם.

בעברו מרצה ומומחה לתקשורת אל מילולית, למד משחק, חינוך ומדעי ההתנהגות.

גבריאל רעם עוסק שנים רבות בחקר, השתתפות ולימוד של קבוצות עבודה פנימית ובלימוד שיטות להרחבת ופיתוח תחום התודעה.

פירסם כמה וכמה ספרים בנושאי עבודה פנימית, והערת התודעה, כמו גם ספרים בנושאי שפת הגוף.

גבריאל מתעניין וכותב על אאוטסיידרים ומורדים ואנשים בעלי רגישות גבוהה במיוחד, הוא מאמין שבהתייחס למצב של הרוחניות והתרבות בימינו – דווקא אוכלוסיות אלו יכולים להזרים לתרבות ידע חדש ודם טרי.

למחבר, אתר שבו מחבר מיצירות ההגות שלו:

http://hagut.net/

לקרוא עוד…

להעיר את התודעה

גבריאל רעם

הוצאת ניסןפברואר 2020רוחניות240 עמ’ מודפסים

מהי עירות, מהי שינה. מי ישן? מי ער? מה זה להיות ער?

האם כל פעילות היא הוכחה של עירות, או אולי אדם יכול להיות פעיל ואקטיבי ועם זאת ישן?

האם עירות היא חד משמעית וחד ממדית, או שיש כאן רמות ורבדים, ואדם יכול להיות ער וישן בה בעת – ברמות שונות של הוויתו ותודעתו?

האם האדם יכול להיות ישן שינה עמוקה ולחלום שהוא ער? דהיינו, האם אנו חולמים את ערנותנו, או ערים לחלומותינו? כפי שצייד מהגו’נגל הפוגש בפקיד בנק, רואה את הערנות היחסית שלו כסוג של שינה. ולוחם הקומנדו ואיש הסיירת – את הערנות של החייל באפסנאות – כתרדמת. אולי כך ניתן לראות את המצב הקיומי לו אנו קוראים: ערות?

כשאנו הולכים לישון אנו נרדמים לעולם הפיסי. ואולי כשאנו מתעוררים משנת הלילה חלק בנו ממשיך לישון?

זהו ספר אודות שינה ועירות, כשהתודעה היא נקודת ההתייחסות. בספר עצמו נושאים שונים; האדם הישן והאדם הער, השוואה. תקשורת והתנהגות בעולמות השינה. התעוררות, בגישות מיסטיות שונות. שינוי מצב תודעה. גישת ר’ נחמן לשינה והתעוררות. רעיון התרדמת והתעוררות בסיפורים. תודעה קוואנטית. תיאורית קונדליני והתעוררות התודעה. ועוד.

“וייקח דויד את החנית ואת הצפחת המים מראשותי שאול, וילכו להם; ואין רואה ואין יודע ואין מקיץ, כי כולם ישנים – כי תרדמת יהוה נפלה עליהם”.

שמואל א’ כ”ו, י”ב.

על המחבר גבריאל רעם.

בעברו מרצה ומומחה לתקשורת אל מילולית, למד משחק, חינוך ומדעי ההתנהגות.

פירסם כמה וכמה ספרים בנושאי עבודה פנימית, והערת התודעה, כמו גם ספרים בנושאי שפת הגוף.

למחבר, אתר שבו מחבר מיצירות ההגות שלו:

“אמנות השיחה”, ידיעות ספרים, 2003,

“אאוטסיידרים ומורדים”, ידיעות ספרים, 2006

“החיים, רשימות מן הגלות” ניסן.

“בקצרה ולעומק” – ניסן.

“שיחות תודעה”. ניסן.

וחמישה ספרים בתחום מקצועו כיועץ, מרצה ומומחה לתקשורת אל מילולית.

בעברו מורה לספרות, למד משחק, חינוך ומדעי ההתנהגות.

למחבר, אתר שבו מחבר מיצירות ההגות שלו:

http://hagut.net/

לקרוא עוד…

“ואם תעוררו את האהבה”

גבריאל רעם

הוצאת ניסןפברואר 2020רוחניות, הורות וזוגיות180 עמ’ מודפסים

כמעט כולנו נמצאים במערכת יחסים כלשהי או לאחר קריסה של מערכת יחסים זוגית, או בין מערכת יחסים שנגמרה לזאת שעדיין לא החלה. אך הדברים אינם פשוטים, לא בתוך מערכת היחסים וודאי שלא מחוצה לה.

כך או כך, מערכת יחסים אינטימית- זוגית, תופסת מקום של כבוד בתחושת העצמי שלנו. זהו תחום סבוך שיכול להוביל לרמת סיפוק גבוהה ביותר או למשברים נפשיים קשים. תחום היחסים האינטימיים, הכולל אהבה ומיניות הוא תחום שנחקר רבות בשנים האחרונות ורבות התיאוריות הנוגעות לו. המחבר שאב מידע ממקורות וממחקרים רבים, בין היתר מספריהם של אריך פרום “אמנות האהבה”, של ג’ייקוב נידלמן “ספר קטן על אהבה – מדריך לאהבת נצח”, של מישל פוקו “תולדות המיניות בעידן החדש” ועוד ועוד. כמו כן, מציג המחבר את הגותו המקורית.

גבריאל רעם,

בעברו מרצה ומומחה לתקשורת אל מילולית, למד משחק, חינוך ומדעי ההתנהגות.

פירסם כמה וכמה ספרים בנושאי עבודה פנימית, והערת התודעה, כמו גם ספרים בנושאי שפת הגוף.

למחבר, אתר שבו מחבר מיצירות ההגות שלו:

לקרוא עוד…

מסע אל הישות הפנימית

גבריאל רעם

הוצאת ניסןפברואר 2020רוחניות320 עמ’ מודפסים

מזה כשלושים שנה זו עת הרוחניות. ספר זה הינו אודות מציאת האלוהים בתוך האדם. בנפש, בישות הפנימית.

ואכן, בספר זה הכול נוגע לישות ובישות, מגיע לישות ומשתדל להישאר עמה.

על פניו אולי לא נראה כי זהו ספר מסעות, אך לא זו בלבד שכזה הוא – אלא שמסע זה הוא מסע אינטימי, כי הוא המסע של חזרה הביתה. שהרי ישנם שני סוגים של מסעות: המסע הרחק מן הבית, שהוא מסע של בריחה, מסע של פנטזיה, ומסע של חזרה הביתה. הבית האמתי הוא בפנים ועל כן המסע פנימה, הביתה, הוא המסע האינטימי. המכנה המשותף לכל הפרקים שבספר הוא המסע הזה, המסע הביתה.

ספרי האחרון: “‘החיים, רשימות מהגלות”, עוסק במבט על החיים מתוך מעין גולה, תוך כדי נדודים. הספר הנוכחית עוסק בכיוון ההפוך, מן הגלות האישית אל חזרה אל הבית האמתי ממנו כמעט כל אחד גולה, בית הישות הפנימית.

מסות ורשימות נוספות : www.hagut.net

ספר זה הינו מהדורה מורחבת ומשופרת של המהדורה הראשונה.

לקרוא עוד…

בין נפש לתודעה

גבריאל רעם

הוצאת ניסן2020הגות ופילוסופיה256 עמ’ מודפסים

יש בנו שני מרכזי כובד, בלתי ממומשים: אחת היא הנפש, השניה היא התודעה.

משתמשים אמנם במילה נפש, בכל מיני הקשרים, אך ברובה היא אמורפית במקרה הטוב, וחסרת משמעות במקרה הפחות טוב.

אך היא מה שהיא, שכיית חמדה נדירה המצויה בסוג של שבי. עמוק בפנים.

התודעה היא הקצה השני. רדומה, צרה, שטוחה, ובה השערים לקראת המציאות הנסתרת.

עד שלא נשחרר את הנפש משביה ואת התודעה ממצבה הרפוס והדל – חיינו יהיו נשלטים על ידי מרכזי כובד חיצוניים: דעת קהל וקונפורמיות, ומרכזי כובד פנימיים: אשמה, תקיעות וספק עצמי.

הנפש היא הנסיכה הכלואה בטירה הבצורה, ממתינה לנסיך התודעה שישק לה.

התודעה היא המלך הגולה, הטובל באינטלקט, רציונליזם, לוגיקה וצורת חשיבה מקובעת. אך כל הזמן ממתינה לנפש שתפיח בה חיים.

החומר בספר הינו אקלקטי, ונעזר במקורות רבים, אך ההגות בספר – מקורית.

גבריאל רעם.

בעברו מרצה ומומחה לתקשורת אל מילולית, למד משחק, חינוך ומדעי ההתנהגות.

פירסם כמה וכמה ספרים בנושאי עבודה פנימית, והערת התודעה, כמו גם ספרים בנושאי שפת הגוף.

גבריאל מתעניין וכותב על אאוטסיידרים ומורדים. ואנשים בעלי רגישות גבוהה במיוחד, הוא מאמין שבהתייחס למצב הרוחניות והתרבות בימינו – דווקא אוכלוסיות אלו יכולים להזרים לתרבות חזון, ידע חדש ודם טרי.

למחבר, אתר שבו ישנן יצירות הגות נוספות שלו אודות עבודה פנימית:

הוצאת ניסןפברואר 2015עיון160 עמ’ מודפסים

הספר “בקצרה ולעומק: הגיגים, פרגמנטים ואִמרות כנף” מאת גבריאל רעם, מורכב מנגיעות קטנות וקצרות בנושאים של תודעה, מודעות והגות. כחוט השני עובר בספר הנסיון להיות מודע לחלקים שמצויים בשולי תודעתנו, ולא בגלל שהם שוליים, אלא בגלל שהם נדחקו לשם על ידי חיי היום יום, ההמולה והלחץ.
אפשר גם לומר שכל מה שעלול להסב לנו מורת רוח רגשית נדחק הצידה אל השוליים, אלא אם כן אנו עושים מאמץ מודע להרחיב את תודעתנו ולכלול אותו.
הנושאים עצמם קרובים לכולנו: אושר, נוסטלגיה, מיניות, הזדקנות, נעורים ואחרים. על לשון הפסוק בתנ”ך: “הידיים ידי עשו והקול קול יעקב” – הכלים הם כלי מודעות והתכנים הם החיים של כולנו.
הבחירה בז’אנרים מצומצמים כאמרות, פרגמנטים והגיגים, באה משני טעמים: האחד – כדי לא ליפול לבור של ” תפסת מרובה – לא תפסת”, נסיון ללכת עם “סוד הצמצום” והשני – האמונה כי התמציתיות של הכתוב תעורר בקורא את הדמיון, היצירתיות ואת הרצון ליצור דיאלוג עם הכתוב על ידי תרומה של “בשר” מתוך החוויות של חייו הוא.
הספר כתוב כרשימות של איש רוח המצוי במסע דרך חייו, ומקבל השראה גדולה ממה שחבוי בממד הסוד של פרד”ס החיים.

על המחבר
גבריאל רעם, איש אשכולות, מומחה ומרצה לשפת גוף, עוסק בעבודה פנימית ולימוד מודעות שנים רבות. מחבר ספרים, בין היתר, “אמנות השיחה”, אאוטסיידירים ומורדים”, “שיחות תודעה”, ו”החיים, רשימות מן הגלות”. למחבר מסות ומאמרים רבים באתר: www.hagut.net.

לקרוא עוד…

החיים, רשימות מהגלות

גבריאל רעם

הוצאת ניסןאפריל 2014עיון322 עמ’ מודפסים

“החיים, רשימות מן הגלות” הנו ספר של געגוע, כפי שהוא ספר של עמידה מנגד.
געגוע לחיים שאולי היו יכולים להיות לנו, ועמידה מנגד למה שהחיים הפכו להיות. געגוע למה שחשבנו שיהיו חיינו כשנתבגר, ומרידה בקונפורמיות; במוסכמות חשיבתיות וחברתיות סמויות של בינוניות ששיאן זה “להסתדר בחיים”. כתב על כך בחריפות פרופ’ שלמה גיורא שוהם: “המערכות השלטוניות רוצות מאתנו שנוותר על הידע שלנו ונהפוך דוגמת הנוצרי של ימי הביניים, חסר ידע וחסר דעה, שאז הופך לטרף קל לכנסייה. המערכות הטורפניות רוצות גם שנוותר על חוט השדרה שלנו ושנהפוך לרכיכות”.
(מתוך “פתח דבר לספר”)

על המחבר
גבריאל רעם במקצועו היה מרצה ומומחה לתקשורת אל-מילולית. כאדם ומחבר הינו הוגה והומניסט. הוא מחבר ספרי הגות ומודעות עצמית: “אאוטסיידרים ומורדים” “אמנות השיחה”, “שיחות תודעה” ועוד.
זהו ספרו התשיעי. ספריו הקודמים עסקו בשפת הגוף, וכאמור בנושאי הגות ומודעות עצמית. מאמרים ומסות רבות ניתן למצוא באתר של המחבר : www.hagut.net

לקרוא עוד…

איך אתה נוהג

גבריאל רעם

הוצאת ניסן2011מדריכים ועצות156 עמ’ מודפסים

בספר זה ממשיך רעם לעסוק בתחום מומחיותו: שפת גוף. אך הפעם, שפת גוף של נהגים. רוצה לומר: עוסק בהכרות, הבנה, וזיהוי – של סגנונות נהיגה, והתנהגות הנהגים, מתוך מגמה להעצים מודעות למרכיב האנושי שבנהיגה.

בספר זה מראה לנו רעם, כי הכביש מלא בדיבורים, מלא ב’פטפוט’, כולם מתקשרים עם כולם, אך לרוב איננו שמים לב לזה (ואם שמים לב, לא תמיד מבינים את האיתות). הספר מלא וגדוש בצילומים ופרשנויות, של אופני נהיגה, ושל תנוחות ישיבה ויציבה של נהגים.

גבריאל רעם, הנו מומחה הפועל מזה כ-25 שנים בתחום התקשורת הבלתי מילולית. השכלתו הרלוונטית לנושא יא מדעי ההתנהגות (תאר שני). הוא מופיע בכלי התקשורת המרכזיים לאחר או סביב, אירועים אקטואליים של אישים מרכזיים המצריכים פרשנות של שפת הגוף. הוא מנחה סדנאות ליישום שפת הגוף לצרכים מקצועיים שונים בארגונים ובחברות במשק הישראלי ומרצה בימי עיון, כנסים ומוסדות אקדמיים אודות הנושא בהקשרים שונים. כתב 5 ספרים על הנושא מכיוונים שונים.

האתר של גבריאל רעםwww.hagut.net

לקרוא עוד…

שיחות תודעה

גבריאל רעם

הוצאת ניסן2010עיון, פסיכולוגיה274 עמ’ מודפסים

ספר זה מציג את הנושא העתיק והמסתורי של עבודה פנימית, דרך הגישה העכשווית של תחום מתפתח: “אימון (קואצ’ינג) תודעתי”

מסופר על חסיד לאחר שבילה את השבת בחצר הרבי. כששאלו אותו מה למד מן הרבי, ענה “איך הוא רוכס את שרוכי נעליו”.

בספר זה, במקום עיסוק בנושאים שברומו של עולם, הדיון הוא בדברים הקטנים והאישיים שמטרידים ומעסיקים כל אדם חושב, תוהה ורגיש ביום יום: הצלחה אצל המין השני.

התגברות הניכור והכוחנות בחיים, העדר אנושיות ואמפתיה כלפי החלש והפגיע. הצורך הנואש של כל אחד מאיתנו באהבה, הבדידות, שיפוט והאשמה עצמית. משברים וטראומות אישיות, המרדף אחרי האושר, מציאת משמעות בחיים ועוד ועוד. והגישה לסוגיות אלו בספר היא לא של פתרונות אלא של מודעות עצמית ואנושיות.

והנה המלים הסוגרות את הספר:

“לחיות בעולם נעדר אנושיות ותודעה זה לחיות בגיהינום. וגיהינום אינו מה שמצפה לנו לאחר החיים, הוא כאן, ובו שני מרכיבים: קור מקפיא של העדר חום אנושי וחושך הצלמוות של העדר אור המודעות.”

והמדיום דרכו ניתן להעצים מודעות ולהעביר אנושיות הוא הדיאלוג. ואכן הז’אנר של הספר הוא של שיחות.

גבריאל רעם

בעברו מרצה ומומחה לתקשורת אל מילולית, למד משחק, חינוך ומדעי ההתנהגות.

פירסם כמה וכמה ספרים בנושאי עבודה פנימית, והערת התודעה, כמו גם ספרים בנושאי שפת הגוף.

למחבר, אתר שבו מחבר מיצירות ההגות שלו:

לקרוא עוד…

אאוטסיידרים ומורדים

גבריאל רעם

ידיעות ספריםאפריל 2006עיון493 עמ’ מודפסים

אאוטסיידרים ומורדים הם בני אדם שאינם רוצים, או אינם יכולים, להיות שייכים לרוב, לקונצנזוס, לסדר הקיים. בקרב כלל האנושות הם מיעוט, אך בקרב יוצרים והוגים שהותירו חותם, הם רוב לא מבוטל. קשה להבין ולנתח את האמנות וההגות האנושית ללא הבנת הגורם הרדיקלי והאנטי-ממסדי ביצירתם של ההוגים והיוצרים הגדולים. ריימונד קארבר כתב עליהם: “קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה ואף על פי שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה, ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת…” ריימונד קארבר, שירים. גבריאל רעם סוקר את הסיבות המניעות אנשים מסויימים להיות אאוטסיידרים. הוא נוקט עמדה ברורה באשר לגורלם הקשה של האאוטסיידרים והאופציות העומדות בפניהם, מנתח ובוחן מונחים מרכזיים מן האקולוגיה של המרידה והאאוטסיידריות (ניכור, חריגות, קונפורמיות, בורגנות ניהיליזם ועוד), ומגיש לקורא את “האנציקלופדיה לאאוטסיידרים ומורדים” – ההוגים והיוצרים המרכזיים שהציגו אי-נחת מן הסדר הקיים ויצאו ביצירתם נגד הממסד. “הרימו כוסית לכבוד המטורפים, החריגים, המורדים, עושי הצרות, היתדות העגולות בחורים המרובעים, האנשים שרוצים דברים אחרים. הם אינם אוהבים כללים ואין להם שום יראת כבוד כלפי הסטטוס קוו. אפשר לצטט אותם, לחלוק עליהם, להעלות אותם על נס או לגדף אותם. הדבר היחיד כמעט שאי-אפשר לעשות הוא להתעלם מהם, מפני שהם משנים דברים. הם דוחפים את הגזע האנושי קדימה. אולי יש כאלה שרואים בהם מטורפים אבל אנחנו רואים בהם גאונים, מפני שאנשים שהם מטורפים דיים לחשוב שהם יכולים לשנות את העולם, הם האנשים שיעשו את זה.” סטיב ג’ובס, מנכ”ל ומייסד חברת אפל.

לקרוא עוד…

גברים ונשים מעבר למילים

גבריאל רעם, נילי רעם

ידיעות ספרים2001עיון, מדריכים ועצות328 עמ’ מודפסים

נשים וגברים – אחת החידות הגדולות ביותר. מה באמת מתרחש ביניהם מאחורי המסכות המוסכמות ומעבר למילים המקובלות? מה היא באמת חושבת עליך ומה למעשה הוא מרגיש כלפייך? העקבות לפתרון החידה מובילים אל הגוף, כי ה”גוף אינו יודע לשקר”. בספר זה תמצאו את המידע המחקרי המעודכן והמתקדם ביותר על המשיכה המינית וההתאהבות, הספר יעזור להבין ולדעת: * איך לזהות סימנים של אמירה שקרית אצל בן-הזוג? * האם גישתך בוטה מדי ומרתיעה? * מה באמת מבדיל בין המיניות הנשית לגברית? * מה הם “איתותי המכירה” המינית של נשים ושל גברים? * איך לזהות דחייה שאינה נאמרת במילים? * איך יכולה הבנה בשפת הגוף לסייע לתקשורת זוגית טובה יותר? המכלול השלם והמעודכן למסרים לא מילוליים בין נשים לגברים – מן המבט הראשון ועד הקשר הזוגי. שפת הגוף ביחסי גברים ונשים חושפת רגשות, כוונות, מחשבות, עמדות ונטיות – במקום שבו המילים אינן מספקות.

מקור

שפת הגוף של הנפש

Gabriel

Leave a Reply Cancel reply

Tao Te Ching – Lao Tzu – chapter 55

Tao Te Ching – Lao Tzu – chapter 54

Tao Te Ching – Lao Tzu – chapter 57

Tao Te Ching – Lao Tzu – chapter 62

Tao Te Ching – Lao Tzu – chapter 63

Tao Te Ching – Lao Tzu – chapter 60

The dangers of showing weakness.

The forces of evil and the forces of good according to Kabbalah.

requst for feedback

to the readers

Leave a Reply Cancel reply

You May Also Like