Encyclopedia of great authors, artists and thinkers who were outsiders and rebels:

to join the herd of ‘togetherness’, conventionality and ‘normality’. And society, once it recognized the outsider, she immediately becomes suspicious and points to them the stigma: different. Most outsiders carry this label as a ‘mark of Cain’, a curse. A minority of them manages to translate their diversity into art (from writing books to joining a rock band), some finding their way into fringe groups, like: cults, sects and various orders and new age groups. But there they become more likely to become even more herd like, stemming from their deep wish to belong to some sort of social order.

And those who remain outside the field of art or the marginal-alternative/spiritual groups- remain outsiders, suffer from the stigma and continue to be deserted and out, or they can do the most difficult task of them all, to which an internal maturity is required; which is: to adopt their ‘abnormality’ to their hearts, as a personal identity, and become outsiders out of consciousness and self-choice.

An outsider out of consciousness is the one who opposes, standing against – not just as a stranger, as another – but as a refuser, as a denier, as saying “no”. And whoever says “no” is a rebel, as Abler Camus says in his classic book: “The rebel”[1]: “A rebel is a man who says no’’.

– This is in short the thesis of the book: The only salvation for the outsider is to become a rebel.

Internal Order of the book: The book begins with an examination of concept of conformity and group pressure operated on the individual to be like everyone else. The book continues with the concept of being a personal exception (An outsider). The only way to become out of it is to transform being an outsider into becoming a rebel. 

The book later dealt with the description of the various establishments against which the rebellious man goes against. The book goes on to try to explain the outsiders and rebellion from the perspective of the rebel and the outsider themselves – and presents extraordinary (radical) theories in their approach to the issue of outsiders and rebellion. The book ends with an encyclopedia of creative rebels and outsiders, trying to do justice to at least some of them and bring a selection from their words.

Gabriel Raam

---

By one of the most profoundly influential thinkers of our century, The Rebel is a classic essay on revolution. For Albert Camus, the urge to revolt is one of the ”essential dimensions” of human nature, manifested in man’s timeless Promethean struggle against the conditions of his existence, as well as the popular uprisings against established orders throughout history. And yet, with an eye toward the French Revolution and its regicides and deicides, he shows how inevitably the course of revolution leads to tyranny. As old regimes throughout the world collapse, The Rebel resonates as an ardent, eloquent, and supremely rational voice of conscience for our tumultuous times.

“We do not escape into philosophy, psychology, and art–we go there to restore our shattered selves into whole ones.”

― Anaïs Nin, In Favor of the Sensitive Man and Other Essays

“Some people read to confirm their own hopelessness. Others read to be rescued from it.”

― Anaïs Nin, In Favor of the Sensitive Man and Other Essays

“There is a resemblance between men and women, not a contrast. When a man begins to recognize his feelings, the two unite. When men accept the sensitive side of themselves, they come alive.”

― Anaïs Nin, In Favor of the Sensitive Man and Other Essays

“There are books which we read early in life, which sink into our consciousness and seem to disappear without leaving a trace. And then one day we find, in some summing-up of our life and attitudes towards experience, that their influence has been enormous.”

― Anaïs Nin, In Favor of the Sensitive Man and Other Essays

“We speak of the masculine and the feminine, but they are the wrong labels. It is really more a matter of poetry versus intellectualization.”

― Anaïs Nin, In Favor of the Sensitive Man and Other Essays

“What unites us universally is our emotions, our feelings in the face of experience, and not necessarily the actual experiences themselves.”

― Anaïs Nin, In Favor of the Sensitive Man and Other Essays.

In 1844, Soren Kierkegaard wrote of anxiety as being the ‘dizziness of freedom‘, the dizzying effect of looking into the boundlessness of one’s own possibilities. Without anxiety there would be no possibility and therefore no capacity to grow and develop as a human being.

Friedrich Nietzsche 

One must shed the bad taste of wanting to agree with many. Whatever can be common always has little value. In the end it must be as it is and always has been: great things remain for the great, abysses for the profound, nuances and shudders for the refined, and, in brief, all that is rare for the rare. ~Friedrich Nietzsche

(Book: Beyond Good and Evil https://amzn.to/3vFvvnw)

צ’ה גווארה CHE GUEVARA

 נולד ב1928 ברוזריו ארגנטינה, הוצא להורג בבוליביה, 1967

היה מנהיג גרילה ארגנטינאי ומורד טרוריסט. נולד למשפחה בורגנית, קיבל תואר ברפואה, מאונ. בואנוס איירס, אך לאחר שטייל באמריקה הלטינית וחזה בעוני הנרחב ובדיכוי, בא למסקנה כי הדרך היחידה לטפל באי הצדק החברתי היא במרד אלים. בשנת 1953 נסע לגוואטמלה כדי להצטרף לשלטון הפרוגרסיבי, בהנהגת יעקובו אלברז. לאחר שארה”ב הפילה את אלברז ב-54 הוא ברח למקסיקו, שם פגש את פידל קסטרו, הצטרף לתנועת המרד הקובנית. וכחבר בממשלתו הוא מילא שורה של תפקידים. ב-1965 הוא נעלם ונסע להילחם בקונגו, הצטרף למלחמת האזרחים ועזר לפאטריס לומומבה. ב-66 הוא חזר בעילום שם לבוליביה, שם הוא הקים ועמד בראש כוחות גרילה בהרים. בעזרת המודיעין האמריקני הצבא הבוליביאני תפס אותו והוא הוצא להורג. הוא הפך למיתוס, סימבול למלחמה נגד אימפריאליזם בכל העולם.

מובאות מ –   MAN AND SOCIALISM IN CUBA

“הליקוי של האמנים והאינטלקטואלים שלנו נעוץ בחטא הבסיסי שלהם: הם לא באמת מרדנים”.

“מבנה העל של החברה מעניק הסמכה לסוג של אמנות שבה האמן צריך להיות בעל השכלה. המורדים מוחלשים ומדוכאים על ידי המנגנון החברתי, ורק כשרונות נדירים יכולים ליצור אמנות. כל היתר נעשים או בוטים, וחסרי בושה או שהם נמחצים. אמנם קיימת אסכולה של חופש אמנותי, אך  הערכיות שלה גם היא מוגבלת, מכיון שהיא אינה יוצרת אימפקט אלא אם כן אנו באים לקונפליקט עימה  כלומר עד שהבעיה האמיתית של האדם והניכור שלו יוצאים החוצה ובאים לפני השטח.  ועל כן ייסורים חסרי משמעות ותענוגות וולגריים הופכים לשסתום הבטחון הנוח בעבור חרדה אנושית. הרעיון של הפיכת האמנות ככלי נשק של מחאה,  נתון במאבק. אם היחיד משחק לפי החוקים, הוא מקבל את כל הכיבודים- כיבודים כמו אלה שקוף מקבל על ביצוע פירואטים. התנאים שנכפו הם כאלה שהיחיד אינו יכול להימלט מן הכלוב הבלתי נראה”.

“האדם  לא הפך את כל המשתנים החיוביים סביבו לרפלקס מותנה של איפיון חברתי, ועדיין הוא מייצר תחת הלחץ של החברה. האדם צריך עדיין לחוות לידה רוחנית שלמה בגישה שלו ביחס לעבודה, כשהיא משוחררת מן הלחץ הישיר של הסביבה החברתית…”

“המשימה שלנו היא למנוע מן הדור הנוכחי להיקרע לגזרים על ידי הקונפליקטים שלהם. ולמנוע מהם מלהפוך לפרוורטיים, מלסלף ולגרום לעיוותים  בדורות חדשים. עלינו לא לאפשר להם להפוך למשרתים צייתנים של החשיבה הרשמית, או להפוך לתלמידי מלגות, החיים על חשבון המדינה, מתאמנים בלהיות חפשיים. כבר עתה ישנם מורדים שישירו את השיר של האדם החדש בקולם האמיתי של בני האדם”.

* ———– *

וינסנט ואן גוך Vincent van Gogh

1853-1890

צייר הולנדי פוסט אימפרסיוניסטי, שעבודתו השפיעה עמוקות על אסכולת האקספרסיוניזם במאה ועשרים. הוא החל לצייר ב-1880, בזמן שהוא עבד כמיסיונר בעיר כורים בבלגיה. בעבודות הראשונות שלו היה מבע קודר ועגום של כורים ואיכרים. בזמן הזה הוא החליט שמשימתו האמיתית תהיה להביא נוחם למין האנושי דרך האמנות.

בשנת 1886 עבר לפאריס בכדי לחיות עם אחיו, תיאו. שם התחבר עם אמנים אחרים, ביניהם, טולוז לוטראק, וגוגין. לקראת סוף שנות השמונים עבר לדרום צרפת והחל לערבל משיכות מכחול וצבעים אלימים – בכדי לצייר תמונות מחיי הכפר. כמו למשל בתמונתו המפורסמת ‘ ליל כוכבים’. בזמן שהייתו בארלס,  

Starry Night

Saint-Rémy: June, 1889
Oil on canvas
73 x 92 cm.
F 612, JH 1731 

(New York: The Museum of Modern Art)

בריאותו הנפשית החלה להתדרדר במהירות, עד כדי כך שבחג  המולד 1888, חתך חלק מאוזנו השמאלית. כיון שפחד לאבד את שפיותו לחלוטין,  אישפז עצמו מרצון בסנטוריום בסנט רמי דה פרובנס, שם צייר בין התקף להתקף ותקופות יותר ממושכות של חוסר שפיות. נרדף על ידי מלנכוליה ובדידות, ירה וינסנט בעצמו בשנת 1890. שלוש שנות חייו האחרונות היו הפוריות ביותר.

ציטוטים:

“למרות לעיתים קרובות אני שרוי במעמקי הסבל, יש עדיין רוגע, הרמוניה טהורה ומוסיקה –  בתוכי. אני רואה ציורים או רישומים בקוטג’ים העניים ביותר, בפינות הנידחות ביותר. ודעתי נעה כלפי דברים אלה בכוח לא ניתן לשליטה”.

“אלוהים שלי! האם אי פעם נחזה בדור של אמנים עם גופות בריאים”.

“בכן, טוב, בסדר, לסבול ללא תלונה זהו אחד מן השיעורים שעל היחיד ללמוד בחייו”.

“אין לי יותר יכולת  שיהיה לי אומץ או תקווה, הרי, ככלות הכל, האם לא היה זה רק אתמול שמצאנו כי תפקידנו זה אינו עליז במיוחד”. 

* ———— *

ג’ורג’ איוואנוביץ’ גורדייף George Ivanovitch Gurdjieff

 1877-1949

גורדייף היה מורה רוחני,  ותורתו מושתתת על מרידה. וכאן ייחודו, כי ישנם מורים רוחניים, וישנם מורדים, אך די נדיר למצוא מורה רוחני שבסיס תורתו כה מרדני. והנה ציטוט שלו בהקשר זה: …”במשך כל ימי חיי, כמעט מיום שידעתי להבחין בין ילד לילדה, מעולם לא עשיתי דבר, ממש מאומה, כדרך שעשו שאר הולכי – על שתיים כמוני…” (מתוך “סיפורי בעל זבוב לנכדו” הוצ’ שוקן, 2003, עמ’ 16) אך בניגוד למורדים אחרים המוזכרים כאן, ייחודו של גורדייף בכך שהוא לא מרד בחברה, בסדר שילטוני, ביחסי אנוש או בסטאטוס של גברים או נשים – המרידה שלו אינה מכוונת כלפי שום דבר חיצוני, כול כולה מכוונת לקריאת מחאה נגד מצבו הקיומי, הנפשי, הפסיכולוגי והקוסמי של האדם. הוא לקח כל מה שמובן מאליו בחייו של האדם והפך אותו על ראשו, אפשר להגיד שהוא לא השאיר אבן על אבן. ולאחר שהוא סיים, דמותו של האדם נראית כחורבה זקוקה דחוף לשיקום (או להחלפה במודל מוצלח יותר). 

הוא אולי אחד המבקרים החריפים ביותר של חיי האדם כפי שהם באים לביטוי כיום. 

למשל, אחד מן הדברים המרכזיים שגורדייף יוצא נגדם באדם הוא תחושת ה”אני’ שלו,  שלגישתו  מבוססת רובה ככולה על התניות (תורשה, חינוך, סביבה וכו’), והיא מנותקת לחלוטין מן המציאות הממשית. גורדייף רואה את האדם כמורכב מגודש של מחשבות ותחושות סותרות ומתנגשות, והוא מתייחס לכל אחת מהן  כאילו שהיא שלו. בשעה שהיא תוצר של אותן השפעות ואינן קשורות אליו כלל. אדם רגיל בטעות חושב שיש לו ‘אני’ אחד מוצק וברור, אך האמת על פי גורדייף היא שיש לו הרבה יותר מ’אני’ אחד, ואף אחד מהם הוא לא ‘אני’ אמיתי וכולם קופצים ומשתנים בהתאם לסיטואציה ולהשפעה, וכל זאת בהעדר מרכז כובד פנימי שניתן לקרוא לו ‘עצמי’.

כך שלהשקפתו לאדם אין מרכז כובד פנימי לו הוא יכול לקרוא ‘אני’, וזה דבר שצריך להתרחש ולהתגבש, אך ברב המקרים זה לא קורה. ובהעדרו של אני אמיתי, אנשים בעצם לא יכולים לעשות כלום, ההחלטה אינה בידם, הם רק מיצבור של תגובות מוכתבות מראש, על פי השפעות מתוכנתות בהם –מבפנים, ועל פי מה שפוגש אותם מבחוץ. גורדייף רואה באדם 4 מצבי קיום (תודעה);

1. ברמה הנמוכה, זו של התולעת הוא רק צורך ומפריש. 

2. ברמה הבאה הוא מגיב אינסטינקטיבית – זו רמת הכבשה.

3. ברמה הבאה הוא מתגבש להיות אדם עם מרכז כובד פנימי, ואז יש לו ‘אני’ ומטרה כלפיה הוא נע.

4. ברמה הבאה, הוא כבר מלאך, זה אדם שהאני שלו לא רק קיים הוא כבר התפתח, והוא כבר לא נע למטרה, הוא כבר קיים, ישנו, הוא ישות.

מן הסתם גורדייף סובר שרוב בני האדם נמצאים ברמה מס. 2 רמת הכבשה, מיעוטם ברמה מס. 1 רמת התולעת. וזה אומר, מבחינתו שהם צריכים להתעורר, להבין שהם כבשים, ללא מרכז כובד פנימי, ולגרום להתגבשות של האני ואז ניתן יהיה בכל זאת לקרוא להם ‘בני אדם’. לדעתו יש מעט מאוד אנשים ברמה שלוש, וכמובן שעוד פחות ברמה 4.

לדעתו האני הפנימי קיים אצל כל אדם ברמה היולית ברמת פוטנציאל, אין ליצור אותו יש מאין, יש להגשימו. הוא קורא לאותו חלק: ‘מהות’ (Essence באנגלית), והוא טוען שחלק זה פוסק לגדול ומושם בדיכוי בתת הכרה בגיל חמש בערך ומאז האדם מגיב בעיקר להתניות חברתיות וכמעט בכלל לא למה שבא אליו במפנים, שכל הזמן מצוי בגיל חמש. ולכן בשעת משבר, למשל, כשהאני המאומץ, האני החברתי, זה של ההתניות מתפרק ונופל – הוא מוצא שוב את עצמו הזנוח, אך מוצא אותו ילדותי ואבוד להחריד. 

מצב זה אומר שהאדם חי בהיפוך; מרכז הכובד שלו הוא התדמית שאימץ עבור החברה, בעוד שהאני האמיתי שלו חסר משקל, ונמצא בניתוק מן האדם, חי בחוסר הכרה ומודעות. ולא זו בלבד אלא שאני זה הופך, לשיטתו של גורדייף, למחסן גרוטאות לתוכו דוחף האדם את כל שאינו רוצה להראות בתדמית המאומצת שלו. תורתו של גורדייף לא נעלמה עם השנים, היא בעיקר חיה ופורחת בספרים. באשר לקבוצות העבודה – הם לא ממש התפתחו כמותית, אך את זה ניתן להבין בגלל הגישה שלהם שאמרה שלא כל אדם מתאים ל’עבודה’. אך גם מבחינה איכותית השיטה לא ממש הביאה לתוצאות מרשימות בקנה המידה האישי. יכול להיות שהייתה בעיה ליישם את התיאוריה ולהעבירה לתחום המעשה.

 תלמידו הבולט של גורדייף היה אוספנסקי, משכיל רוסי מבריק שנתן ביטוי תיאורטי מצויין לרוב התיאוריות שלו בעיקר ב-“חמש הרצאות על הפסיכולוגיה של התפתחותו האפשרית של האדם”, הוצאת גל, “חיפוש אחר המופלא” בהוצאת שוקן, ו”הדרך הרכיעית” בהוצאת זמורה ביתן.

הנה קטעים מן “הדרך הרביעית”:

…”השיטה שלפנינו משתייכת לסוג השיטות הרואות את האדם כיצור בלתי שלם ולומדות אתו מנקודת המבט של התפתחותו  האפשרית. הפסיכולוגיה הרגילה רחוקה מרחק רב מן המציאות. האדם שאותו היא לומדת הינו מהות דמיונית, האדם אינו מה שאמור הוא להיות. אנחנו מייחסים לעצמנו תכונות רבות שאינן קנייננו. אין אנו מודעים, אם איננו מודעים, אי אפשר שתהיה לנו אחדות, אי אפשר שתהיה לנו אינדבידואליות, אי אפשר שיהיה לנו ‘אגו’ או ‘אני’. את כל הדברםי הללו בודים לעצמם בני האדם כדי לקיים את אשליית התודעה. האדם עשוי להיות מודע, אולם במצבו הנוכחי  אין הוא מודע. יש להכיר בכך שהאדם חי את חייו מתחת לרמתו הראויה… … התורה שלפנינו הופכת על פיהם את כל הדברםי שאנו יודעים או שעליהם חשבנו אי פעם. אי אפשר ליישבה עם רעיונות פסיכולוגיים רגילים. עלינו להחליט כיצד יש לראות את האדם: כביצה  או כציפור. ואם נראהו כביצה, אל לנו לייחס לו את תכונותיה של הציפור. מרגע שרואים את האדם כביצה, כל הפסיכולוגיה כולה נעשית שונה: כל החיים האנושיים הופכים  להיות חייהם של עוברים, של יצורים שלא הושלמו. ויש אנשים שלגבי דידם משמעות החיים הופכת להיות האפשרות לעבור למצב אחר”. 

ציטוטים של גורדייף:

“לדעתי, מה שמעציב לגביכם בכל זה הוא, שלמן הילדות הוטבע בכם אוטומטיזם, שהשתלב להפליא במערך הנפשי הכללי שלכם והוא פועל באופן מושלם ביחס לקליטת כל רושם חדש, כך שמאז, ובמשך חייכם האחראיים, חוסכת “ברכה” זו מכם כל צורך לעשות מאמץ אישי ולו הקטן ביותר”. 

מתוך “סיפורי בעל זבוב לנכדו, שוקן 2003 עמ’ 17

“הנתון הראשון נוצר בין עוד כשהייתי תינוק זה חוטם.  סבתי המנוחה עדיין היתה בחיים; היא היתה בת יותר ממאה שנה. בשעת מותה, תהא מנוחתה עדן, הובילה אותי אמי אל מיטתה כדרך שנהגו אז. בשעה שנשקתי את ידה הימנית, הניחה סבתי היקרה את ידה השמאלית הגוועת על ראשי ואמרה לי בקול נמוך אך ברור: “אתה הבכור שבנכדי! הקשיבה וזכור תמיד את משאלתי האחרונה: לעולם אל תעשה בחייך משהו כפי שעושים זאת האחרים”.  אחר מכן נעצה את מבטה בשורש אפי, ומשהבחינה כנראה שנדהמתי מדבריה, הוסיפה ברוגז מה ובקול סמכותי: “או שלא תעשה מאומה, רק תלך לבית הספר, או שתעשה משהו שיאש אינו עושה”(…) סבורני שיהיה לכם עניין, ואולי יהיה זה גם מאלף, לדעת שהדבר עשה עלי רושם כה עז, שלפתע חשתי שאינני מסוגל עוד לסבול את הדומים לי (…) מן היום ההוא ואילך, בפני כל “מעשה קופים”, כלור בפני כל חיקוי של ביטויים אוטומטיים רגילים מצד הסובבים אותי, תמיד מתעורר בתוך הנוכחות שלי “משהו” הגורם  למה שהיית מכנה עתה “נטיה כובשת” שלא עלעשות דבר כפי שעושים זאת האחרים”. 

מתוך: סיפורי בעל זבוב לנכדו, הוצאת שוקן, 2003 עמ’ 31,32

* ————- *

אלן גינזברג GINSBERG, ALLEN

1926-1997

משורר אמריקני, ודמות מובילה בדור הביט (ביטניקים).

 העבודה הראשונה שלו שהוצאה לאור הייתה: Howl and Other Poems (1956), 

הציתה את הרנאנס של סאן פרנסיסקו, והגדירה את הדור שנות החמישים עם סמכותיות וחזון .

 בתחילת שנות הששים גינזברג החל חיים של נווד חסר לאות; קורא משיריו בקמפוסים, ואספרסו בארים, ועוסק בפעילויות פוליטיות שמאלניות.

הזעם הגינזבורגי הופנה נגד ערכים חמריים. אך זעם זה היה שונה מזה של משוררים שקדמו לו (ט. ס. אליוט למשל בכותבו על אובדן הרוחניות). העבודה השניה בחשיבותה שלו הייתה “קדיש” (1961), פואמה שנכתבה ביום השנה למות אימו. בה הוא מתאר את יחסיהם  מלאי הסבל. 

בשנות הששים הוא מחה נמרצות נגד מלחמת וייטנאם, אך גם הוציא לאור כמה עבודות פואטיות, כגון:  Reality Sandwiches (1963) Planet News (1969). 

יצירתו The Fall of America קיבלה את ה-  National Book Award בשנת 1974. גינזבורג עצמו רואה עצמו כחלק ממסורת של נביאים בשירה, מסורת שהחלה על ידי ויליאם בלייק, והומשכה על ידי וולט וויטמן. 

ציטוטים:

“ראיתי את המוחות הטובים ביותר של דורי נהרסים בשל טירוף, מורעבים היסטרית, עירומים, גוררים עצמם דרך רחובות שחורים לעת שחר, מחפשים מנת סמים זועמת…”                                                                                                       (מתוך “נהמה”)

”I want to be known as the most brilliant man in America . . .
Prepared the way for Dharma in America without mentioning Dharma . . .
distributed monies to poor poets & nourished imaginative genius of the land
Sat silent in jazz roar writing poetry with an ink pen–
wasn’t afraid of God or Death after his 48th year” 

“Ego Confession”
San Francisco, October 1974

פרטים נוספים: http://www.kirjasto.sci.fi/ginsberg.htm

* ——- *

DOSTOEVSKY, FYODOR M.פיודור  דוסטויבסקי 

1821-1881

סופר רוסי ועיתונאי, שלחדירה הפסיכולוגית שלו לתוך הגומחות היותר אפלות בטבע האנושי – הייתה השפעה חזקה ועולמית על המאה ועשרים בכללותה. דבר זה אפשר לראות במוטיב של “גיבור מחתרת” שלו, (מופיע לפני מספר ערכים כאן באנצקלופדיה), שם הגיבור מוצא עצמו מנוכר מן הטכנולוגיה של מה שנקרא” ‘החברה המתקדמת’. ז’אן פול סארטר אמר כי את ההגות האקזיסטנציאליסטית הצרפתית ניתן למצוא בטענתו של איוון קראמאזוב שאם אין אלוהים אז הכל מותר.

ציטוטים:

“אם השטן אינו קיים, כי האדם יצר אותו, הרי שהוא יצר אותו בצלמו ובדמותו”

“סבל הוא המקור למודעות”

“כל עוד האדם נותר חופשי הוא לא שואף לשום דבר כמו שהוא שואף בחוסר לאות ובכאב בכדי למצוא מישהו לסגוד לו”.

“לדבר שטויות זו הפריווילגיה היחידה של האדם המייחדת אותו מכל האורגניזמים האחרים”.

“כל האוטופיות יעלמו רק אם נצמיח כנפיים וכל בני האדם יהפכו למלאכים”

“אם אלהים לא קיים, אז הכל מותר”

“שום דבר אינו מושך בעבור האדם כמו החופש של המצפון  שלו. אך שום דבר אינו גורם לסבל יותר גדול”.

“אין מקום בו השטן אוהב לשכון יותר מאשר במנזר”.

פרטים נוספים: http://www.kirjasto.sci.fi/fdosto.htm

* ——— *

בוב דילן Bob Dylen

24.5.1941-

בוב דילן נולד ב – 11 למאי 1941 כרוברט צימרמן, בן למשפחה יהודית, בעיירה קטנה במינסוטה ארצות הברית. בגיל 19, לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, עבר לניו – יורק בגפו, על מנת להתפרסם כאמן, שם שינה את שמו המקורי לשמו הנוכחי. כעבור שנה הוציא את אלבומו הראשון, לאחר שנהג  להופיע רבות בבתי קפה ברחבי ניו – יורק. במהלך הקריירה שלו כזמר, הוציא בוב דילן למעלה מ – 40 אלבומים, ונחשב לאחד מזמרי הסולו הפורים והמוכרים במקורו זמר שירי עם ושירי מחאה. במאי 1963 יצא אלבומו השני, אך הראשון שהצליח. שמו: אציש The Freewheelin’ Bob Dylan ובו השיר: ‘נושב ברוח’, שיר מחאה רך. באלבומו השני הוא נעשה מרדני וכועס יותר, אלבום זה שיצא ב-1964 ונקרא: ‘The Times They Are A-Changin יש לו כמה שירים פוליטיים נוקבים וביקורתיים ביותר. משנת 1965 הוא הפך למשורר רוק, וביטא כעס ופחות מחאה ומרדנות. והפך לפה לדור שלם של צעירים כועסים.

באמריקה ובעולם כולו. שיריו לרוב עוסקים במחאה, אהבה, אמונה ודת. מלהיטיו הגדולים:  blowing in the wind; knocking on heavens door; like a rolling stone ועוד. 

המגזין האמריקני “בלנדר” הכתיר את בוב דילן ל”גדול הגאונים של הרוק” בכתבה מיוחדת, שסקרה את גדולי האמנים של עידן הרוק לדורותיו. דילן, בן ה- 61, התמקם בראש הרשימה, שכללה 50 מוזיקאים ששינו את פני המוזיקה הפופולרית הכי חשובה של החצי מאה האחרונה. “הוא כותב המנון זכויות האזרח שזנח את הגורם, המשורר המחושמל שנולד מחדש כמסורתי, איש החזון החופשי שמצא מחדש את אלוהים, תמלילן שירי האהבה עם הסרקאזם הסוריאליסטי”, כתבו עורכי המגזין על הזמר-יוצר היהודי-אמריקני בגיליון שייצא לאור ב- 24 בדצמבר.

אדוני המלחמה

בואו אתם אדוני המלחמה

אתם שבונים את כל הרובים

אתם שבונים את מטוסי המוות

אתם שבונים את הפצצות הגדולות

אתם המסתתרים מאחורי קירות

אתם המסתתרים מאחורי שולחנות

אני רק רוצה שתדעו

אני מסוגל לראות מעבר למסכות שלכם

אתם שמעולם לא עשתים דבר

רק בניתם כדי להרוס

אתם משחקים עם העולם שלי

כאילו שזה הצעצוע הקטן שלכם

אתם שמים רובה בידי

ואתם מסתתרים מעיני

ואתם פונים ורצים הלאה

כשהכדורים המהירים עפים

כיהודה איש קריות של פעם

אתם משקרים ומרמים

שניתן לנצח במלחמת עולם

אתם רוצים שאאמין

אף אני אני רואה דרך עיניכם

ואני רואה דרך המח שלכם

כפי שאני רואה דרך המים

הזורמים ב תעלה שלי

אדם מהדקים את ההדקים

כדי שהאחרים יירו

ואז אתם נשענים אחורה ומתבוננים.

כשספירת המתים נעשית גבוהה

אתם מסתתרים בארמון שלכם

בזמן שדמם של אנשים צעירים

זורם מתוך גופם

ונקבר בבוץ

אתם הבאתם את הפחד הגרוע ביותר

שניתן אי פעם להביא.

הפחד להביא ילדים

אל העולם

בגלל האיום על התינוק שלי

שעדיין לא נולד ושאין לו שם.

אתם לא ראויים לדם 

שזורם בורידים שלכם

ככל שאני  יודע 

לדבר כשתורי עוד לא הגיע

אתם עללוים להגיד שאני צעיר. 

אתם מסוגלים להגיד שאין לי השכלה

אך ישנו דבר שאני יודע

למרות שאני צעיר מכם 

אפילו ישו לא היה סולח

למה שעשיתם

תנו לי לשאול אתכם שאלה אחת

האם הכסף שלכם טוב עד כדי כך 

שהוא יקנה את הסליחה כלפיכם

האם אתם חושבים שהוא מסוגל לכך

אני חושב שאתם תגלו

כשהמוות שלכם יקח את תורו

שכל הכסף שעשיתם

לא יקנה בחזרה את נפשכם

ואני מקוה שתמותו

ושהמוות שלכם יגיע בקרוב

אני אצעד בעקבות ארון המתים שלכם

באחר הצהריים החיוור

ואני אביט בזמן שמנמיכים אתכם

מטה אל מיטת המוות שלכם

ואני אעמוד מעל מיטת המוות שלכם 

עד שאהיה בטוח שמתתם

Copyright © 1963; renewed 1991 Special Rider Music

הזמנים משתנים

בואו התאספו סביב אנשים

היכן שאתם משוטטים

והודו שהמיים 

סביבכם עולים

וקבלו שבקרוב

תרטבו עד לעצמות. 

אם חבל לכם על הזמן 

אז כדאי שתתחילו לשחות

או שתצללו כמו אבן

כי הזמנים הם משתנים.

בואו כותבים ומבקרים

המתנבאים עם עטכם

והחזיקו עיניכם פקוחות לרווחה

ההזדמנות לא תחזור שוב

ואל תדברו מוקדם מדי 

מכיון שהגלגל עדיין מסתובב

ולא ניתן להגיד מי הוא זה

שבשמו יקרא.

מכיון שהמפסיד עכשיו 

מאוחר יותר יהיה מנצח

כי הזמנים הם משתנים.

בואו סנטורים, חברי קונגרס

אנא שימו לב

אל תעמדו בפתח הדלת

אל תחסמו את האולם

מכיון שזה שנפגע

הוא זה שהתעכב

מתרחשת מלחמה בחוץ

והיא עושה זאת באגרסיביות.

בקרוב אנענע חלונותיכם

ואזעזע קירותיכם

 כי הזמנים הם משתנים

בואו אמהות ואבות

מכל רחבי המדינה

ואל תעבירו ביקורת

את מה שלא תוכלו להבין

בניכם ובנותיכם 

הם מעבר לפיקוד שלכם

דרככם הישנה 

מזדקנת במהירות

אנא זוזו הצידה 

מפני החדש שמגיע

אם אינכם יכולים להושיט יד עוזרת

כי הזמנים הם משתנים

הקו נמתח

הקללה הוטלה

האיטי עכשיו

 יהיה מהיר יותר מאוחר

כפי שההווה עכשיו

יהיה מאוחר יותר עבר

פני הדברים 

במהירות נמוגים.

והראשון עכשיו

יהיה מאוחר יותר אחרון

כי הזמנים הם משתנים.

Copyright © 1963; renewed 1991 Special Rider Music

עוד פרטים: http://my.execpc.com/~billp61/boblink.html

www.bobdylan.com – האתר הרשמי. 

www.angelfire.com/de/dylanite/index.html – אתר תמונות.

www.expectingrain.com  – מידע על מועדי הופעות, ביקורות, קטעי        

www.slopbucket.com/bob/tbob/index.html – כל השירים והמילים.

www.uvm.edu/~ksherloc/dylan – תווים ואקורדים.

* ——————– *

ג’ימס דין DEAN, JAMES

1931- 1955, ארה”ב

שחקן קולנוע נערץ, דין נעשה מזוהה עם וגילם בדמותו את הצעירים חסרי המנוח ונטולי האידאלים של אמצע שנות החמישים. הוא גדל בפיירמונט אנדיאנה, ובלוס אנג’נלס, דין דווקא נהנה מילדות מאושרת עד שאימו נפטרה מסרטן, כשהיה בן תשע. בגיל ההתבגרות הוא עבר תהליך פסיכולוגי מני-דפרסיבי קלאסי. הוא נע ונד בין התלהבות למלנכוליה. לאחר שלמד בקולג’ בסנטה מוניקה וביו. סי. ל. איי. הוא עבר לניו יורק. 

שם למד באקטורס סטודיו הידוע. ואז קיבל תפקיד בשנית 1954 במחזה בשם The Immoralist (. משם הגיע למסך הגדול, ותוך שנה הוא שיחק בשלושה סרטים: “קידמת עדן”, “מרד הנעורים”, ו”ענק”. הוא אהב מאוד מרוצי מכוניות,  ונהרג בתאונת דרכים, בקירבת סלינה, בשלושים בספטמבר 1955.

ציטוטים מדין:

“עבורי, משחק היא הדרך ההגיונית ביותר שיש לאנשים נאורוטיים כדי להביע את עצמם, מתוך צורך עצום זה כולנו צריכים לבטא עצמנו”.

“דמיין כאילו אתה חי לנצח, חיה כמו אתה הולך למות היום”.

“רק העדינים  (gentle) הם בכלל באמת חזקים”.

“ללמוד פרות, חזירים, ותרנגולות יכול לעזור לשחקן לפתח את הדמות שלו. ישנם דברים רבים שלמדתי מחיות. דבר אחד הוא שהם לא יכולים לעשות הוא לבוז לי. כך גם נעשיתי מקורב לטבע, ומסוגל להעריך את היופי שקיים בטבע”.

“מכיון שאני רק בן 24, נראה לי שיש לי אבחנה טובה לגבי הדור שצומח עכשיו, כמו כל אדם צעיר בגילי. וגיליתי שרוב הצעירים לא עומדים כמו יתד ניקוי ((ramrods ) או מדברים כמו דמוסטנס. לכן, כשאני משחק צעיר, כמו זה ב”מרד הנעורים”, אני מנסה לחקות את החיים. הסרט עוסק בחיים של צעירים מודרניים. זו התפיסה הרומנטית של הצעירים שגרמה להרבה מן הבעיות שלנו עם נוער מוטעה ותועה בימינו.

אני חושב שדבר אחד חדש שסרט זה מראה הוא את חוסר הפרופורציה הפסיכולוגית של התובענות של הילדים מן ההורים שלהם. ההורים לעתים קרובות עושים טעויות אך גם הילדים צריכים לעשות קצת עבודה. אך אינך יכול להראות קונספציות אידאליסטיות התנהגותיות מרחיקות לכת –  אם אתה רוצה שהילדים יבואו לראות את הסרט. אתה צריך להראות איך זה באמת ולנסות להגיע אליהם היכן שהם נמצאים. אתה יודע, הרבה פעמים מישהו יותר מבוגר, מישהו צעיר שהצעירים מעריצים,  יכול לחזור לילדי בית הספר ולהגיד להם: “תראו מה קרה לי! למה להיות פאנקיסט  ולהסתבך בצרות עם החוק? מדוע לעשות דברים חסרי שחר אלו רק בעבור הריגוש?”, אני מקווה כי “מרד הנעורים” יעשה משהו כגון זה. אני מקווה שזה יזכיר להם שגם לאנשים אחרים יש רגשות. אולי הם יגידו, “למה אנו צריכים את כל זה”? אם הסרט יש בו מוטיבציה פסיכולוגית, אם יש ביחסים שבסרט אמת, אז אני חושב שהסרט ישפיע בצורה חיובית.

אני באמת מאמין ש”מרד הנעורים” הוא מן סרט שכזה”.

עוד פרטים: http://www.jamesdean.com

* ———— *

מרטין היידיגר Martin Heidegger

1889-1976

מרטין היידיגר, היה הוגה דעות חשוב, שהגותו קראה תגר על החשיבה הפילוסופית טרם זמנו. הוא גם היווה את הבסיס וההשראה לדהקונסטרוקציה של דהרידה, ופוסט מודרניזם – שתי גישות מרדניות ונונוקונפורמינסטיות, (שבגלל חולשת הערכים וחוסר בגלעין הגותי בסיסי בתרבות של היום – הן נקלטו כמו כל מוצר שנכנס לסופרמרקט גדול שהאלוהים שלו היא הצריכה והפופולריות) אך אם בודקים בשלוש גישות אלו היטב, הן קורעות את תרבות החשיבה הקיימת לגזרים. 

בקווים כלליים, הגותו של היידיגר עוסקת באופני הקיום הממשיים של האדם. היידיגר תופס את האדם כיחיד שמושלך למצב בו חלות עליו השפעות רבות פנים, ואז קיימת לגביו הסכנה שמרב השפעות חיצוניות הוא יאבד את הקשר עם ישותו הוא. וכך היידיגר לוקח את עצמו את גלימת הנביא ויוצא נגד ‘שכחת הישות’. והוא כאמור לא מפחד לצאת כנגד כל ההוגים שקדמו לו בגין שכחה בלתי נסלחת זו. 

והוא אכן פסל פחות או יותר, את רוב ההגות שהתרחשה מזמן הפרה סוקרטים ועד זמנו. הוא השתמש הרבה בניתוח השפה כדי להגיע לסוד הישות. 

הגותו החשובה ביותר התפרסמה ב1927 בספרו: “הוויה וזמן”. הספר נפתח בהצהרה: “אנחנו שכחנו את שאלת הוויה”. מטרת הספר היא להחזיר את השאלה למקומה הראוי. 

זה תמוה כי נראה פילוסופיות עוסקות בזאת ממילא, אז מה משמע? ובכן היידיגר אומר שהפילוסופיה נעשתה טכנוקרטית; ומכאן גם התרחקה מן המהות והצידוק הבסיסי לקיומה. הוא מתכוון לכך שהשאלה –בהגותם של פילוסופים אחרים – לא נשמעת כלל כשאלה, אלה כחיטוט וניקור ריק. זה הפך לסוג של השטחה. לא רואים שיש כאן שאלה בכלל. לטענתו הפילוסופיה עומדת רדומה נוכח השאלה הבסיסית ביותר עבורה. (שהיא שאלת הישות או ההוויה). 

ובכלל, כדי להבין עד כמה היידיגר היה מורד, יש להבין כי היידיגר בכלל לא ראה את הפילוסופיה כתולדה של קידמה, אלא כתולדה של שיכחה! כלומר, שפעם הפילוסופיה (הפרה-סוקרטית כנראה) הייתה פתוחה למשהו במציאות חיינו ועתה נתרחקנו מפתיחות זו.

הוא תוקף בחריפות את המחשבה ההגותית המערבית בכך שהוא טוען שהמחשבה המערבית מתייחסת להוויה דרך חפצים ודברים. ודבר זה הפך אותה למנוכרת להוויה, ולכך שהיא איבדה את האינטימיות עימה, והיא עצמה הפכה ל’דבר’, ל’חפץ’, ל’משהו’. והגישה הסוביקטיבית, אינטימית חוויתית לעצם קיומיות ולהוויה של עצמנו בקיום הזה – הלכה לה לאיבוד.

הוא משמש כאנטיתיזה לגישה המדעית הקשיחה שבוחנת את הקיום באופן אובייקטיבי קר ואנאליטי, כמו פרויד שרצה דווקא להבין את האני באופן שכלתני ומרוחק.  הוא (כמו א. ד. ליאנג) מחזיר למרכז הדיון את האני הסוביקטיבי. 

למעשה הוא לא השתייך לשום אסכולה; הוא היה פנומנולוג (תלמיד של הוסרל) ומורה של אקזיסטנציאליסטים כסארטר, ומרלו פונטי, אך הוא עצמו כל הזמן יצא מגדר הגדרה, הוא לא אהב שום תוית, וחלק נכבד בהגותו בכלל נושק בתיאולוגיה ומיסטיקה ( לא במפורש). לאחר מלחמת העולם השניה הוא גם מרד בציפיות שיצא נגד הנאציזם בו תמך בשנות המלחמה. היפותיזות רבות הושלכו את חלל האויר באשר לסיבה מדוע הוגה דגול זה שירד עד לשרש כל מה שרקוב בפסיכולוגיה וההתנהגות האנושית יתמוך ברודן שפל, אכזר ומפלצתי כמו היטלר? ובכן מבין כל התיאוריות זו שנראית לי קרובה למדי היא: סלידתו  של היידגר מן ההמון האפרורי ומחוק הפרצוף. למעשה חלק גדול מן התורה של היידגר היא יציאה נגד; ובעיקר יציאה נגד המודוס הלא אותנטי של הקיום האנושי. זה המצב השכיח שבו מתטשטשים הגבולות בין בני האדם כבני אדם יחידים ואותנטיים בזכות עצמם. היידגר שטם את העדר האותנטיות שנוצר משליטתם של האחרים, ה’הם’. הדומינטיטיות של המוסכמה הציבורית. הוא ראה בהמון האנונימי אליו שייך ובו נבלע כל יחיד – אסון. זוהי אנונימיות שבה ניתן להחליף או לייצג כל אדם על ידי אדם אחר. היידיגר ביכה בהגותו את שקיעתו של היחיד במצולות הפומביות של ה’הם’ האנונימי. ומתוך זה הוא קיווה כי היטלר יהווה אנטיתיזה לחיים של חוסר אותנטיות ויציף מתוך התת הכרה את האני האותנטי. תמיכתו בהיטלר אינה כנראה כל כך מאהבת מרדכי (הנאציזם) כמו משנאת הבינוניות הגרמנית הקולקטיבית. בינוניות קולקטיבית שטפחה בפניו של היידגר כי היא זו שתמכה ברודן מטורף וחסר מעצורים ומצפון. כלומר במקום שהיטלר ישלוף מתוך התת מודע הגרמני את הרוח האותנטית והחופשית, הקולקטיביות הקטנה של המון הגרמנים תמכה בטירוף של יחיד (היטלר) שסטה מן המסלול. 

ג’ורג’ שטיינר מתייחס לכך בסיפרו: “משנתו של מרטין היידגר” הוצאת שוקן, 1988 עמ’ 139-140: “לתוכחתו של היידגר נגד התלישות, לסלידתו מן העירוניות והקוסמופוליטיות יש מקבילות מדויקות לא רק בכתבים הנציונל סוציאליסטים, אלא גם אצל בארס ופג. קריאתו של היידגר אל הכוחות האפלים שהאדם חייב להפיק מעורקי האדמה, אמונתו, שכמעט אינו טורח לצעפה, במסתוריות הדם ובגורל האתני, בוזו למסחרי…”. קטע זה מראה שהיידגר רוצה לחזור לשרשיות הקמאית של הדברים. ויכול להיות שהיטלר ייצג עבורו את אותה נטיה; למצוא בתוך האדם את הכוחות האפלים שישחררו אותו מכבלי ההבל, הקולקטיביות והסתמיות. 

ציטטות:

“כל אחד הוא האחר ואף אחד אינו הוא עצמו”

ישות וזמן עמ’ 128

“אנו מכנים ‘תנועה’ זו של הקיים כאן אל תוך ישותו ‘התדרדרות’. הקיים כאן מתדרדר אל מחוץ לעצמו, אל תוך עצמו הסתמי, אל תוך האפסיות והעדר הקרקע של היומיומיות הלא אותנטית”.

שם, עמ’ 178

* ————-*

הרמן הסה Hermann Hesse (1877-1962))

נולד ב-1887 בגרמניה, מת בשויצריה, ב-1962.

סופר ומשורר גרמני, שעבודתו עוסקת בבדידותו הרוחנית של האמן וניכורו מן העולם המודרני. 

ילדותו המוקדמת התאפיינה בהתפתחות מוקדמת, התלהבות  ומרדנות. בשנת 1892, לאחר שאהב אהבה נכזבת הוא נפל לדכאון התאבדותי, הוריו מיד שלחו אותו לבית ספר לילדים הסובלים מפיגור שכלי והפרעות רגשיות. 

הוא נפגע עמוקות ממה שהוא חש כדחיה מצד הוריו, ומיד פצח בגישה מתנגדת נגד  הממסד, אביו, הדת ובכלל, נגד סמכות בוגרת. מכיון שלא יכל היה להסתגל לבית הספר הקונווציונלי הוא הפך לשוליה בבית חרושת לשעונים  ב- Calw, ואחר כך בחנות ספרים ב- .  Tübingen הוא נותר בעסקי מכירת ספרים עד 1904, אז הפך לכותב חופשי ופירסם את ספרו הראשון: ‘פיטר קאמצינד’. ב-1911 הוא נסע להודו בחיפוש אחר מפגש רוחני. מסע זה השתקף מאוחר יותר בספרו: ‘סידהרתא’ (1922). במשך מלחמת העולם הראשונה הסה חי בשויצריה הנייטרלית, כתב כנגד מילטריזם ולאומנות. ועבד עבור קרן שעסקה ברווחת אסירי המלחמה. אך הלחץ הנפשי הקשה שגרמה לו המלחמה, מות אביו ב-1916,  יחד עם משבר נישואיו – דחפו אותו לעבור טיפול פסיכואנאליטי עם ג’יי. בי. לאנג, תלמיד של יונג. ההשפעה של הטיפול הופיעה בספרו ‘דמיאן’, שיצא לאור ב-1919, העוסק בתהליך של מודעות עצמית, של מתבגר. עבודותיו לאחר מכן משקפות את העניין שגילה ברעיונות יונגיאניים, בעיקר אלה של אקסטרוורטיות ואינטרוורטיות, אך גם של התת מודע הקולקטיבי, אידאליזם, וסימבולים. 

בשנות הששים והשבעים הוא היה הסופר הגרמני הפופולרי ביותר באמריקה. ספריו: בעיקר, סידהארתא, זאב הערבות, דמיין, נרקיס וגולדמונד – מכרו במליונים. בספריו הוא הציג מציאות מנוגדת למציאות המערבית הזעיר בורגנית, או בורגנית הקיימת, הוא הציג את המזרח הרחוק עם כל המיסטיקה שקשורה לזה, שנים לפני שהביטלס ודורם גילו את הודו ואת המזרח הרחוק כמקום של רוחניות עבור המערבים. הוא דיבר מאוד אל צעירים בגיל ההתבגרות, כשרוח המרד ורוח חסר ההשתלבות החברתית, בוערים בהם. 

הוא הקדיש אמנם ספרים רבים לרוחניות, ומכל ספריו הוא הקדיש ספר אחד לרעיון האאוטסיידר, וזהו זאב הערבות. (Steppenwolf).שנכתב בשנת 1927  (ראה הרחבה בפרק על יצירות מרדניות), והוא עוסק בטבע הכפול של האנושות זהו גם אולי ספרו הידוע ביותר. בספר זה הוא מציג אדם שבבת אחת נקטע מן החברה, אך בעת ובעונה אחת מאוד תלוי בה. אדם המנסה למתן את המתח בינו לבין העולם החיצון. 

בספר זה מצויים קטעים המהווים חריגה מן העלילה של הספר, הקטעים נקראים:  (Treatise on the

     Steppenwolf,) בקטעים אלה הוא מנתח את גיבור הספר- הרי הלר,  ותוך כדי כך הוא מאיר בצורה מבריקה את הדילמה של האדם המודרני.  אדם הנקרע לא רק בין הקטבים של האותנטיות שלו מחד, ושל דרישות החברה מאידך,  או בין אינסטינקט לרוח, או בין קדוש  -למופקר ושטוף זימה – אלא בין אלפי קטבים שלא ניתן לגשר ביניהם. וכך, הוא מציג את האאוטסיידר המודרני לא כדמות הירואית ולא כדמות דמונית, אלא כאדם קרוע שלא מוצא את עצמו בעולם ואת העולם בעצמו. 

הוא קיבל פרס נובל לספרות ב-1946, 

ציטוטים של הסה:

“אדם אינו במיטבו כשהוא חבר באירגון, לוקח חלק בקונספירציה, או קול במקהלה. 

במקום קהילה, ידידות או מיון, הוא מחפש את ההפך; הוא אינו רוצה את דרך ההמונים, אלא בעקשנות רק את דרכו שלו; אינו רוצה לרוץ עם הלהקה ולאמץ עצמו, אלא לשקף את הטבע והעולם בנשמתו, לחוות אותם בהתגלמות רעננה. הוא אינו עשוי בעבור חיים בקולקטיביות אלא כמלך בודד בעולם חלומות שהוא בעצמו יצר”

“ללמוד היסטוריה אומר, להיכנע לכאוס ועם זאת לשמור על אמונה בסדר ובמשמעות. זוהי משימה רצינית ביותר, אדם צעיר, וכנראה גם טרגית”.

“נצחיות היא רק לרגע, ארוכה מספיק עבור בדיחה”.

“אין מציאות מלבד זו הקיימת בתוכנו. וזו הסיבה מדוע כה הרבה אנשים חיים חיים לא אמיתיים. הם לוקחים דימוי שקיים מחוצה להם כמציאות ואף פעם לא מרשים לעולם בתוכם להביע עצמו”.

http://www.kirjasto.sci.fi/hhesse.htm 

* —— *

אלדוס הקסלי Huxley, Aldous

 (1894 – 1955) 

נולד למשפחת אצולה בבריטניה, הוא היה שייך למעין עלית אינטלקטואלית. 

גם כילד הוא נחשב לשונה, הוא הציג ערנות, אינטליגנציה, ומה שאחיו כינה כעליונות.  

הוא היה מוערך ואהוב בגלל תכונות אלו, אך בכתיבתו הוא דווקא הבליט את השוני. אחת מיצירותיו הידועות ביותר היא ‘עולם אמיץ חדש’. ביצירה זו הגיבורים; ברנרד מרקס והמלהולץ ווטסון שניהם חברים בקבוצת עלית, ולשניהם בעיות מכיון שהם שונים מחבריהם. הקסלי חש שהתורשה האישית של כל אחד עושה אותו ליחיד במינו וכי יחידות זו הינה חיונית לחופש. 

הקסלי חש שיש לו מחויבות מוסרית להלחם ברעיון שניתן להשיג אושר דרך עבדות מעמדית, ואפילו זו עבדות נדיבה. 

הקסלי אהב את החיוניות, הבטחון ואת “המוחצנות הנדיבה“, שמצא באמריקה, אך לא את החיוניות שמצא ב: “מקומות של בילוי ציבוריים, בריקודים, בכבישים… בשום מקום אין כה מעט שיחה… זה הכל תנועה ורעש, כמו מיים המבעבעים בדרכם מן האמבט—מבוזבזים כלפי מטה“. מתוך Jesting Pilate

ציטוטים נוספים:

“חצי מן המין האנושי חי בגילוי דעת צייתני למחזוריות הירח; וישנן עדויות המראות שהחיים הפסיכולוגיים ועל כן הרוחניים, לא רק של נשים, אלא גם של גברים, זורמים ומשתנים עם שינויי הירח. ישנם שמחות ללא נימוק, סבל שלא יתואר, צחוק וחרטה ללא סיבה.  השינויים הפתאומיים והפנטסטיים הללו מהווים את מפת מזג האויר הרגילה של תודעתנו. מצבי רוח אלו שהרציניים שבהם יכולים להתקבל כאלים והקלים כפיות, הם ילדי הדם והליחות. אך הדם והליחות מגיבים, בין יתר האדונים, לירח המשתנה. נוגעים בנפש ישירות דרך העיניים ובאופן לא ישיר, דרך המחילות האפלות של הדם, הירח הוא  פעמיים אלוהי”. 

(from ‘Meditations of the Moon’ in Music at Night and Other Essays, 1931) 

הניסיון (Experience) הוא לא מה שקורה לאדם. זה מה שאדם  מסוגל  לעשות  בנוגע למה שקורה לו.

               אלדוס הקסלי

פרטים נוספים: http://www.kirjasto.sci.fi/ahuxley.htm

* ————- *

צ’ה גווארה CHE GUEVARA

 נולד ב1928 ברוזריו ארגנטינה, הוצא להורג בבוליביה, 1967

היה מנהיג גרילה ארגנטינאי ומורד טרוריסט. נולד למשפחה בורגנית, קיבל תואר ברפואה, מאונ. בואנוס איירס, אך לאחר שטייל באמריקה הלטינית וחזה בעוני הנרחב ובדיכוי, בא למסקנה כי הדרך היחידה לטפל באי הצדק החברתי היא במרד אלים. בשנת 1953 נסע לגוואטמלה כדי להצטרף לשלטון הפרוגרסיבי, בהנהגת יעקובו אלברז. לאחר שארה”ב הפילה את אלברז ב-54 הוא ברח למקסיקו, שם פגש את פידל קסטרו, הצטרף לתנועת המרד הקובנית. וכחבר בממשלתו הוא מילא שורה של תפקידים. ב-1965 הוא נעלם ונסע להילחם בקונגו, הצטרף למלחמת האזרחים ועזר לפאטריס לומומבה. ב-66 הוא חזר בעילום שם לבוליביה, שם הוא הקים ועמד בראש כוחות גרילה בהרים. בעזרת המודיעין האמריקני הצבא הבוליביאני תפס אותו והוא הוצא להורג. הוא הפך למיתוס, סימבול למלחמה נגד אימפריאליזם בכל העולם.

מובאות מ –   MAN AND SOCIALISM IN CUBA

“הליקוי של האמנים והאינטלקטואלים שלנו נעוץ בחטא הבסיסי שלהם: הם לא באמת מרדנים”.

“מבנה העל של החברה מעניק הסמכה לסוג של אמנות שבה האמן צריך להיות בעל השכלה. המורדים מוחלשים ומדוכאים על ידי המנגנון החברתי, ורק כשרונות נדירים יכולים ליצור אמנות. כל היתר נעשים או בוטים, וחסרי בושה או שהם נמחצים. אמנם קיימת אסכולה של חופש אמנותי, אך  הערכיות שלה גם היא מוגבלת, מכיון שהיא אינה יוצרת אימפקט אלא אם כן אנו באים לקונפליקט עימה  כלומר עד שהבעיה האמיתית של האדם והניכור שלו יוצאים החוצה ובאים לפני השטח.  ועל כן ייסורים חסרי משמעות ותענוגות וולגריים הופכים לשסתום הבטחון הנוח בעבור חרדה אנושית. הרעיון של הפיכת האמנות ככלי נשק של מחאה,  נתון במאבק. אם היחיד משחק לפי החוקים, הוא מקבל את כל הכיבודים- כיבודים כמו אלה שקוף מקבל על ביצוע פירואטים. התנאים שנכפו הם כאלה שהיחיד אינו יכול להימלט מן הכלוב הבלתי נראה”.

“האדם  לא הפך את כל המשתנים החיוביים סביבו לרפלקס מותנה של איפיון חברתי, ועדיין הוא מייצר תחת הלחץ של החברה. האדם צריך עדיין לחוות לידה רוחנית שלמה בגישה שלו ביחס לעבודה, כשהיא משוחררת מן הלחץ הישיר של הסביבה החברתית…”

“המשימה שלנו היא למנוע מן הדור הנוכחי להיקרע לגזרים על ידי הקונפליקטים שלהם. ולמנוע מהם מלהפוך לפרוורטיים, מלסלף ולגרום לעיוותים  בדורות חדשים. עלינו לא לאפשר להם להפוך למשרתים צייתנים של החשיבה הרשמית, או להפוך לתלמידי מלגות, החיים על חשבון המדינה, מתאמנים בלהיות חפשיים. כבר עתה ישנם מורדים שישירו את השיר של האדם החדש בקולם האמיתי של בני האדם”.

* ———– *

וינסנט ואן גוך Vincent van Gogh

1853-1890

צייר הולנדי פוסט אימפרסיוניסטי, שעבודתו השפיעה עמוקות על אסכולת האקספרסיוניזם במאה ועשרים. הוא החל לצייר ב-1880, בזמן שהוא עבד כמיסיונר בעיר כורים בבלגיה. בעבודות הראשונות שלו היה מבע קודר ועגום של כורים ואיכרים. בזמן הזה הוא החליט שמשימתו האמיתית תהיה להביא נוחם למין האנושי דרך האמנות.

בשנת 1886 עבר לפאריס בכדי לחיות עם אחיו, תיאו. שם התחבר עם אמנים אחרים, ביניהם, טולוז לוטראק, וגוגין. לקראת סוף שנות השמונים עבר לדרום צרפת והחל לערבל משיכות מכחול וצבעים אלימים – בכדי לצייר תמונות מחיי הכפר. כמו למשל בתמונתו המפורסמת ‘ ליל כוכבים’. בזמן שהייתו בארלס,  

Starry Night

Saint-Rémy: June, 1889
Oil on canvas
73 x 92 cm.
F 612, JH 1731 

(New York: The Museum of Modern Art)

בריאותו הנפשית החלה להתדרדר במהירות, עד כדי כך שבחג  המולד 1888, חתך חלק מאוזנו השמאלית. כיון שפחד לאבד את שפיותו לחלוטין,  אישפז עצמו מרצון בסנטוריום בסנט רמי דה פרובנס, שם צייר בין התקף להתקף ותקופות יותר ממושכות של חוסר שפיות. נרדף על ידי מלנכוליה ובדידות, ירה וינסנט בעצמו בשנת 1890. שלוש שנות חייו האחרונות היו הפוריות ביותר.

ציטוטים:

“למרות לעיתים קרובות אני שרוי במעמקי הסבל, יש עדיין רוגע, הרמוניה טהורה ומוסיקה –  בתוכי. אני רואה ציורים או רישומים בקוטג’ים העניים ביותר, בפינות הנידחות ביותר. ודעתי נעה כלפי דברים אלה בכוח לא ניתן לשליטה”.

“אלוהים שלי! האם אי פעם נחזה בדור של אמנים עם גופות בריאים”.

“בכן, טוב, בסדר, לסבול ללא תלונה זהו אחד מן השיעורים שעל היחיד ללמוד בחייו”.

“אין לי יותר יכולת  שיהיה לי אומץ או תקווה, הרי, ככלות הכל, האם לא היה זה רק אתמול שמצאנו כי תפקידנו זה אינו עליז במיוחד”. 

* ———— *

ג’ורג’ איוואנוביץ’ גורדייף George Ivanovitch Gurdjieff

 1877-1949

גורדייף היה מורה רוחני,  ותורתו מושתתת על מרידה. וכאן ייחודו, כי ישנם מורים רוחניים, וישנם מורדים, אך די נדיר למצוא מורה רוחני שבסיס תורתו כה מרדני. והנה ציטוט שלו בהקשר זה: …”במשך כל ימי חיי, כמעט מיום שידעתי להבחין בין ילד לילדה, מעולם לא עשיתי דבר, ממש מאומה, כדרך שעשו שאר הולכי – על שתיים כמוני…” (מתוך “סיפורי בעל זבוב לנכדו” הוצ’ שוקן, 2003, עמ’ 16) אך בניגוד למורדים אחרים המוזכרים כאן, ייחודו של גורדייף בכך שהוא לא מרד בחברה, בסדר שילטוני, ביחסי אנוש או בסטאטוס של גברים או נשים – המרידה שלו אינה מכוונת כלפי שום דבר חיצוני, כול כולה מכוונת לקריאת מחאה נגד מצבו הקיומי, הנפשי, הפסיכולוגי והקוסמי של האדם. הוא לקח כל מה שמובן מאליו בחייו של האדם והפך אותו על ראשו, אפשר להגיד שהוא לא השאיר אבן על אבן. ולאחר שהוא סיים, דמותו של האדם נראית כחורבה זקוקה דחוף לשיקום (או להחלפה במודל מוצלח יותר). 

הוא אולי אחד המבקרים החריפים ביותר של חיי האדם כפי שהם באים לביטוי כיום. 

למשל, אחד מן הדברים המרכזיים שגורדייף יוצא נגדם באדם הוא תחושת ה”אני’ שלו,  שלגישתו  מבוססת רובה ככולה על התניות (תורשה, חינוך, סביבה וכו’), והיא מנותקת לחלוטין מן המציאות הממשית. גורדייף רואה את האדם כמורכב מגודש של מחשבות ותחושות סותרות ומתנגשות, והוא מתייחס לכל אחת מהן  כאילו שהיא שלו. בשעה שהיא תוצר של אותן השפעות ואינן קשורות אליו כלל. אדם רגיל בטעות חושב שיש לו ‘אני’ אחד מוצק וברור, אך האמת על פי גורדייף היא שיש לו הרבה יותר מ’אני’ אחד, ואף אחד מהם הוא לא ‘אני’ אמיתי וכולם קופצים ומשתנים בהתאם לסיטואציה ולהשפעה, וכל זאת בהעדר מרכז כובד פנימי שניתן לקרוא לו ‘עצמי’.

כך שלהשקפתו לאדם אין מרכז כובד פנימי לו הוא יכול לקרוא ‘אני’, וזה דבר שצריך להתרחש ולהתגבש, אך ברב המקרים זה לא קורה. ובהעדרו של אני אמיתי, אנשים בעצם לא יכולים לעשות כלום, ההחלטה אינה בידם, הם רק מיצבור של תגובות מוכתבות מראש, על פי השפעות מתוכנתות בהם –מבפנים, ועל פי מה שפוגש אותם מבחוץ. גורדייף רואה באדם 4 מצבי קיום (תודעה);

1. ברמה הנמוכה, זו של התולעת הוא רק צורך ומפריש. 

2. ברמה הבאה הוא מגיב אינסטינקטיבית – זו רמת הכבשה.

3. ברמה הבאה הוא מתגבש להיות אדם עם מרכז כובד פנימי, ואז יש לו ‘אני’ ומטרה כלפיה הוא נע.

4. ברמה הבאה, הוא כבר מלאך, זה אדם שהאני שלו לא רק קיים הוא כבר התפתח, והוא כבר לא נע למטרה, הוא כבר קיים, ישנו, הוא ישות.

מן הסתם גורדייף סובר שרוב בני האדם נמצאים ברמה מס. 2 רמת הכבשה, מיעוטם ברמה מס. 1 רמת התולעת. וזה אומר, מבחינתו שהם צריכים להתעורר, להבין שהם כבשים, ללא מרכז כובד פנימי, ולגרום להתגבשות של האני ואז ניתן יהיה בכל זאת לקרוא להם ‘בני אדם’. לדעתו יש מעט מאוד אנשים ברמה שלוש, וכמובן שעוד פחות ברמה 4.

לדעתו האני הפנימי קיים אצל כל אדם ברמה היולית ברמת פוטנציאל, אין ליצור אותו יש מאין, יש להגשימו. הוא קורא לאותו חלק: ‘מהות’ (Essence באנגלית), והוא טוען שחלק זה פוסק לגדול ומושם בדיכוי בתת הכרה בגיל חמש בערך ומאז האדם מגיב בעיקר להתניות חברתיות וכמעט בכלל לא למה שבא אליו במפנים, שכל הזמן מצוי בגיל חמש. ולכן בשעת משבר, למשל, כשהאני המאומץ, האני החברתי, זה של ההתניות מתפרק ונופל – הוא מוצא שוב את עצמו הזנוח, אך מוצא אותו ילדותי ואבוד להחריד. 

מצב זה אומר שהאדם חי בהיפוך; מרכז הכובד שלו הוא התדמית שאימץ עבור החברה, בעוד שהאני האמיתי שלו חסר משקל, ונמצא בניתוק מן האדם, חי בחוסר הכרה ומודעות. ולא זו בלבד אלא שאני זה הופך, לשיטתו של גורדייף, למחסן גרוטאות לתוכו דוחף האדם את כל שאינו רוצה להראות בתדמית המאומצת שלו. תורתו של גורדייף לא נעלמה עם השנים, היא בעיקר חיה ופורחת בספרים. באשר לקבוצות העבודה – הם לא ממש התפתחו כמותית, אך את זה ניתן להבין בגלל הגישה שלהם שאמרה שלא כל אדם מתאים ל’עבודה’. אך גם מבחינה איכותית השיטה לא ממש הביאה לתוצאות מרשימות בקנה המידה האישי. יכול להיות שהייתה בעיה ליישם את התיאוריה ולהעבירה לתחום המעשה.

 תלמידו הבולט של גורדייף היה אוספנסקי, משכיל רוסי מבריק שנתן ביטוי תיאורטי מצויין לרוב התיאוריות שלו בעיקר ב-“חמש הרצאות על הפסיכולוגיה של התפתחותו האפשרית של האדם”, הוצאת גל, “חיפוש אחר המופלא” בהוצאת שוקן, ו”הדרך הרכיעית” בהוצאת זמורה ביתן.

הנה קטעים מן “הדרך הרביעית”:

…”השיטה שלפנינו משתייכת לסוג השיטות הרואות את האדם כיצור בלתי שלם ולומדות אתו מנקודת המבט של התפתחותו  האפשרית. הפסיכולוגיה הרגילה רחוקה מרחק רב מן המציאות. האדם שאותו היא לומדת הינו מהות דמיונית, האדם אינו מה שאמור הוא להיות. אנחנו מייחסים לעצמנו תכונות רבות שאינן קנייננו. אין אנו מודעים, אם איננו מודעים, אי אפשר שתהיה לנו אחדות, אי אפשר שתהיה לנו אינדבידואליות, אי אפשר שיהיה לנו ‘אגו’ או ‘אני’. את כל הדברםי הללו בודים לעצמם בני האדם כדי לקיים את אשליית התודעה. האדם עשוי להיות מודע, אולם במצבו הנוכחי  אין הוא מודע. יש להכיר בכך שהאדם חי את חייו מתחת לרמתו הראויה… … התורה שלפנינו הופכת על פיהם את כל הדברםי שאנו יודעים או שעליהם חשבנו אי פעם. אי אפשר ליישבה עם רעיונות פסיכולוגיים רגילים. עלינו להחליט כיצד יש לראות את האדם: כביצה  או כציפור. ואם נראהו כביצה, אל לנו לייחס לו את תכונותיה של הציפור. מרגע שרואים את האדם כביצה, כל הפסיכולוגיה כולה נעשית שונה: כל החיים האנושיים הופכים  להיות חייהם של עוברים, של יצורים שלא הושלמו. ויש אנשים שלגבי דידם משמעות החיים הופכת להיות האפשרות לעבור למצב אחר”. 

ציטוטים של גורדייף:

“לדעתי, מה שמעציב לגביכם בכל זה הוא, שלמן הילדות הוטבע בכם אוטומטיזם, שהשתלב להפליא במערך הנפשי הכללי שלכם והוא פועל באופן מושלם ביחס לקליטת כל רושם חדש, כך שמאז, ובמשך חייכם האחראיים, חוסכת “ברכה” זו מכם כל צורך לעשות מאמץ אישי ולו הקטן ביותר”. 

מתוך “סיפורי בעל זבוב לנכדו, שוקן 2003 עמ’ 17

“הנתון הראשון נוצר בין עוד כשהייתי תינוק זה חוטם.  סבתי המנוחה עדיין היתה בחיים; היא היתה בת יותר ממאה שנה. בשעת מותה, תהא מנוחתה עדן, הובילה אותי אמי אל מיטתה כדרך שנהגו אז. בשעה שנשקתי את ידה הימנית, הניחה סבתי היקרה את ידה השמאלית הגוועת על ראשי ואמרה לי בקול נמוך אך ברור: “אתה הבכור שבנכדי! הקשיבה וזכור תמיד את משאלתי האחרונה: לעולם אל תעשה בחייך משהו כפי שעושים זאת האחרים”.  אחר מכן נעצה את מבטה בשורש אפי, ומשהבחינה כנראה שנדהמתי מדבריה, הוסיפה ברוגז מה ובקול סמכותי: “או שלא תעשה מאומה, רק תלך לבית הספר, או שתעשה משהו שיאש אינו עושה”(…) סבורני שיהיה לכם עניין, ואולי יהיה זה גם מאלף, לדעת שהדבר עשה עלי רושם כה עז, שלפתע חשתי שאינני מסוגל עוד לסבול את הדומים לי (…) מן היום ההוא ואילך, בפני כל “מעשה קופים”, כלור בפני כל חיקוי של ביטויים אוטומטיים רגילים מצד הסובבים אותי, תמיד מתעורר בתוך הנוכחות שלי “משהו” הגורם  למה שהיית מכנה עתה “נטיה כובשת” שלא עלעשות דבר כפי שעושים זאת האחרים”. 

מתוך: סיפורי בעל זבוב לנכדו, הוצאת שוקן, 2003 עמ’ 31,32

* ————- *

אלן גינזברג GINSBERG, ALLEN

1926-1997

משורר אמריקני, ודמות מובילה בדור הביט (ביטניקים).

 העבודה הראשונה שלו שהוצאה לאור הייתה: Howl and Other Poems (1956), 

הציתה את הרנאנס של סאן פרנסיסקו, והגדירה את הדור שנות החמישים עם סמכותיות וחזון .

 בתחילת שנות הששים גינזברג החל חיים של נווד חסר לאות; קורא משיריו בקמפוסים, ואספרסו בארים, ועוסק בפעילויות פוליטיות שמאלניות.

הזעם הגינזבורגי הופנה נגד ערכים חמריים. אך זעם זה היה שונה מזה של משוררים שקדמו לו (ט. ס. אליוט למשל בכותבו על אובדן הרוחניות). העבודה השניה בחשיבותה שלו הייתה “קדיש” (1961), פואמה שנכתבה ביום השנה למות אימו. בה הוא מתאר את יחסיהם  מלאי הסבל. 

בשנות הששים הוא מחה נמרצות נגד מלחמת וייטנאם, אך גם הוציא לאור כמה עבודות פואטיות, כגון:  Reality Sandwiches (1963) Planet News (1969). 

יצירתו The Fall of America קיבלה את ה-  National Book Award בשנת 1974. גינזבורג עצמו רואה עצמו כחלק ממסורת של נביאים בשירה, מסורת שהחלה על ידי ויליאם בלייק, והומשכה על ידי וולט וויטמן. 

ציטוטים:

“ראיתי את המוחות הטובים ביותר של דורי נהרסים בשל טירוף, מורעבים היסטרית, עירומים, גוררים עצמם דרך רחובות שחורים לעת שחר, מחפשים מנת סמים זועמת…”                                                                                                       (מתוך “נהמה”)

”I want to be known as the most brilliant man in America . . .
Prepared the way for Dharma in America without mentioning Dharma . . .
distributed monies to poor poets & nourished imaginative genius of the land
Sat silent in jazz roar writing poetry with an ink pen–
wasn’t afraid of God or Death after his 48th year” 

“Ego Confession”
San Francisco, October 1974

פרטים נוספים: http://www.kirjasto.sci.fi/ginsberg.htm

* ——- *

DOSTOEVSKY, FYODOR M.פיודור  דוסטויבסקי 

1821-1881

סופר רוסי ועיתונאי, שלחדירה הפסיכולוגית שלו לתוך הגומחות היותר אפלות בטבע האנושי – הייתה השפעה חזקה ועולמית על המאה ועשרים בכללותה. דבר זה אפשר לראות במוטיב של “גיבור מחתרת” שלו, (מופיע לפני מספר ערכים כאן באנצקלופדיה), שם הגיבור מוצא עצמו מנוכר מן הטכנולוגיה של מה שנקרא” ‘החברה המתקדמת’. ז’אן פול סארטר אמר כי את ההגות האקזיסטנציאליסטית הצרפתית ניתן למצוא בטענתו של איוון קראמאזוב שאם אין אלוהים אז הכל מותר.

ציטוטים:

“אם השטן אינו קיים, כי האדם יצר אותו, הרי שהוא יצר אותו בצלמו ובדמותו”

“סבל הוא המקור למודעות”

“כל עוד האדם נותר חופשי הוא לא שואף לשום דבר כמו שהוא שואף בחוסר לאות ובכאב בכדי למצוא מישהו לסגוד לו”.

“לדבר שטויות זו הפריווילגיה היחידה של האדם המייחדת אותו מכל האורגניזמים האחרים”.

“כל האוטופיות יעלמו רק אם נצמיח כנפיים וכל בני האדם יהפכו למלאכים”

“אם אלהים לא קיים, אז הכל מותר”

“שום דבר אינו מושך בעבור האדם כמו החופש של המצפון  שלו. אך שום דבר אינו גורם לסבל יותר גדול”.

“אין מקום בו השטן אוהב לשכון יותר מאשר במנזר”.

פרטים נוספים: http://www.kirjasto.sci.fi/fdosto.htm

* ——— *

בוב דילן Bob Dylen

24.5.1941-

בוב דילן נולד ב – 11 למאי 1941 כרוברט צימרמן, בן למשפחה יהודית, בעיירה קטנה במינסוטה ארצות הברית. בגיל 19, לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, עבר לניו – יורק בגפו, על מנת להתפרסם כאמן, שם שינה את שמו המקורי לשמו הנוכחי. כעבור שנה הוציא את אלבומו הראשון, לאחר שנהג  להופיע רבות בבתי קפה ברחבי ניו – יורק. במהלך הקריירה שלו כזמר, הוציא בוב דילן למעלה מ – 40 אלבומים, ונחשב לאחד מזמרי הסולו הפורים והמוכרים במקורו זמר שירי עם ושירי מחאה. במאי 1963 יצא אלבומו השני, אך הראשון שהצליח. שמו: אציש The Freewheelin’ Bob Dylan ובו השיר: ‘נושב ברוח’, שיר מחאה רך. באלבומו השני הוא נעשה מרדני וכועס יותר, אלבום זה שיצא ב-1964 ונקרא: ‘The Times They Are A-Changin יש לו כמה שירים פוליטיים נוקבים וביקורתיים ביותר. משנת 1965 הוא הפך למשורר רוק, וביטא כעס ופחות מחאה ומרדנות. והפך לפה לדור שלם של צעירים כועסים.

באמריקה ובעולם כולו. שיריו לרוב עוסקים במחאה, אהבה, אמונה ודת. מלהיטיו הגדולים:  blowing in the wind; knocking on heavens door; like a rolling stone ועוד. 

המגזין האמריקני “בלנדר” הכתיר את בוב דילן ל”גדול הגאונים של הרוק” בכתבה מיוחדת, שסקרה את גדולי האמנים של עידן הרוק לדורותיו. דילן, בן ה- 61, התמקם בראש הרשימה, שכללה 50 מוזיקאים ששינו את פני המוזיקה הפופולרית הכי חשובה של החצי מאה האחרונה. “הוא כותב המנון זכויות האזרח שזנח את הגורם, המשורר המחושמל שנולד מחדש כמסורתי, איש החזון החופשי שמצא מחדש את אלוהים, תמלילן שירי האהבה עם הסרקאזם הסוריאליסטי”, כתבו עורכי המגזין על הזמר-יוצר היהודי-אמריקני בגיליון שייצא לאור ב- 24 בדצמבר.

אדוני המלחמה

בואו אתם אדוני המלחמה

אתם שבונים את כל הרובים

אתם שבונים את מטוסי המוות

אתם שבונים את הפצצות הגדולות

אתם המסתתרים מאחורי קירות

אתם המסתתרים מאחורי שולחנות

אני רק רוצה שתדעו

אני מסוגל לראות מעבר למסכות שלכם

אתם שמעולם לא עשתים דבר

רק בניתם כדי להרוס

אתם משחקים עם העולם שלי

כאילו שזה הצעצוע הקטן שלכם

אתם שמים רובה בידי

ואתם מסתתרים מעיני

ואתם פונים ורצים הלאה

כשהכדורים המהירים עפים

כיהודה איש קריות של פעם

אתם משקרים ומרמים

שניתן לנצח במלחמת עולם

אתם רוצים שאאמין

אף אני אני רואה דרך עיניכם

ואני רואה דרך המח שלכם

כפי שאני רואה דרך המים

הזורמים ב תעלה שלי

אדם מהדקים את ההדקים

כדי שהאחרים יירו

ואז אתם נשענים אחורה ומתבוננים.

כשספירת המתים נעשית גבוהה

אתם מסתתרים בארמון שלכם

בזמן שדמם של אנשים צעירים

זורם מתוך גופם

ונקבר בבוץ

אתם הבאתם את הפחד הגרוע ביותר

שניתן אי פעם להביא.

הפחד להביא ילדים

אל העולם

בגלל האיום על התינוק שלי

שעדיין לא נולד ושאין לו שם.

אתם לא ראויים לדם 

שזורם בורידים שלכם

ככל שאני  יודע 

לדבר כשתורי עוד לא הגיע

אתם עללוים להגיד שאני צעיר. 

אתם מסוגלים להגיד שאין לי השכלה

אך ישנו דבר שאני יודע

למרות שאני צעיר מכם 

אפילו ישו לא היה סולח

למה שעשיתם

תנו לי לשאול אתכם שאלה אחת

האם הכסף שלכם טוב עד כדי כך 

שהוא יקנה את הסליחה כלפיכם

האם אתם חושבים שהוא מסוגל לכך

אני חושב שאתם תגלו

כשהמוות שלכם יקח את תורו

שכל הכסף שעשיתם

לא יקנה בחזרה את נפשכם

ואני מקוה שתמותו

ושהמוות שלכם יגיע בקרוב

אני אצעד בעקבות ארון המתים שלכם

באחר הצהריים החיוור

ואני אביט בזמן שמנמיכים אתכם

מטה אל מיטת המוות שלכם

ואני אעמוד מעל מיטת המוות שלכם 

עד שאהיה בטוח שמתתם

Copyright © 1963; renewed 1991 Special Rider Music

הזמנים משתנים

בואו התאספו סביב אנשים

היכן שאתם משוטטים

והודו שהמיים 

סביבכם עולים

וקבלו שבקרוב

תרטבו עד לעצמות. 

אם חבל לכם על הזמן 

אז כדאי שתתחילו לשחות

או שתצללו כמו אבן

כי הזמנים הם משתנים.

בואו כותבים ומבקרים

המתנבאים עם עטכם

והחזיקו עיניכם פקוחות לרווחה

ההזדמנות לא תחזור שוב

ואל תדברו מוקדם מדי 

מכיון שהגלגל עדיין מסתובב

ולא ניתן להגיד מי הוא זה

שבשמו יקרא.

מכיון שהמפסיד עכשיו 

מאוחר יותר יהיה מנצח

כי הזמנים הם משתנים.

בואו סנטורים, חברי קונגרס

אנא שימו לב

אל תעמדו בפתח הדלת

אל תחסמו את האולם

מכיון שזה שנפגע

הוא זה שהתעכב

מתרחשת מלחמה בחוץ

והיא עושה זאת באגרסיביות.

בקרוב אנענע חלונותיכם

ואזעזע קירותיכם

 כי הזמנים הם משתנים

בואו אמהות ואבות

מכל רחבי המדינה

ואל תעבירו ביקורת

את מה שלא תוכלו להבין

בניכם ובנותיכם 

הם מעבר לפיקוד שלכם

דרככם הישנה 

מזדקנת במהירות

אנא זוזו הצידה 

מפני החדש שמגיע

אם אינכם יכולים להושיט יד עוזרת

כי הזמנים הם משתנים

הקו נמתח

הקללה הוטלה

האיטי עכשיו

 יהיה מהיר יותר מאוחר

כפי שההווה עכשיו

יהיה מאוחר יותר עבר

פני הדברים 

במהירות נמוגים.

והראשון עכשיו

יהיה מאוחר יותר אחרון

כי הזמנים הם משתנים.

Copyright © 1963; renewed 1991 Special Rider Music

עוד פרטים: http://my.execpc.com/~billp61/boblink.html

www.bobdylan.com – האתר הרשמי. 

www.angelfire.com/de/dylanite/index.html – אתר תמונות.

www.expectingrain.com  – מידע על מועדי הופעות, ביקורות, קטעי        

www.slopbucket.com/bob/tbob/index.html – כל השירים והמילים.

www.uvm.edu/~ksherloc/dylan – תווים ואקורדים.

* ——————– *

ג’ימס דין DEAN, JAMES

1931- 1955, ארה”ב

שחקן קולנוע נערץ, דין נעשה מזוהה עם וגילם בדמותו את הצעירים חסרי המנוח ונטולי האידאלים של אמצע שנות החמישים. הוא גדל בפיירמונט אנדיאנה, ובלוס אנג’נלס, דין דווקא נהנה מילדות מאושרת עד שאימו נפטרה מסרטן, כשהיה בן תשע. בגיל ההתבגרות הוא עבר תהליך פסיכולוגי מני-דפרסיבי קלאסי. הוא נע ונד בין התלהבות למלנכוליה. לאחר שלמד בקולג’ בסנטה מוניקה וביו. סי. ל. איי. הוא עבר לניו יורק. 

שם למד באקטורס סטודיו הידוע. ואז קיבל תפקיד בשנית 1954 במחזה בשם The Immoralist (. משם הגיע למסך הגדול, ותוך שנה הוא שיחק בשלושה סרטים: “קידמת עדן”, “מרד הנעורים”, ו”ענק”. הוא אהב מאוד מרוצי מכוניות,  ונהרג בתאונת דרכים, בקירבת סלינה, בשלושים בספטמבר 1955.

ציטוטים מדין:

“עבורי, משחק היא הדרך ההגיונית ביותר שיש לאנשים נאורוטיים כדי להביע את עצמם, מתוך צורך עצום זה כולנו צריכים לבטא עצמנו”.

“דמיין כאילו אתה חי לנצח, חיה כמו אתה הולך למות היום”.

“רק העדינים  (gentle) הם בכלל באמת חזקים”.

“ללמוד פרות, חזירים, ותרנגולות יכול לעזור לשחקן לפתח את הדמות שלו. ישנם דברים רבים שלמדתי מחיות. דבר אחד הוא שהם לא יכולים לעשות הוא לבוז לי. כך גם נעשיתי מקורב לטבע, ומסוגל להעריך את היופי שקיים בטבע”.

“מכיון שאני רק בן 24, נראה לי שיש לי אבחנה טובה לגבי הדור שצומח עכשיו, כמו כל אדם צעיר בגילי. וגיליתי שרוב הצעירים לא עומדים כמו יתד ניקוי ((ramrods ) או מדברים כמו דמוסטנס. לכן, כשאני משחק צעיר, כמו זה ב”מרד הנעורים”, אני מנסה לחקות את החיים. הסרט עוסק בחיים של צעירים מודרניים. זו התפיסה הרומנטית של הצעירים שגרמה להרבה מן הבעיות שלנו עם נוער מוטעה ותועה בימינו.

אני חושב שדבר אחד חדש שסרט זה מראה הוא את חוסר הפרופורציה הפסיכולוגית של התובענות של הילדים מן ההורים שלהם. ההורים לעתים קרובות עושים טעויות אך גם הילדים צריכים לעשות קצת עבודה. אך אינך יכול להראות קונספציות אידאליסטיות התנהגותיות מרחיקות לכת –  אם אתה רוצה שהילדים יבואו לראות את הסרט. אתה צריך להראות איך זה באמת ולנסות להגיע אליהם היכן שהם נמצאים. אתה יודע, הרבה פעמים מישהו יותר מבוגר, מישהו צעיר שהצעירים מעריצים,  יכול לחזור לילדי בית הספר ולהגיד להם: “תראו מה קרה לי! למה להיות פאנקיסט  ולהסתבך בצרות עם החוק? מדוע לעשות דברים חסרי שחר אלו רק בעבור הריגוש?”, אני מקווה כי “מרד הנעורים” יעשה משהו כגון זה. אני מקווה שזה יזכיר להם שגם לאנשים אחרים יש רגשות. אולי הם יגידו, “למה אנו צריכים את כל זה”? אם הסרט יש בו מוטיבציה פסיכולוגית, אם יש ביחסים שבסרט אמת, אז אני חושב שהסרט ישפיע בצורה חיובית.

אני באמת מאמין ש”מרד הנעורים” הוא מן סרט שכזה”.

עוד פרטים: http://www.jamesdean.com

* ———— *

מרטין היידיגר Martin Heidegger

1889-1976

מרטין היידיגר, היה הוגה דעות חשוב, שהגותו קראה תגר על החשיבה הפילוסופית טרם זמנו. הוא גם היווה את הבסיס וההשראה לדהקונסטרוקציה של דהרידה, ופוסט מודרניזם – שתי גישות מרדניות ונונוקונפורמינסטיות, (שבגלל חולשת הערכים וחוסר בגלעין הגותי בסיסי בתרבות של היום – הן נקלטו כמו כל מוצר שנכנס לסופרמרקט גדול שהאלוהים שלו היא הצריכה והפופולריות) אך אם בודקים בשלוש גישות אלו היטב, הן קורעות את תרבות החשיבה הקיימת לגזרים. 

בקווים כלליים, הגותו של היידיגר עוסקת באופני הקיום הממשיים של האדם. היידיגר תופס את האדם כיחיד שמושלך למצב בו חלות עליו השפעות רבות פנים, ואז קיימת לגביו הסכנה שמרב השפעות חיצוניות הוא יאבד את הקשר עם ישותו הוא. וכך היידיגר לוקח את עצמו את גלימת הנביא ויוצא נגד ‘שכחת הישות’. והוא כאמור לא מפחד לצאת כנגד כל ההוגים שקדמו לו בגין שכחה בלתי נסלחת זו. 

והוא אכן פסל פחות או יותר, את רוב ההגות שהתרחשה מזמן הפרה סוקרטים ועד זמנו. הוא השתמש הרבה בניתוח השפה כדי להגיע לסוד הישות. 

הגותו החשובה ביותר התפרסמה ב1927 בספרו: “הוויה וזמן”. הספר נפתח בהצהרה: “אנחנו שכחנו את שאלת הוויה”. מטרת הספר היא להחזיר את השאלה למקומה הראוי. 

זה תמוה כי נראה פילוסופיות עוסקות בזאת ממילא, אז מה משמע? ובכן היידיגר אומר שהפילוסופיה נעשתה טכנוקרטית; ומכאן גם התרחקה מן המהות והצידוק הבסיסי לקיומה. הוא מתכוון לכך שהשאלה –בהגותם של פילוסופים אחרים – לא נשמעת כלל כשאלה, אלה כחיטוט וניקור ריק. זה הפך לסוג של השטחה. לא רואים שיש כאן שאלה בכלל. לטענתו הפילוסופיה עומדת רדומה נוכח השאלה הבסיסית ביותר עבורה. (שהיא שאלת הישות או ההוויה). 

ובכלל, כדי להבין עד כמה היידיגר היה מורד, יש להבין כי היידיגר בכלל לא ראה את הפילוסופיה כתולדה של קידמה, אלא כתולדה של שיכחה! כלומר, שפעם הפילוסופיה (הפרה-סוקרטית כנראה) הייתה פתוחה למשהו במציאות חיינו ועתה נתרחקנו מפתיחות זו.

הוא תוקף בחריפות את המחשבה ההגותית המערבית בכך שהוא טוען שהמחשבה המערבית מתייחסת להוויה דרך חפצים ודברים. ודבר זה הפך אותה למנוכרת להוויה, ולכך שהיא איבדה את האינטימיות עימה, והיא עצמה הפכה ל’דבר’, ל’חפץ’, ל’משהו’. והגישה הסוביקטיבית, אינטימית חוויתית לעצם קיומיות ולהוויה של עצמנו בקיום הזה – הלכה לה לאיבוד.

הוא משמש כאנטיתיזה לגישה המדעית הקשיחה שבוחנת את הקיום באופן אובייקטיבי קר ואנאליטי, כמו פרויד שרצה דווקא להבין את האני באופן שכלתני ומרוחק.  הוא (כמו א. ד. ליאנג) מחזיר למרכז הדיון את האני הסוביקטיבי. 

למעשה הוא לא השתייך לשום אסכולה; הוא היה פנומנולוג (תלמיד של הוסרל) ומורה של אקזיסטנציאליסטים כסארטר, ומרלו פונטי, אך הוא עצמו כל הזמן יצא מגדר הגדרה, הוא לא אהב שום תוית, וחלק נכבד בהגותו בכלל נושק בתיאולוגיה ומיסטיקה ( לא במפורש). לאחר מלחמת העולם השניה הוא גם מרד בציפיות שיצא נגד הנאציזם בו תמך בשנות המלחמה. היפותיזות רבות הושלכו את חלל האויר באשר לסיבה מדוע הוגה דגול זה שירד עד לשרש כל מה שרקוב בפסיכולוגיה וההתנהגות האנושית יתמוך ברודן שפל, אכזר ומפלצתי כמו היטלר? ובכן מבין כל התיאוריות זו שנראית לי קרובה למדי היא: סלידתו  של היידגר מן ההמון האפרורי ומחוק הפרצוף. למעשה חלק גדול מן התורה של היידגר היא יציאה נגד; ובעיקר יציאה נגד המודוס הלא אותנטי של הקיום האנושי. זה המצב השכיח שבו מתטשטשים הגבולות בין בני האדם כבני אדם יחידים ואותנטיים בזכות עצמם. היידגר שטם את העדר האותנטיות שנוצר משליטתם של האחרים, ה’הם’. הדומינטיטיות של המוסכמה הציבורית. הוא ראה בהמון האנונימי אליו שייך ובו נבלע כל יחיד – אסון. זוהי אנונימיות שבה ניתן להחליף או לייצג כל אדם על ידי אדם אחר. היידיגר ביכה בהגותו את שקיעתו של היחיד במצולות הפומביות של ה’הם’ האנונימי. ומתוך זה הוא קיווה כי היטלר יהווה אנטיתיזה לחיים של חוסר אותנטיות ויציף מתוך התת הכרה את האני האותנטי. תמיכתו בהיטלר אינה כנראה כל כך מאהבת מרדכי (הנאציזם) כמו משנאת הבינוניות הגרמנית הקולקטיבית. בינוניות קולקטיבית שטפחה בפניו של היידגר כי היא זו שתמכה ברודן מטורף וחסר מעצורים ומצפון. כלומר במקום שהיטלר ישלוף מתוך התת מודע הגרמני את הרוח האותנטית והחופשית, הקולקטיביות הקטנה של המון הגרמנים תמכה בטירוף של יחיד (היטלר) שסטה מן המסלול. 

ג’ורג’ שטיינר מתייחס לכך בסיפרו: “משנתו של מרטין היידגר” הוצאת שוקן, 1988 עמ’ 139-140: “לתוכחתו של היידגר נגד התלישות, לסלידתו מן העירוניות והקוסמופוליטיות יש מקבילות מדויקות לא רק בכתבים הנציונל סוציאליסטים, אלא גם אצל בארס ופג. קריאתו של היידגר אל הכוחות האפלים שהאדם חייב להפיק מעורקי האדמה, אמונתו, שכמעט אינו טורח לצעפה, במסתוריות הדם ובגורל האתני, בוזו למסחרי…”. קטע זה מראה שהיידגר רוצה לחזור לשרשיות הקמאית של הדברים. ויכול להיות שהיטלר ייצג עבורו את אותה נטיה; למצוא בתוך האדם את הכוחות האפלים שישחררו אותו מכבלי ההבל, הקולקטיביות והסתמיות. 

ציטטות:

“כל אחד הוא האחר ואף אחד אינו הוא עצמו”

ישות וזמן עמ’ 128

“אנו מכנים ‘תנועה’ זו של הקיים כאן אל תוך ישותו ‘התדרדרות’. הקיים כאן מתדרדר אל מחוץ לעצמו, אל תוך עצמו הסתמי, אל תוך האפסיות והעדר הקרקע של היומיומיות הלא אותנטית”.

שם, עמ’ 178

* ————-*

הרמן הסה Hermann Hesse (1877-1962))

נולד ב-1887 בגרמניה, מת בשויצריה, ב-1962.

סופר ומשורר גרמני, שעבודתו עוסקת בבדידותו הרוחנית של האמן וניכורו מן העולם המודרני. 

ילדותו המוקדמת התאפיינה בהתפתחות מוקדמת, התלהבות  ומרדנות. בשנת 1892, לאחר שאהב אהבה נכזבת הוא נפל לדכאון התאבדותי, הוריו מיד שלחו אותו לבית ספר לילדים הסובלים מפיגור שכלי והפרעות רגשיות. 

הוא נפגע עמוקות ממה שהוא חש כדחיה מצד הוריו, ומיד פצח בגישה מתנגדת נגד  הממסד, אביו, הדת ובכלל, נגד סמכות בוגרת. מכיון שלא יכל היה להסתגל לבית הספר הקונווציונלי הוא הפך לשוליה בבית חרושת לשעונים  ב- Calw, ואחר כך בחנות ספרים ב- .  Tübingen הוא נותר בעסקי מכירת ספרים עד 1904, אז הפך לכותב חופשי ופירסם את ספרו הראשון: ‘פיטר קאמצינד’. ב-1911 הוא נסע להודו בחיפוש אחר מפגש רוחני. מסע זה השתקף מאוחר יותר בספרו: ‘סידהרתא’ (1922). במשך מלחמת העולם הראשונה הסה חי בשויצריה הנייטרלית, כתב כנגד מילטריזם ולאומנות. ועבד עבור קרן שעסקה ברווחת אסירי המלחמה. אך הלחץ הנפשי הקשה שגרמה לו המלחמה, מות אביו ב-1916,  יחד עם משבר נישואיו – דחפו אותו לעבור טיפול פסיכואנאליטי עם ג’יי. בי. לאנג, תלמיד של יונג. ההשפעה של הטיפול הופיעה בספרו ‘דמיאן’, שיצא לאור ב-1919, העוסק בתהליך של מודעות עצמית, של מתבגר. עבודותיו לאחר מכן משקפות את העניין שגילה ברעיונות יונגיאניים, בעיקר אלה של אקסטרוורטיות ואינטרוורטיות, אך גם של התת מודע הקולקטיבי, אידאליזם, וסימבולים. 

בשנות הששים והשבעים הוא היה הסופר הגרמני הפופולרי ביותר באמריקה. ספריו: בעיקר, סידהארתא, זאב הערבות, דמיין, נרקיס וגולדמונד – מכרו במליונים. בספריו הוא הציג מציאות מנוגדת למציאות המערבית הזעיר בורגנית, או בורגנית הקיימת, הוא הציג את המזרח הרחוק עם כל המיסטיקה שקשורה לזה, שנים לפני שהביטלס ודורם גילו את הודו ואת המזרח הרחוק כמקום של רוחניות עבור המערבים. הוא דיבר מאוד אל צעירים בגיל ההתבגרות, כשרוח המרד ורוח חסר ההשתלבות החברתית, בוערים בהם. 

הוא הקדיש אמנם ספרים רבים לרוחניות, ומכל ספריו הוא הקדיש ספר אחד לרעיון האאוטסיידר, וזהו זאב הערבות. (Steppenwolf).שנכתב בשנת 1927  (ראה הרחבה בפרק על יצירות מרדניות), והוא עוסק בטבע הכפול של האנושות זהו גם אולי ספרו הידוע ביותר. בספר זה הוא מציג אדם שבבת אחת נקטע מן החברה, אך בעת ובעונה אחת מאוד תלוי בה. אדם המנסה למתן את המתח בינו לבין העולם החיצון. 

בספר זה מצויים קטעים המהווים חריגה מן העלילה של הספר, הקטעים נקראים:  (Treatise on the

     Steppenwolf,) בקטעים אלה הוא מנתח את גיבור הספר- הרי הלר,  ותוך כדי כך הוא מאיר בצורה מבריקה את הדילמה של האדם המודרני.  אדם הנקרע לא רק בין הקטבים של האותנטיות שלו מחד, ושל דרישות החברה מאידך,  או בין אינסטינקט לרוח, או בין קדוש  -למופקר ושטוף זימה – אלא בין אלפי קטבים שלא ניתן לגשר ביניהם. וכך, הוא מציג את האאוטסיידר המודרני לא כדמות הירואית ולא כדמות דמונית, אלא כאדם קרוע שלא מוצא את עצמו בעולם ואת העולם בעצמו. 

הוא קיבל פרס נובל לספרות ב-1946, 

ציטוטים של הסה:

“אדם אינו במיטבו כשהוא חבר באירגון, לוקח חלק בקונספירציה, או קול במקהלה. 

במקום קהילה, ידידות או מיון, הוא מחפש את ההפך; הוא אינו רוצה את דרך ההמונים, אלא בעקשנות רק את דרכו שלו; אינו רוצה לרוץ עם הלהקה ולאמץ עצמו, אלא לשקף את הטבע והעולם בנשמתו, לחוות אותם בהתגלמות רעננה. הוא אינו עשוי בעבור חיים בקולקטיביות אלא כמלך בודד בעולם חלומות שהוא בעצמו יצר”

“ללמוד היסטוריה אומר, להיכנע לכאוס ועם זאת לשמור על אמונה בסדר ובמשמעות. זוהי משימה רצינית ביותר, אדם צעיר, וכנראה גם טרגית”.

“נצחיות היא רק לרגע, ארוכה מספיק עבור בדיחה”.

“אין מציאות מלבד זו הקיימת בתוכנו. וזו הסיבה מדוע כה הרבה אנשים חיים חיים לא אמיתיים. הם לוקחים דימוי שקיים מחוצה להם כמציאות ואף פעם לא מרשים לעולם בתוכם להביע עצמו”.

http://www.kirjasto.sci.fi/hhesse.htm 

* —— *

אלדוס הקסלי Huxley, Aldous

 (1894 – 1955) 

נולד למשפחת אצולה בבריטניה, הוא היה שייך למעין עלית אינטלקטואלית. 

גם כילד הוא נחשב לשונה, הוא הציג ערנות, אינטליגנציה, ומה שאחיו כינה כעליונות.  

הוא היה מוערך ואהוב בגלל תכונות אלו, אך בכתיבתו הוא דווקא הבליט את השוני. אחת מיצירותיו הידועות ביותר היא ‘עולם אמיץ חדש’. ביצירה זו הגיבורים; ברנרד מרקס והמלהולץ ווטסון שניהם חברים בקבוצת עלית, ולשניהם בעיות מכיון שהם שונים מחבריהם. הקסלי חש שהתורשה האישית של כל אחד עושה אותו ליחיד במינו וכי יחידות זו הינה חיונית לחופש. 

הקסלי חש שיש לו מחויבות מוסרית להלחם ברעיון שניתן להשיג אושר דרך עבדות מעמדית, ואפילו זו עבדות נדיבה. 

הקסלי אהב את החיוניות, הבטחון ואת “המוחצנות הנדיבה“, שמצא באמריקה, אך לא את החיוניות שמצא ב: “מקומות של בילוי ציבוריים, בריקודים, בכבישים… בשום מקום אין כה מעט שיחה… זה הכל תנועה ורעש, כמו מיים המבעבעים בדרכם מן האמבט—מבוזבזים כלפי מטה“. מתוך Jesting Pilate

ציטוטים נוספים:

“חצי מן המין האנושי חי בגילוי דעת צייתני למחזוריות הירח; וישנן עדויות המראות שהחיים הפסיכולוגיים ועל כן הרוחניים, לא רק של נשים, אלא גם של גברים, זורמים ומשתנים עם שינויי הירח. ישנם שמחות ללא נימוק, סבל שלא יתואר, צחוק וחרטה ללא סיבה.  השינויים הפתאומיים והפנטסטיים הללו מהווים את מפת מזג האויר הרגילה של תודעתנו. מצבי רוח אלו שהרציניים שבהם יכולים להתקבל כאלים והקלים כפיות, הם ילדי הדם והליחות. אך הדם והליחות מגיבים, בין יתר האדונים, לירח המשתנה. נוגעים בנפש ישירות דרך העיניים ובאופן לא ישיר, דרך המחילות האפלות של הדם, הירח הוא  פעמיים אלוהי”. 

(from ‘Meditations of the Moon’ in Music at Night and Other Essays, 1931) 

הניסיון (Experience) הוא לא מה שקורה לאדם. זה מה שאדם  מסוגל  לעשות  בנוגע למה שקורה לו.

               אלדוס הקסלי

* ————- *

 *Sayings of R. D. Laing:*

“They are playing a game. They are playing at not playing a game. If I show them I see they are, I shall break the rules and they will punish me. I must play their game, of not seeing I see the game”. 

R. D. Laing:

True sanity entails in one way or another the dissolution of the normal ego, that false self competently adjusted to our alienated social reality… 

R. D. Laing

What we call “normal” is a product of repression, denial, splitting, projection, introjection, and other forms of destructive actions on experience…It is radically estranged from the structure of being.

R. D. Laing

A child born today in the United Kingdom stands a ten times greater chance of being admitted to a mental hospital than to a university … This can be taken as an indication that we are driving our children mad more effectively than we are genuinely educating them. Perhaps it is our way of educating them that is driving them mad.

R. D. Laing

The condition of alienation, of being asleep, of being unconscious, of being out of one’s mind, is the condition of the normal man. Society highly values its normal man. It educates children to lose themselves and to become absurd, and thus to be normal. Normal men have killed perhaps 100,000,000 of their fellow normal men in the last fifty years.

R. D. Laing

Our civilization represses not only “the instincts”, not only sexuality, but any form of transcendence. Among one-dimensional men, it is not surprising that someone with an insistent experience of other dimensions, that he cannot entirely deny or forget, will run the risk either of being destroyed by the others, or of betraying what he knows.

R. D. LAING

Attempts to wake before our time are often punished, especially by those who love us most. Because they, bless them, are asleep. They think anyone who wakes up, or who, still asleep, realizes that what is taken to be real is a “dream” is going crazy.

R. D. LAING

Long before a thermonuclear war can come about, we have had to lay waste our own sanity. We begin with the children. It is imperative to catch them in time. Without the most thorough and rapid brainwashing their dirty minds would see through our dirty tricks. Children are not yet fools, but we shall turn them into imbeciles like ourselves, with high I.Q.s if possible.

R. D. LAING

A psychiatrist who professes to be a healer of souls, but who keeps people asleep, treats them for waking up, and drugs them asleep again (increasingly effectively as this field of technology sharpens its weapons), helps to drive them crazy.

R. D. LAING

We are all murderers and prostitutes — no matter to what culture, society, class, nation, we belong, no matter how normal, moral, or mature we take ourselves to be. Humanity is estranged from its authentic possibilities.

R. D. LAING