- ינואר 4, 2024
- 3 minute read
- No comments
זה ברור שאם היינו חיים בהרמוניה עם עצמנו ועם הטבע, היינו צריכים להיות מסוגלים לתקשר באופן חפשי, בתנועה יצירתית שבה אף אחד לא מגן או נאחז באופן קבוע בדעותיו ורעיונותיו שלו. אז מדוע זה כה קשה ליישם תקשורת שכזו? שאלה זו הינה קשה ומורכבת. אך ניתן אולי להגיד שאם מישהו מגיע לעשות משהו (בנוגע לשיחה – ג.ר.) (ולא רק לדבר או לחשוב על כך), תהיה לו נטיה להאמין שהוא כבר מקשיב לאחרים בצורה נכונה. נראה (לו – ג.ר.) כי הבעיה העיקרית טמונה בכך שזה דווקא האחר שהוא משוחד ואינו מקשיב. לאחר הכל, זה די קל לכל אחד מאיתנו להבחין בכך שהאחר הוא זה שהינו ‘חסום’, לגבי שאלות מסויימות, וכך שמבלי שהם יהיו מודעים לכך הם עוקפים את העימות עם סתירות או ניגודים שעבורם הם מאוד יקרים. עם זאת הטבע של ‘מחסום’ שכזה, הינו בכך שהוא מעין חסר רגישות, או הירדמות לגבי הסתירות הפנימיות שיש למשוחח. מובן מאליו אם כך שמה שחשוב ביותר הוא להיות מודע ביחס ל’חסימות’ שלו עצמו. אם האדם הינו ערני ובעל תשומת לב, הוא יכול להבחין, למשל, שכששאלות מסויימות עולות – ישנן תחושות חולפות של פחד, אשר דוחפות אותו הרחק מהתיחסות לשאלות אלו. (וגם עולות בו תחושות של –ג.ר.) עונג, שמושכות את מחשבותיו והגורמות לו להיות עסוק בשאלות אחרות. וכך יש לאדם יכולת להשאר מרוחק מזה שהוא חושב שיפריע לו. וכתוצאה מכך הוא יכול להגן באופן לא מורגש על רעיונותיו. וכל זאת בזמן שהוא משער שהוא באמת מקשיב למה שאנשים אחרים אומרים.
כשאנו באים לדבר, ולהתנהג ביחד, עלינו להיות מודעים לתחושות עדינות ודקות אלו של פחד, ותענוג שחוסמות את יכולתנו להקשיב בצורה חפשית. מבלי מודעות זו, הציווי הזה של להקשיב למכלול של מה שנאמר – יוביל למשמעות קטנה ביותר”.19)
דוגמה נוספת לעיוות סובייקטיבי מביא מחקר של לוין ומרפי, 20) המראה שנחקרים קומוניסטים ואנטי קומוניסטים למדו וזיהו טוב יותר שדרים שהתאימו ממילא לאידאולוגיה שלהם – מאשר שדרים שהתאימו לאידאולוגיה הנוגדת. מחקר דומה נעשה לגבי סטודנטים אמריקאים-אפריקאיים שהצליחו יותר בתכנית לימודים שהתאימה למוצא האתני שלהם. “אגו מבטא מלה ומצפה שלבן שיחו תהיה תדמית מנטלית זהה או דומה. עם כל הקונוטציות, האסוסיאציות, העמדות והשיפוטים הערכיים – לדימוי המלה שלו. אשליה זו שאין אנו עדים לה בדרך כלל, היא הגורמת למרבית הליקויים בקומוניקציה של אגו עם הזולת“. 21)
עד כאן עיוותים ביחס לקליטת המסר, אך ישנם גם עיוותים בהבעת המסר, ביכולת להוציא דיאלוג אל הפועל. כלומר, אנו אולי כבר מבינים בדיוק מה הזולת רוצה מן השיחה אך אנו לא ניתן לו את התענוג, והסיבה לכך נעוצה במאבקי כח סמויים. לעיתים קרובות מאבק כח מתחפש לחסר הסכמה עקרוני, טכני, או לוגי. ובשעה שמנסים לפתור את הבעיה הלוגית בשיח – אין רואים את השרשים האמוציונליים שהצמיחו בעיה זו, ובתורם יצמיחו בעיה לוגית חדשה.
רואים זאת היטב בשיח מדענים בסוגיה כלשהי, כשהם מופיעים למשל בכלי התקשורת; (כולם אנשים משכילים בתחומם) אך כשהם באים לדון בנושא מסויים, לא עובר זמן רב ומתגלעים חילוקי דעות, למרות שרובם לעתים קרובות באים מאותו התחום או מתחום דומה. על פניו נראה כי חילוקי דעות אלה הם עקרוניים ולוגיים בתכלית, אך מתחת לפני השטח – רוחשת סיבה אחרת, הסיבה למעשה היא: לא לתת לזולת לככב באור הזרקורים ולקטוף לעצמו את כל התהילה, ובכך לגזול את ‘ההילה’ מן האחר. ואז תחת מסווה של חסר הסכמה, אי דיוק בפרטים וכו’ – מצמצמים את גודל ‘ההילה’ של הדובר הקודם. ולעיתים קרובות בדיונים כאלה, בכלל לא עוברים את הקליפה החיצונית של הנושא, שלא לדבר על העדר דינמיקה עם הנושא – כי בשני המקרים (העדר דינמיקה עם הנושא וחסר חדירה לעומקו של הנושא) – הדוברים עסוקים בתלישה מנומסת (פחות או יותר) איש את שערות רעהו.
מה שמזכיר את הדוגמא של ארתור קסטלר מסיפרו: “נערות הטלפון”, 22)
שם מדובר על מדענים שבאם לדון על הדרך להציל את האנושות, אך במשך כל הפגישה כולה לא הצליחו להסכים אפילו על סדר היום. וכך, השורה התחתונה בישיבות\שיחות מלומדות או מקצועיות רבות היא משהו כמו: “הדבר היחידי שאנו מסכימים עליו הוא שאיננו מסכימים” (“אך גם ההסכמה על חסר ההסכמה היא רק כי אנו חייבים להראות שאנו בני תרבות, האמת היא שגם על זה איננו מסכימים”). כי ההסכמה או אי ההסכמה אינם קיימים ברמת המסר אלא ברמת המטא-מסר, התת-מסר, הרמה הרגשית הבינאישית, שבה סטאטוס ומאבקי כח הם שם המשחק – ולא מה שנדון, מה שנדון לכאורה – הוא המכסה והעטיפה של מה שנדון באמת והוא: מי חשוב יותר.
Gabriel