ניתוח בלתי מילולי של סידורי ומיקומי ישיבה – בארוחת ליל הסדר

נ

ובכן, ליל הסדר שוב בפתח. ורובנו כבר יודעים היכן נהיה ועם מי. ובסופו של דבר, לאחר שכולם מגיעים ונכנסים -הם מתיישבים, ומכאן ואילך  אנו מוצאים שלל של  מסרים לא מילוליים המשפיעים רבות על האווירה והתחושה -של כל אחד ואחת -במהלך ולאחר והסדר. בשורות הבאות נתמקד בדבר הבסיסי ביותר: סידורי ומיקומי ישיבה:  כאן הדברים הם לא אקראיים או נטולי משמעות כפי שהם אולי עשויים להראות.

שולחן הסדר הוא מלבני, מה שאומר שבשעה שמחליטים איזה צד של השולחן הופך לראש השולחן, מיד מקבלים מדרג היררכי, היורד בסדר חשיבותו ככל שמתרחקים מן היושב בראש. ומי הוא היושב בראש? כאן בדרך כלל יושב גבר… ושנית, בדרך כלל זה בעל הבית, בעל הטריטוריה, או האדם הנחשב כחזק, בכיר (ולעתים, כמחווה, גם הקשיש שבחבורה).

ומי יושב בצד השני של השולחן? כאן השאלה מתרחבת והתשובה אינה כה ברורה, כי מי שיושב ממול -קורה תגר (באיזשהו מקום) על בלעדיות מנהיגותו של היושב בראש. כאן תשב האופוזיציה, שתהא או אשתו של בעל הבית, או אדם חזק כלשהו.

היושב\ת לימינו של היושב בראש בדרך כלל נחשב\ת כקרוב ביותר בסדר החשיבות למנהל הסדר וגם אדם שבדרך כלל תומך בו. ממול, במקום הראשון מצד שמאל, ישב גם אדם ‘מקודם’ וחשוב, אך חשיבותו אולי פחותה קצת מזה היושב ממול.

ומכאן והלאה סדר החשיבות של היושבים -יורד, עד שמגיעים לקצה השני של השולחן, שם ניתן למצוא אורחים, חברים של הילדים וכו’.

בדרך כלל, בקרב אנשים שלא שוררת בניהם אחווה מרובה – תהא נטייה שלא  לשבת זה לצד זה, אלא מרוחקים ככל האפשר, ואם אי אפשר מחוץ לטווח העין, לפחות בצד השני של השולחן.

לצידנו, אנחנו בדרך כלל מעדיפים שישבו אלו שאיתם אנחנו מסתדרים ומרגישים בנח. כך שבסופו של דבר ניתן למצוא שצד אחד של השולחן מהווה מעין מחנה אחד, בעוד שהצד השני מהווה מעין מחנה אחר, מחנה שמנגד.

ועוד דבר: לשבתקרוב – להרגיש קרוב, לשבת רחוק -להרגיש רחוק.

ועצה: שולחן מלבני, בשל הפינות, הינו פחות ‘ידידותי’ מאשר שולחן אליפטי, הנטול פינות וזוויות והמשרה בשל כך אוירה הרמונית וזורמת יותר.

                                                                                 חג שמח