שינוי תודעתי – ספר טרם הודפס

Total
0
Shares

file:///C:/Users/gabrie%20raam/Desktop/%D7%AA%D7%A8%D7%92%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%9D/article%2016/%D7%A9%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%99%20%D7%AA%D7%95%D7%93%D7%A2%D7%AA%D7%99gabriel%20cover%20rev3%20front%20-Final.pdf

שינוי תודעתי 1
גבריאל רעם
שינוי תודעתי
2 גבריאל רעם
שינוי תודעתי 3
גבריאל רעם
שינוי תודעתי
קפיצה קוואנטית אל הרוח
4 גבריאל רעם
ציור העטיפה:
עיצוב העטיפה: סטודיו סטימצקי
עימוד: ענת ניסן
מוציא לאור: סטימצקי — הוצאה לאור
לפניות: il.co.steimatzky@publishing
© כל הזכויות שמורות למחבר
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע,
לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני
אחר, כל חלק שהוא מהחומר הכלול בספר זה.
שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול בספר זה אסור
בהחלט, אלא ברשות מפורשת בכתב מהמחבר.
נדפס בישראל תשפ”ב 2022
שינוי תודעתי 5
תוכן העניינים
חלק א’: רוחניות 9
מבוא 7
עבודה רוחנית — מסגרת להבנה 11
יחסי חומר רוח 15
יצירתיות כחומר הנחוץ לרוח 17
הרוחניות והחיים 20
האדם כמכונה: על מקוריות, מכניות וחופש בחירה 23
על רוחניות סינתטית ורוחניות אקזיסטנציאליסטית 25
צורך רוחני 27
החוק הראשון במשעול אל ממלכת הרוח 29
אלוהים 31
נטישת הפנטזיה הדתית 34
חלק ב’: שינוי תודעתי 35
רוחניות, תאווה ושלטון 36
הרוחניות כרגשות בתחפושת 39
בורגנות מול רוחניות נוסח העידן החדש 43
אנרגיות מבחוץ 51
טיסה והדלקת התודעה 55
להיוולד פעמיים 66
הארה 97
6 גבריאל רעם
חוויה דתית רוחנית 80
האלכימיה של העצמי 88
טרנספורמציה וריקבון 98
להעתיק את מרכז הכובד אל רמת התודעה 101
היכולת להכיל מתח בינקוטבי 103
קונדליני 106
חלק ג’: המורה הרוחני 117
המורה הרוחני כנביא זעם ושומר סף 119
על ביטול עצמי מול מורה רוחני 129
גבריאל רעם – ספרים 130
7
מבוא
לספר שלושה חלקים: רוחניות, אלכימיה והמורה הרוחני. רוחניות
היא מצב תודעה גבוה, אלכימיה היא המהפך שמניע ושיוצר אותה,
והמורה הרוחני הוא הרואה והרועה הרוחני המדריך את המחפש
העיוור בדרך אל הרוח.
האלכימיה היא המעבר מהיות המחפש מעין רכב שטח להיותו
מעין מטוס. שהרי הרוחניות אינה על הקרקע, וכדי להגיע למחוזות
שלה צריך כלי טיס. התהליך האלכימי הוא מעין קפיצה קוואנטית
של המחפש אל הרוח.
8 גבריאל רעם
חלק א’
רוחניות
10 גבריאל רעם
11
עבודה רוחנית — מסגרת להבנה
“אם נחדל להאמין בעוצמת הרוח ולעמוד לימינה, נבטל את זכות
קיומנו ואת יסוד קיומנו. לא יהיה לנו עוד ייעוד ולא יהיה לנו עתיד”.
מרטין בובר
“לעולם אין ליבו של אדם קשה כל כך כרוחו”.
אלפונס זה למרטין
“מהי הרוח אם לא האלוהי מתארח בגוף האדם?”
פוסידוניוס
“אין ממשות מלבד הרוח ואין פילוסופיה אחרת מלבד הפילוסופיה
הרוחנית”.
בנדטו קורצ’ה
“הכול הוא בחינת סמל של סמל, סמלו של מה? של הרוח”.
הנרי פרדריק אמיאל
*
חלק א’: לעיתים שומעים צירוף של שתי מילים, שלכאורה אין
ביניהן קשר: עבודה ורוחניות, אך למעשה הסינרגיה, כלומר הזיווג
ביניהן, מעניק משמעות לרוחניות.
למעשה, אין רוחניות ללא עבודה רוחנית. כדי להגיע לרמה
12 גבריאל רעם
רוחנית יש לעבוד על עצמך, בלי זה לעולם לא תגיע. כל רוחניות
צריכה להיות דינמית וצומחת על ידי עבודה. וכבר כתב על כך
רבות א”ד גורדון, ומדוע? המערכת האנושית הקיימת מצויה במצב
רוחני ירוד, היא עובדת על אנרגיות גשמיות בעיקר וכדי לעבור
לאנרגיות ברמה יותר גבוהה יש לשדרג את רמת האנרגיות. ואותו
מעשה של שדרוג רמת האנרגיות נקרא: עבודה רוחנית.
המחפשים אינם באים כלל ועיקר לעבוד קשה על עצמם, אלא
הם באים לצרוך גירויים.
העבודה הרוחנית צריכה לאפשר לגוף להיות כלי קיבול לרוחניות
הקוסמית. זה היה אמור להיות מצבו הטבעי של האדם, אולם כיום
הגוף מהווה מחסום לנפש. הרוחניות מנותקת מהאדם והגוף נותר
שקוע ביצריו. מאז ומתמיד הייתה הרוחניות נחלת המעטים ובעלי
הייחוד, והעבודה הרוחנית הייתה חלק ממסורת האליטות. דהיינו
בבתי הספר האזוטריים, שהיו מאז ומתמיד סלקטיביים בנוגע
ללומדים בהם, התקיימה עבודה רוחנית או עבודה פנימית מאז
ומתמיד, בכל דור ובכל מקום, אך בדרך כלל הייתה שמורה למתי
מעט והדרך הייתה קשה, כדי שרק הנחושים והראויים יגיעו. אך
מאז אמצע המאה העשרים, הידע הרוחני האמיתי — ולכן השמור —
הפך במידה לא קטנה לנחלת הכלל, איבד מהייחודיות שלו והפך
מצרך שווה לכל נפש. הצורך בעבודה רוחנית כמעט נעלם ונהיה
מצרך בר צריכה, לכן הפך במידה רבה לשטחי, רדוד, זול ומסחרי.
בלימוד הרוחני הרווח אין כוונון מנטלי, אין הכנה נפשית
מספקת, ישנו חיפוש בלתי נחוץ אחר גירויים טרנסצנדנטליים. כיום
מחפשים טכניקות, תרגילים, תרגולים, עצות, מתכונים לשיפור
החיים.
העבודה הקשה בלימוד רוחני של ממש היא מנטלית; עלינו
להיות שם, לפני שאנחנו מגיעים… כלומר קודם לראות את כל
התהליך בעיני רוחנו, ורק אחר כך נעשית הפעולה הפיזית. המחשבה
המקדימה היא כמו תוכנית ארכיטקטונית לבניין. לדוגמה: אדם
שינוי תודעתי 13
הרוצה לבחור ספר בספרייה, חושב תחילה ומדמיין את הספר ורק
אחר כך בוחר אותו.
התלמיד הרוחני האותנטי והמוצלח הוא מעין ארכיטקט; עובד
קשה במחשבה לפני שהוא במעשה. הוא אינו פועל מכנית או
אוטומטית, עליו לדעת מה קורה לפני שזה קורה, אחרת הוא פועל
מתוך שינה.
חלק ב’: ההבדל העיקרי בין עבודה גופנית ובין עבודה רוחנית הוא
שהגופנית מבוססת יין ואינה מבוססת יאנג. היא הגישה הרכה של
פתיחות ואפשור, ואלה מביאים דווקא לחיבור לרוחניות.
כי באשר לרוח, לא צריך ללמוד מה ואיך לעשות כמו עם הגוף,
אלא איך לא לעשות, ואיך אי העשייה הנכונה תגרום להתרחשות
רוחנית )בהקשר לכך ראה בספרו הנפלא של אויגן הרינגל: “זן
באמנות הקשת”. הוצאת דביר, 1991 .)
*
“כמדומה, כי הדבר פשוט וברור. כל זה בא ללמדנו, כי מעתה
צריך להיות האידיאל הראשי שלנו — העבודה. אנחנו לקינו ב ע
בודה )אינני אומר: ‘חטאנו’ — כי לא באשמתנו באנו לידי כך(,
ובעבודה נרפא. את העבודה צריכים אנחנו להעמיד במרכז כל
שאיפתנו, לייסד עליה את כל בנינו. אם רק נעשה את העבודה
כשהיא לעצמה לאידיאל, יותר נכון, אם רק נביא לידי גילוי את
האידיאל של העבודה, נוכל להירפא מן הנגע אשר דבק בנו, נוכל
לאחות את הקרע שנקרענו מעל הטבע. העבודה היא אידיאל
אנושי גדול, אידיאל של העתיד — ואידיאל גדול הוא במובן זה
שמש מרפא. אם אומנם אין ההיסטוריה מכוונת ללמד, להרביץ
תורה, אבל מי שעיניו בראשו יכול וצריך לקחת תורה מפיה.
ואנחנו יכולים ללמוד מכל מצבינו בעבר ובהווה, כי אנחנו צריכים
14 גבריאל רעם
להיות הראשונים בדבר הזה. אנחנו צריכים לעבוד כולנו. רוח
חדשה נחוצה לנו לתחייתנו.”
א”ד גורדון.
15
יחסי חומר רוח
“הרוח משולה לציפור, שאם מאמצים אותה היא נחנקת ואם מרפים
ממנה היא בורחת”.
רבי ישראל מסלנט
*
הכול אמור להתחיל בגוף ולהסתיים שם. במקום שבו אין התחלה — אין
גוף, ובמקום שבו אין סוף — אין גוף. גוף מדבר על סוף ועל התחלה, נשמה
ורוח מדברים על היעדר סוף והיעדר התחלה, מדברים על המשכיות.
היכן שיש רק רוח, רק נשמה, יש המשכיות, אין התחלה, אין סוף.
הגוף מתחיל והגוף מסתיים, הנשמה הולכת ונמשכת.
“הימים חולפים, שנה עוברת
הימים חולפים, שנה עוברת
אבל המנגינה, אבל המנגינה
אבל המנגינה לעולם נשארת”
)מילים: יעקב כהן, לחן: עממי(.
הגוף מתחיל בזרע, והזרע אמור להביא פרי כדי שהפרי יביא עוד
זרע. חטא — ברמה של הגוף — זה להתחיל בזרע ולא להביא פרי.
כל עוד אנחנו כאן, אנחנו משועבדים לגוף ולחוקי הגוף האומרים
שעלינו להוליד ממלא מקום.
16 גבריאל רעם
ומה שנכון ברמת הגוף נכון ברמת הרוח. אנחנו פה כדי להוליד
מעצמנו יצור חדש ברמת הרוח.
אם אנו חיים זמן רב בפנטזיות, במחשבות, ולא מוציאים אותן מן
הכוח אל הפועל, אנחנו בעצם לא מצייתים לחוקים של כאן ועכשיו,
לחוקי הרוח, ומשחיתים זרעינו הרוחניים לשווא. על כן, האדם
חייב ליצור — כי יצירה משמעה להוליד ברוח, להביא דברים לפרי,
להביא דברים למשהו שיש לו חיים משל עצמו.
הרוחניות שלנו נתונה בפנטזיות, בשאיפות, נתונה בחלומות
בהקיץ, נתונה בחיים שאינם יוצרים הפריה. מעגנים אותה במצב
נטול חיכוך )בעיקר בגלל מה שהנורמות החברתיות שתלו במוחנו(.
אנחנו מפנטזים אבל לא עושים עם זה משהו, לא יוצרים אינטראקציה
שמולידה גוף רוחני עצמאי.
והיוצר, זה מה שהוא עושה, הוא לוקח את הרוח ומעגן אותה
ביצירה חדשה.
17
יצירתיות כחומר הנחוץ לרוח
אנו באנו לכאן מן הרוח )נפש( ומן האדמה )הגוף(. הגוף מנסה
להתגבר, אך על הנפש לא לוותר ולצמוח אל הרוח. אך אם היא
נותרת רק שם ואינה מפרה את הגוף, היא נותרת מנותקת מן
המציאות ומן החיים.
כאן, על האדמה הזאת, כל ניצוץ רוחני חייב ליצור משהו
פיזי — ספר, שיר. קל לבוז לאנשי המעשה שכל הזמן עוסקים בעשייה.
קל לומר שהם אינם רוחניים — האמת היא שהאתגר האמיתי הוא
לשים רוחניות בתוך המעש, ולתת לרוחניות לציית לחוקי המעש,
ולא לקיים מעש מנותק מרוחניות ולא לרחף ברוחניות נטולת מעש,
כי האתגר הגדול ביותר של חיים פה הוא השילוב בין הניצוץ ובין
הקליפות, בין נפש לגוף, בין רוח לחומר; יצירתיות.
בעבור זה אנחנו פה, בשביל לברוא אדם בצלם. זה החלק שלנו
בעניין. מצד אחד קיים בורא עולם ומצד אחר היקום מלא בגושי
סלעים ענקיים נטולי אטמוספירה )ירח למשל(, בעוד כאן, על
האדמה הזאת, קיים השילוב בין חומר לרוח, ושילוב זה בין שניהם
הוא שיכול להביא דברים חדשים. רק המיזוג בין רוח לחומר יכול
לגרום לתהליך, ללבלוב, להתרחשות. כל אחד מהם לבדו הוא עקר.
הדבר הקשה ביותר הוא לגרום לחיכוך הזה שבין רוח לחומר, חיכוך
שממנו יבוא האור.
כל צד נוטה למרכז כובד משל עצמו: הרוח נוטה לרחף, להתפזר;
החומר נוטה להתרכז, להתקבץ.
18 גבריאל רעם
מה שקיים בכל יצירה אומנותית זה חומר שחיה בתוכו רוח, ולכן
כל רוח צריכה להיות מעוגנת באיזושהי יצירה, משהו שישמש לה
משכן, לא יסגור אותה, ומצד אחר, שלא יתפרק בפני שפע הרוח
שנמצאת בתוכו. איזון נכון, איזון מפרגן, איזון מאפשר.
עלינו לעגן כמה שיותר ניצוצות רוח במעטה חומרי, ולגרום
לכמה שיותר חיכוכים, לכמה שיותר השתלבויות, לכמה שיותר
מפגשים, כי ברגע שחומר ורוח נפגשים יש צמיחה. המעטה הגופני
מתעדן, נעשה צלול יותר, שקוף יותר, והרוח צוברת עוצמה,
תאוצה, יכולה להגיע לאיזשהו מקום )בעזרת המרכבה של הגוף(,
וכשאנו משיאים אותם יחד — אנחנו מאפשרים לרוח להמשיך
ולהיות, להמשיך ולהגיע לאיזשהו מקום. אל לנו לעשות כמעשה
כמרים ונזירים שמנסים ‘לעזור’ לרוח להשתחרר מכבלי הגוף, כי זה
בעצם להביא את המוות לתוך החיים.
עלינו, כבני אדם, להפגיש עוד ועוד ניצוצות עם עוד ועוד חומר,
ולגרום לעוד סימביוזה, לעוד ועוד עידונים של חומר, לעוד ועוד
צמיחה רוחנית.
אבל בינתיים בחברה האנושית הקוטביות גדלה, אנשי הרוח
מתבצרים להם בגלויות משלהם )בכיתות, בדתות, בקבוצות עידן
חדש, בקבוצות מדיטציה ויוגה( ומכריזים מלחמת חורמה על אנשי
החומר. אנשי החומר בזים ל’מרחפים’, כפי שהם קוראים להם,
ומתבצרים במסחר, בשיווק, בצרכנות, בהנדסה, בתיעוש, ולכן אין
צמיחה רוחנית. אנחנו צריכים להשיא זיווגים, להשיא מין במי שאינו
מינו, לעשות הרכבות. כל שיר הוא הרכבה, כל תמונה, כל ציור,
כל שיחה שבה מכניסים מן ההוויה הפנימית — מן העוצמה והאין-
סופיות של הרוח — היא מלאכה שכזו. להביא למפגש.
אך אין זה פשוט כלל ועיקר.
משקעי הדמונים )כל שהתחיל לחיות בנו ולא נתנו לו ביטוי( —
בדם, ברגש ובחשיבה — הם בעצם סכרים, מחסומים וחומות,
המפרידים בין הגוף ובין הנפש, בין החומר והרוח. מבצרים את הגוף
שינוי תודעתי 19
בגוף, גורמים לו להיות קשה, אגרסיבי. סוגרים את הרוח בגלות,
מחוץ לתחום, שם היא נחלשת, שם היא אינה מקבלת תזונה, שם
היא אינה יוצרת קשר, שם היא הופכת לרוח רפאים.
המחסומים של האגו, המחסומים של תחרותיות, המחסומים
של יצרים, המחסומים של היעלבות, המחסומים של לקיחת האחר
ודבריו באופן אישי, כל הקשחת השריון האישי בגלל פגיעה, בגלל
כאב, שמבצרים אותנו בעצמנו — כל אלה יוצרים מחסומים אישיים,
אגואיסטיים, בין חומר הגוף ובין נשמת הרוח. בסופו של דבר, אין
אנו יכולים לעשות דבר חוץ מלהפשיר מחסומים! אי אפשר לאלץ
את המפגש בין רוח לגוף, אלא רק להסיר את מה שמפריע למפגש
להתרחש, לעשות את זה בדרך הרכה, הרשאה על ידי אפשור, מיזוג
על ידי נתינת מקום.
*
“מרובה בנו עצלות הרוח מעצלות הגוף”.
לה רושפוקו
“רק שני כוחות אדירים בעולם: הסיף והרוח, ובסופו של דבר הרוח
הוא המנצח תמיד”.
נפוליאון בונפרטה
20
הרוחניות והחיים
“הרוח היא העושה את האדם לאציל”.
סנקה
*
במהלך תהליך הצמיחה וההבשלה של ההוויה והעיצוב הרוחני,
הרוחניות היא כבר חלק מן היום-יום, היא מוטמעת לתוך מהלך
החיים הרגיל של האדם. זה ההבדל בין עיצוב רוחני אמיתי ובין
חזרה בתשובה או הצטרפות לכת או קבוצת עידן חדש כלשהי,
שבהן החיים הארציים נדחקים לקרן זווית. רוחניות אמיתית אינה
באה במקום החיים, לא ניתן להפריד ביניהם. כמו ספוג ומים, כך
החיים )הספוג( צריכים להיות ספוגים ברוחניות )המים(. אבל אין
זה ייתכן שהמים יהיו במקום הספוג.
הבעיה היא שרוב הדתות הממוסדות )וגם חלק נכבד מן הגישות
הרוחניות( יוצרות את הרושם כאילו הדת צריכה לדחוק הצידה את
החיים הארציים.
האתגר הוא אינו רוחניות במקום לחיות את חיינו במלואם, אלא
רוחניות משולבת בתוך החיים שאנו חיים במלואם.
המטרה העיקרית של חיים רוחניים אינה לזרוק הצידה את
החיים האישיים, אלא להזריק רוחניות לתוך חיי היום-יום. להשאיר
הכול אותו הדבר רק מלא יותר ברוחניות. ברגע שמצליחים להכניס
שינוי תודעתי 21
טעינה רוחנית לחיים — עולים באוקטבה. הרוחניות אינה מחליפה
את חיי היום-יום, אלא מופיעה כממד שנוסף להם.
בהקשר זה, הנה סיפור: בהודו היה מנזר שתקנים מפורסם בן יותר
מ-3000 שנה. למנזר זה אפשר היה להצטרף רק כשאחד מהנזירים
ששהו בו נפטר. יום אחד הגיע למנזר אדם מארצות הברית, נפגש
עם ראש המנזר וביקש שיאפשרו לו להצטרף למנזר. ראש המנזר,
שנדר נדר שתיקה, הציג לאורח כוס מים מלאה על גדותיה, ובכך
רמז לו שהמנזר מלא. האורח לקח את הכוס, יצא החוצה ושב כשעל
המים מונח עלה של ורד ואף טיפה לא נשפכה, ובכך אמר: אני אבוא
בצורה כזו שלא תכביד או תפריע. והוא התקבל.
כך גם אנו, אוהבי החיים הרוחניים — עלינו לא לשפוך החוצה
את המים של חיינו כדי לצקת לתוכם רוחניות, אלא לחיות את חיינו
במלוא העוצמה והחשק כשעל מי חיינו מרחפת הרוחניות.
ומה מצב הרוחניות אצל מרבית בני האדם? ובכן, אצל רובם
היא נמצאת במצב רדום, לא אקטיבי. ומה בנוגע לאלו המחפשים?
אלו שהם בדרך? ובכן, הם נמצאים לא כאן ולא שם, הם בשטח
ההפקר בין דרכם הישנה ובין הדרך אל הרוחניות, ובתווך הזה הם
הולכים לאיבוד. יש להם המון כוונות טובות בקשר לרוחניות, אך
למרות זאת, בסופו של דבר הם פועלים לפי תכתיבים חברתיים
ופסיכולוגיים מעוותים ומוצאים עצמם נופלים על הפנים.
הבעיה בדתות שהן נכנעו לסחיטת האדם הקטן שאומר: תראו,
הכול בסדר, אני רוצה להאמין, אבל רק תגידו לי מה אני צריך
לעשות עם כל פרט קטן של חיי, תנו לי הוראות שימוש, תובילו אותי
בדרך, תמנעו ממני את הספק, הפקפוק והערפול, תנו לי חוקים.
והשגיאה שהדתות עושות היא שהן אומרות: אין בעיה אנחנו נגיד
לך בדיוק. ואותו אדם לומד חוקים שאומרים לו מה לעשות עם כל
“שיהוק” שלו והופך בכך לפקיד רוחני. הוא מחתים כרטיס כשהוא
נכנס לממלכת הרוח וכשהוא יוצא ממנה בדרך הביתה. בדרך זו אין
כל התכוונות רוחנית, זו בדיחה!
22 גבריאל רעם
ובניגוד למה שאפשר לחשוב — חוסר ודאות הוא מצרך יקר
בדרכו של השוחר אל הרוח.
מובן שברגע שאתה כבר נמצא ברמת תודעה גבוהה אין לך
בעיות, אתה באוקיינוס רוחני ויש לך משוטים וטכנולוגיה שעוזרים
לך לשחות. אינך בנירוונה, אבל אתה מסונכרן עם הסביבה הרוחנית.
הבעיה אינה של מי שהגיע, אלא של מי שמאס בחיים החומריים
ורוצה להתחבר לרוחניות, אנשים אלה נמצאים במצב ביניים, הם
מתפקדים על פי המצב הנמוך ורוצים להתחבר לרוחניות, לגבוה.
הם צריכים לעבוד עם אנרגיה שעדיין אין להם, אין מה לעשות.
הבעיה היא שהשוחרים אלי-רוח נמצאים בשטח שאינם מכירים,
בעוד מה שמוטמע בהם הוא זה שמחליט, והוא מחליט בדרך שאינה
מתאימה לחיים הרוחניים אלא רק לחיים המכניים. אז נוצר כפל
זהות, וכמו גוף שדוחה שתל שהושתל בו, כך ההיסטוריה של האדם
דוחה את הדרך החדשה. הכלים הרוחניים אולי נקלטים באינטלקט,
אבל מבחינת הפסיכולוגיה שלו האדם אינו מצליח להטמיע את
הדרך החדשה, ואז נוצר בתוכו קונפליקט אדיר, נוצרת דחייה,
והתגובה ההיסטורית המכנית והאוטומטית בדרך כלל מנצחת.
23
האדם כמכונה: על מקוריות,
מכניות וחופש בחירה
בפעם הראשונה שנתקלתי בצירוף המילים: “האדם הוא מכונה”, בספרו
של אוספנסקי על גורדייף “החיפוש אחר המופלא”, זה גרם לי הלם.
כשרוצים להעליב מישהו אומרים שהוא מתנהג או פועל כמכונה,
דהיינו בלי לב, רגש או נשמה. אך בעולם האמיתי של הבריאה זו
אמורה להיות מחמאה, מכיוון שהכול ביקום צריך לפעול נכון
ומדויק )כמו שעון שוויצרי(.
קשה לנו לקבל את הרעיון שאנחנו מכונות. אומנם אנו יכולים
לקבל את הרעיון שהחלק הנמוך של גופנו )התפקוד התחזוקתי,
הפיזי( פועל כמכונה, אך קשה לנו לקבל את הרעיון שרגשותינו
הנעלים, האישיות שלנו, מחשבותינו, האהבה שלנו לילדינו,
התגובות וההתנהגות שלנו )החלק הגבוה( גם הם מכונה. אנו
מאמינים שכאן יש לנו חופש בחירה והפעלת תבונה כדי להגיב.
אז למה התכוון גורדייף בהכרזתו כי האדם הוא מכונה )ואינו
יודע זאת(? ובכן, הדרך שבה אני מפרש זאת היא שהחלק העליון
אינו פעיל )תודעה רדומה(, ובהיעדר חלק עליון פעיל אנו פועלים
לגמרי תחת ההשפעה המכנית של החלק התחתון התחזוקתי.
והאדם הוא מכונה כי הוא עובד לגמרי תחת ההשפעה המכנית של
החלק התחזוקתי; אני נמוך ואינפנטילי )אגו(, רגשות אינפנטיליים,
יצריות, כוחנות וכו’.
למעשה, כל דבר נברא למען תפקוד מסוים, ורק כשיעבוד
24 גבריאל רעם
כמכונה מתפקדת גם בחלק העליון המתוקן — הוא יממש את
התכלית הקיומית שלו. אם לא נבין שהאדם הוא מכונה שהתקלקלה
לא נבין את עצמנו.
יש לנו מודעות חלקית, שגם היא נשלטת ברובה על ידי התניות
חברתיות, אך התגובות שלנו ברובן המכריע הן מכניות )באות מן
החלק הנמוך( ומתרחשות ללא שליטה או תכנון.
אנו נצמדים למודעות החלקית )השייכת לחלק הלא מפותח
בנו( שעימה נולדנו ומנסים להעמיס עליה כמה שיותר ידע ומידע
בתקווה שזה ירחיב את שדה חופש הבחירה שלנו ואולי יעשה אותנו
פחות מכניים.
אך המודעות החלקית הזו שלנו היא רק תחליף לתפקוד הטבעי.
מאחר שהטבע נעדר מחיינו עלינו להיות מנהיגים זמניים של עצמנו,
מנהיגות זמנית זו היא המודעות. וברגע שהחלק העליון של המכונה
יתחיל לתפקד היא כבר תעבוד מעצמה ומה שיפעיל אותה יהיה
כוח הבריאה. הנשמה/הנפש שלנו היא סוללה שמפעילה אותנו. כדי
שתעבוד עלינו לטעון את הסוללה הזו באנרגיות מן היקום, שאם
לא כן ניוותר מרוקנים וחסרי נוכחות )ודוגמאות לאנשים כאלה לא
חסרות(.
וכשהחלק העליון יתפקד וכוחות הבריאה יטענו את מצבר
הנפש — העבודה הרוחנית שלנו תגיע לשלב השלמת המשימה.
25
על רוחניות סינתטית ורוחניות
אקזיסטנציאליסטית
המחפשים אחר רוחניות נעלה, רוחניות של אמת — אותה אפשר
למצוא בשירים ובכתבים מיסטיים ואחרים. אך קיימת רוחניות
אחרת, זמינה ומזמינה; סינתטית. אחד הסימפטומים של רוחניות
סינתטית, רוחניות של מסכה, רוחניות שמולבשת מבחוץ ואינה
צומחת מבפנים — הוא החיפוש אחר תוצאות והרוחניות אינה
מושקעת בתהליך של צמיחה מבפנים. אלה הנוהים אחר רוחניות
פופולרית זו לא ייתנו את הזמן לדברים להתרחש בתוכם, הם רוצים
הארה עכשיו.
מצב של רוחניות סינתטית קיים ברוחניות מסחרית ובדתות
הממוסדות.
התלמידים ברוחניות סינתטית מצפים לכך שהרע מכול כבר
מאחוריהם. אך בתהליך אמיתי של צמיחה רוחנית על האדם
להתכונן תמיד לכך שהמשבר הבא, הטעות הבאה והפעם הבאה
שבה ייקח משהו באופן אישי — ימשיכו להתרחש.
על האדם שרוצה להגיע לרוח לזכור ולא לשכוח שהאנטיתזה
תמיד תהיה חזקה יותר ברגע שהוא חושב שהתגבר עליה. וככל
שדברים נראים טוב יותר — צריך להיזהר יותר.
ברוחניות של אמת, על שוחר הרוח להיות לוחם ולבוא מתוך
מציאות אקזיסטנציאלית.
חוץ מקרלוס קסטנדה, לא רבים רואים באיש הרוח )דון חואן(
26 גבריאל רעם
לוחם, אך המצב אצל המחפש אחר האמת בעידן החדש הוא הפוך:
כלפי חוץ הוא יהיה מלא שלום ואהבה ויראה את הצד החיובי, אולם
בפנים הוא מלא בהיעלבויות, ספקות עצמיים, לוקח דברים ואנשים
באופן אישי, עסוק במלחמה פנימית, ופה המצב הפוך לחלוטין —
הלוחם האקזיסטנציאלי מוכן לגרוע מכול ורואה את הגרוע מכול,
אבל בא מתוך העין השקטה של סערה הקיימת בתוך תוכו. הוא
יהיה חיוני, מלא אנרגיה ועם זאת לא יהיה לחוץ. וזה בדיוק ההפך
מאותם חולמים אשר לוקחים עניין כמו אסטרולוגיה, תקשור או
הילינג וטוענים שחיי היום-יום אינם חשובים והם מתמסרים לתורות
אלטרנטיביות. אך הלוחם מדבר על הרמה של הקיום היום-יומי
בזווית ראייה אקזיסטנציאלית, וזו חיוניות אחרת לגמרי.
אנשים מרחפים מעל המציאות במקום שהמציאות תתחבר
לרוחניות וביחד יבראו עולם. ובעבור זה אנו כאן, להשיא חומר
ורוח, גוף ונפש כדי ללדת תודעה חדשה.
27
צורך רוחני
בכל מיני חוגים וסדנאות אפשר לשמוע את המונח: “עבדתי על
עצמי” או “אני עובד על עצמי”. הכוונה היא לא לפיתוח משהו
פיזי )שרירים(, אלא לפיתוח הצד הנפשי/רוחני/פסיכולוגי. אך כדי
לעשות עבודה רוחנית צריך שלאדם יהיה צורך רוחני, ולמעשה
רוב ההתכוונויות לעבודה עצמית ולשיפור עצמי בתחום הנפשי/
רוחני אינן יוצאות לפועל מחמת חוסר בצורך ובמוטיבציה רוחנית
אמיתית.
אומנם, אנו פוגשים אנשים העושים עבודה רוחנית ונראים כאילו
הם מלאים בצורך רוחני, אבל בדיעבד מתברר שזהו “פסבדו-צורך-
רוחני”, ולמעשה מדובר בצורך רגשי )בדרך כלל צורך באושר(
המחופש לצורך רוחני.
כלומר הבעיה בכל התכוונות אל מה שמעל לגשמי והפסיכולוגי
טמונה בכך שבעצם אין צורך ודחף פנימי עמוק רוחני אמיתי, רק
צורך של האגו או הרגשות הלא מסופקים להתחפש לצורך רוחני.
השאלה היא: איך ליצור צורך במקום שאין צורך? התשובה היא
פשוטה ולעניין: כדאי מאוד לגלות, ובשלב מוקדם ככל האפשר,
אם הצורך הוא אכן אש רוחנית של אמת או תחליף לצורך אחר.
אם בירור זה ייעשה — אני מניח שכשבעים אחוז ממחפשי האמת
ימצאו אפיקים אחרים כי הצורך שלהם אינו אש רוחנית שלא תכבה
כל ימיהם. וזו אכן דרך לדעת אם זה צורך רוחני אמיתי — אם זה חי
28 גבריאל רעם
בך באותה העוצמה גם בגיל חמישים אז זה צורך רוחני אמיתי. רוב
הצרכים החליפיים נושרים במהלך השנים.
עצתי היא: אם זה לא ממש בוער בך עד כדי כך שחייך אינם חיים
ללא חיפש אחר רמה גבוהה יותר של קיום — חפש את זה שבאמת
נועדת לו ושם מצא את מקומך הנכון.
*
“העניות ברוח יותר קשה לאדם בעל נפש מהעניות בחומר”.
א”ד גורדון
29
החוק הראשון במשעול אל ממלכת הרוח
החוק הראשון והחשוב ביותר בגישתו של אדם החפץ להשעין את
חייו על בסיס רוחני הוא להבין שחוקי המשחק שעל פיהם הוא
עבד עד כה חייבים להשתנות. בדיוק כמו אדם שכל ימיו חי ביבשה
ועכשיו הוא מגיע לים, וכאן כל מה שהוא ידע קודם אינו שווה כלום.
על כן על המלח הרוחני המתחיל להבין שהוא אבוד, הוא אינו
יודע כלל מה צריך לעשות.
צריך להבין שהמישור הרוחני הוא מישור שבו אינך עובד על פי
מה שיש לך, אלא על פי מה שאין לך. אתה קודם צולל לתוך התהום
ואחר כך מנסה להתמצא.
הדת שונה בגישתה מן הרוחניות האמיתית )מה זו הרוחניות
האמיתית? התורה של הרוחניות האמיתית היא מיסטיקה(, ושוני זה
מתגבר ככל שהיא מגורשת יותר מהמטרה האמיתית שלה )שהיא
מסע רוחני של היחיד לקראת האלוהים ולחיות בהתאם לו(. הדת
נותנת תכתיבים: אתה קם בבוקר תאמר ברכה מסוימת, אחר כך
תיטול ידיים וכו’. זו אינה רוחניות אלא הוראות עשייה שמארגנות
כמעט כל פסיק של החיים, וזוהי אותה טעות בדיוק שעושה החוקר
שלוקח תרנגולת, הורג אותה ואז לומד אותה. הוא חושב שהוא לומד
מהי תרנגולת, ולמעשה הוא לומד מהי חיה מתה. כך הדת הורגת
את הדבר היקר ביותר לשוחר הרוחני — את חוסר הוודאות שלו, את
המצוקה שבחוסר הידיעה, את ה-Angst( החרדה והאימה(, שהם
30 גבריאל רעם
חומרי הגלם שמהם הוא בונה את החיים הרוחניים שלו. חיפוש,
אי-ודאות, העובדה שכל מה שיש לו לא מתאים לקראת מה שהוא
רוצה להיות, העובדה כי אין לו כלים לקראת מה שהוא רוצה לצעוד
כלפיו, העובדה שמה שיש לו אינו מתאים לדרך חיים רוחנית.
כשהאדם מגיע לדרך הרוחנית ומה שהוא צריך לא נמצא שם.
זה החוק החשוב ביותר — לא לוותר על המבוכה, על חוסר
הוודאות, על הלא ידוע, המסתורין והשאלות.
זה חומר הגלם שממנו אתה בונה את הדיוטה העליונה, בדיוק
כפי שאומן יוצר חייב את אי הידיעה, המבוכה והבלבול, שרק
מתוכם הוא יכול לברוא עולם.
אינך יכול ליצור עם חומרים סופיים, רק עם מה שעדיין לא
התמצק והתקשה.
חומר הגלם שבו אתה חייב להיות מאוהב הוא השאלות, לא
התשובות.
31
אלוהים
די נדיר למצוא בכתבים רוחניים, ובעיקר דתיים, גישה שאינה
מצדדת מייד וכמובן מאליו באמונה באלוהים. מוזר יהיה למצוא
שילוב בין גישה רוחנית ובין חוסר התייחסות ברורה ומובנת מאליה
לאלוהים. עם זאת ולמרות זאת, אלוהים הוא יותר המצאה וצורך
אנושי ילדותי מאשר משהו שהוא חלק אינטגרלי מחיים רוחניים.
אלוהים הוא power-Super ,הוא יציל אותנו מכל רע.
בחלק נכבד מן הרוחניות האקזיסטנציאליסטית אלוהים אינו
רלוונטי.
בסך הכול כל דבר שיאמרו על אלוהים גובל בהיפותזה ואמונה,
וכך או אחרת אלוהים אינו שייך לעולם הזה. מה שאדם רוחני אותנטי
כן יכול לעשות זה להתייחס לדברים שמסמלים ומייצגים משהו
שהוא נעלה וקרוב יותר לאמת מאשר השכיח, המוגבל והשטחי, ואל
הדברים האלה הוא כן יכול להתייחס ולשאוף. הם מעוגנים בנשמה
שלו, בנפש שלו, שיש בה זיק שהוא יותר מן הבינוני והשכיח. ואם
הוא בזיקה לנפש שלו, אפשר לומר שהוא בזיקה למוחלט. לדבר על
אלוהים הוא אינו יכול, זה לא יכול להיות ריאלי עבורו.
אדם חי אינו יכול להתייחס לישות מופשטת. מתוקף היותו חי
הוא חייב להתייחס רק למשהו שהוא חי ומלא חיים לא פחות ממנו,
כך שהוא יכול לדבר על השפעות חיות גבוהות שזורמות דרכו, שיכול
להיות שאפילו אינו יודע מה הן, אינו יודע מהיכן הן באות, רק מרגיש
ויודע שמשהו מלא חיים ועוצמתי עובר דרכו. הוא מחובר.
32 גבריאל רעם
למחפש אחר האמת האקזיסטנציאלית אין דבר מלבד הכאן
ועכשיו. והוא חושב שכל ההמצאה של אלוהים היא המצאה שנובעת
מהמצב התקוע של האדם, כלומר קודם יש חיים תקועים ואז נובע
הצורך לכוח עליון שיצילנו.
האדם שמפעמת בו כמיהה רוחנית עוצמתית של אמת שאינה
מניחה לו —אינו מעוניין בהמצאות. הוא מעוניין בחיים ריאליים
ברמה גבוהה ביותר שאפשר. הוא מעוניין בהארה, הוא מעונין
בהתגלות.
לייחס כל דבר שקורה לאלוהים במקום לחיות לקראת
הגשמה עצמית )תהא בכל רמה אשר תהא( היא החמצה אישית,
אקזיסטנציאלית, כך שהנקודה אינה איך להתרחק מהגשמיות כדי
להגיע לערטילאיות נשגבת )וכך אולי להתקרב לאלוהים?(, אלא
איך לקחת את הגשמיות הזו כדי שתהפוך למוליך, לטרנספורמטור,
שדרכו יעבור כוח החיים )אנרגיה רוחנית(, וזה האתגר הגדול ביותר.
והדת? הדת היא הממסד של אלוהים.
במקום לכמוה לישות מופשטת שאף אחד לא פגש כאן, לסגוד
לה, להקדיש את החיים לאלוהים ולהאמין בהשגחה עליונה אישית
)אלוהים דואג לי אישית( — עלינו לשאול את השאלות הבאות:
האם החיים שלך כרגע מלאים בהוויה? האם ההוויה שלך מלאה
ברוחניות? והאם הנשמה/נפש שלך בוערת? ובעצם זו השאלה
היחידה. אם הנשמה שלך אינה בוערת חבל על הזמן, ואם היא
בוערת — אינך צריך את אלוהים כי הנשמה שלך היא רסיס שלו.
כלומר הנקודה היא שהאדם אינו יכול לתקשר עם שום דבר שנמצא
מעליו ומחוצה לו, ורק משהו בו יכול )הנפש( ורק הוא עצמו יכול
לקלוט את זה ככלי שני.
ישנן ישויות גבוהות מן האדם, אפשר לקרוא להן מלאכים או
אלוהים ברמה הכי גבוהה, אך אין לנו יכולת לתקשר עם ישות שכזו.
ועם זאת, יש בנו מכשור שהוא מעין קולן fork Tuning — שיכול
להדהד ישויות גבוהות, והקולן הזה הוא הנפש שלנו.
שינוי תודעתי 33
אנשים דתיים מעבירים את רוב החיים שלהם סביב משהו שהוא
גם מופשט וגם ניזון מכוח האמונה שלהם, אך כל מה שהאדם יכול
לעשות זה לזוז הצידה ולאפשר לכוחות הבריאה לעבור דרכו.
ברור שאנחנו מתקיימים פה בתוקף איזשהו כוח, איזושהי בריאה
של כוח עליון, אבל האדם בא לפה לחיות ולא לשים את החיים שלו
בצד, להשתחוות ולומר: כוח עליון, כוח עליון!
הדת היא תחליף, והשאלה המקורית היחידה היא: האם רוח
הקודש עוברת דרכך עכשיו או לא?!
אלוהים אינו רלוונטי, ומה כן רלוונטי? השאלה: האם אתה בוער
או לא בוער?
וכדי שתבער אין עליך להתבטל בפני ולסגוד לכוח עליון בשם
אלוהים, בתקווה שסגידה וביטול עצמי אלו יביאו לך גאולה אישית.
כי אין תחליף לעבודה אישית, עצמית ואישית לגדול כלפי העולמות
העליונים של הרוח, לשדרג את המערכת שלך לעבוד על דרגה
ורמה משוכללות יותר של אנרגיה והשפעה רוחנית.
34
נטישת הפנטזיה הדתית
אשמה, בגידה, נטישה — אלה סוגי הרגשות ששוטפים את המוח לכל
הדתיים שרוצים לצאת בשאלה. הם רוצים לעזוב אך נשארים, הם
חוששים מכך שהאחרים יראו בכך נטישה ובגידה.
ועם זאת, לומר לאותם אנשים שיש משהו בחוץ טוב יותר —
אינו נכון, מפני שמי שהולך לנטוש את הדת ואולי גם את האמונה
באלוהים כול יכול — יפגוש חיים קשים והוא הולך להיות בודד.
כלומר אין פה עניין של נטישה כי האלטרנטיבה החילונית טובה
יותר, לא.
אתה נוטש את הפנטזיה הדתית כי היא פנטזיה! וכל מציאות
עדיפה על פנטזיה, פשוט כי היא המציאות.
לאנשים בדרך כלל לא מתחוור איזו עוצמה אפקטיבית יש לפנטזיה
הדתית עליהם. הם מסרבים כמובן להודות שישנם חיים תוססים
מחוץ לפנאטיות של אמונתם הדתית, מה שהופך את אמונתם זו
לפנטזיה. הפנטזיה שאומרת שיש דת שאלוהים הוא מרכזה ושאם
ינטשו אותו יהפכו לבוגדים.
הסינתזה העדיפה אך הכה נדירה והכמעט בלתי אפשרית
היא הסינרגיה; לחיות עם רגל אחת נטועה במציאות החיים
האקזיסטנציאלית — בעוד הרגל האחרת נטועה בחיי הרוח, התודעה
והנפש. סינרגיה כמעט בלתי אפשרית זו היא הסיבה מדוע הייחודיות
בפלנטה הזו היא המפגש של קצוות בין רוח לחומר, גוף ונפש. זה
שינוי תודעתי 35
האתגר הכמעט בלתי אפשרי העומד בפני השוחר אל הרוח, אך אם
הצלחנו ליצור מפגש, איחוד והפריה, יצרנו לידה, ולשם כך אנו
כאן… לא כדי להאדיר את הרוח על חשבון הגוף, אלא כדי ליצור
איחוד והפריה. להיות אנדרוגינוס.
*
“מצבות הזיכרון של הרוח מאריכות ימים יותר ממצבות הזיכרון
של הכוח”.
פרנסיס בייקון
36
רוחניות, תאווה ושלטון
מאז ומתמיד, הציגו נציגי הממסד הרוחני את התאווה כנוגדת את
הרוחניות. כל מי שדרכו היא אל הרוח חייב להתגבר על היצר ועל
התאווה, כי התאווה היא אם כל חטאת, מן השטן היא, והתגברות על
היצר היא הדרך של האיש השואף להעצים את רוחניותו. אך בניגוד
למה שהורגלנו לחשוב, זו אינה המסקנה החד משמעית של אנשים
רוחניים אותנטיים במקורם, אלא של הכת השלטונית שהבינה
שהתאווה האישית מסכנת יותר את השלטון והממסד מאשר את
הרוחניות האישית.
ויותר מזה, מאז ומתמיד הייתה ברית לא קדושה בין הדת
הממוסדת מצד אחד, ובין השלטון והממסד מצד אחר; הדת הטיפה
נגד השלטון הממסדי, והשלטון הטיף נגד הדת, אך בעצם שניהם היו
נגד התאווה, וזאת מכיוון שכוחה גדול מכוחם של השלטון והדת.
ועם זאת ולמרות זאת, הצביעות חוגגת כי רבים מראשי השלטון
והדת נלכדו ברשת היצר והתאווה. רוב השליטים עסקו בכניעה
לתאווה שמנעמי השלטון מזמנים בשפע.
ומה לגבי כוחה של הרוחניות? ובכן, הפרדוקס הוא שרובנו לא
יודעים שבלעדי התאווה, היצר והמיניות — כוחה של הרוחניות אף
פעם לא יהיה גדול. במצב זה הרוחניות הייתה מאז ומתמיד ביתם של
החלשים והמעטים, וזה היה האינטרס של אלה שבשלטון — להחליש
עוד יותר את מה שנותר מכוחם של הרוחניים, כי זה עדיין סיכן את
הממסד השלטוני, הדתי בעיקר.
שינוי תודעתי 37
הרוחניות הושארה לחלשים כעצם שאותה יכרסמו ויותירו
לחזקים את התאווה, כדי שאלה יוכלו ליהנות מפירותיה ללא
הפרעה. וככל שישנם יותר אנשים העוסקים ברוחניות ומדכאים את
יצריהם ותאוותיהם — כך השלטון הדתי או הדיקטטורי יכול למשול
באין מפריע.
וכאן מגיע הפרדוקס: דווקא רוחניות שאינה מדחיקה תאוות,
יצרים וחשקים — היא בריאה, עוצמתית וחיונית יותר. כי אז לרוחניות
יש כוח אמיתי מכיוון שהתאווה מחזקת, לכן הממסדים הדתיים תמיד
ניסו לעקר את הדתיים מכל שאריות התאווה. הם רצו לשלוט על
המון מאמינים חלשים וצייתנים, וללא הכוח של התאווה — הם אכן
יישארו כאלה.
את המאמינים פיתו באשליות על ציות, שאם יתרחשו אכן יחברו
בין היחיד ובין אלוהיו, ואז הממסד הדתי מבטיח שכוחו של היחיד
יהא עצום וגדול מהכוח שלמעשה תעניק לו התאווה. אך האמת
היא שהניתוק מן התאווה רק מחליש את כוחו של היחיד, וכך נותר
החלש הרוחני בחולשתו וכמיהותיו, והחזק הממסדי בכוחניותו
ובהגשמת תאוותיו.
אומנם לאורך ההיסטוריה הממסד הדתי והחילוני רבו כל הזמן,
אך אלה היו מריבות תוך כדי ‘חלוקת השלל’ ונועדו בעיקר כדי
לסבר את האוזן.
כוח אפקטיבי בא תמיד מלמטה, מהחלציים, מן התאווה, המין
והיצר. הארה ומודעות באות מלמעלה, מן הראש. כוח ללא תודעה
גבוהה הוא טרוריזם ברברי וכוחני. מודעות ללא כוח היצר היא
תלישות וריחוף בנוסחאות פנטזיה ריקות מממשות.
רק החיבור בין התאווה והמודעות הוא שמעניק עוצמה אפקטיבית
שבעזרתה אפשר להתפתח רוחנית.
אלה הכוהנים )ראה המאמר: “כהן ונביא” של אחד העם( של
הממסד הדתי שעיקרו את המיניות מן הרוחניות. הם ערכו מחדש
את הכתבים של הקדושים שהחלו את הדרך הרוחנית, הוציאו מהם
38 גבריאל רעם
רמיזות של יצר ותאווה והותירו בהם רק טקסטים נעדרי מיניות
ויצר. למשל ישו, הוא קירב אליו זונה, מרים המגדלית. וכששאלו
אותו מה יעשה באישה מנאפת, ענה: “מי שלא חטא מימיו — שיזרוק
את האבן ראשון”. אחריו באו אבות הכנסייה, כוהני הממסד:
הרונימוס, אגוסטוס ופאולוס — שעשו הכול כדי לעקר את המין
והיצר כי הם ידעו בחוש שלא יוכלו לשלוט על אנשים שיש בהם
יצרים. דהיינו, הוצא מההמון את היצר, את המין — והם שלך, ואז
עשה עימם מה שתחפוץ.
הממסדים הדתיים עיקרו כל דבר שסיכן את השלטון. עד כאן
דובר בעיקר על תאווה ויצר, ומה לגבי המין? מדוע רצו לעקר
אותו? כי מי שיש לו מין יש לו אנרגיה, חיוניות. המין מעניק כוח רב.
לסיכום: מיניות משוחררת, תאווה ויצר משוחררים היו מאז
ומתמיד אויבי ממסדים שלטוניים דתיים, כך שדיכוי המין, היצר
והתאווה חסמו את הדרך של האינדיבידואל האנושי מלמצוא את
דרכו הייחודית והאקזיסטנציאלית לרמה הרוחנית שבה ימצא את
המימוש העצמי הגבוה שלו.
39
הרוחניות כרגשות בתחפושת
רוב בני האדם גדלים כרונולוגית ומתבגרים גופנית, אך לא רגשית.
רבים נותרים באותה רמת התפתחות רגשית כשל ילד בן חמש. ולא
זו בלבד, אלא שהרגשות האינפנטיליים, אף שהם נותרים כאלה,
ממשיכים להתעצם ולתפוס נפח והשפעה על חייו של האדם. הם
גדלים ותופחים, ובגיל בוגר יותר הם יכולים להיות אפילו חזקים
יותר מן האדם עצמו… הוא נראה בוגר ושכלי, אך בתוכו שוכנים
רגשות כמו שרשור ענקי שממלא את כל חלל החיים וגוזל ממנו את
ַ חוויות החיים, כפי ששרשור גוזל מן הקיבה את המזון.
והדבר הנורא מכול הוא שהפוטנציאל הנפשי של האדם במידה
רבה מאוכלס על ידי השרשור הזה של האמוציות, ועד שלא נפטרים
ֶ מן השרשור או מתעלים אותו, את הדמון הזה, המפלצת הילדותית
הזו — אי אפשר לדעת כלום על הפוטנציאל הנפשי והרוחני של
האדם.
האדם יכול לחשוב כי זה הממד הרוחני שבו שאוהב שירה,
הגות, ספרות או מיסטיקה, אך יכול להיות כי מתחת לעור הכבש
של הרוחניות מסתתר הזאב הבלתי מאולף של הרגשות…
ורק כאשר מצליחים להוציא את הרודנות האינפנטילית של
האמוציות אל מחוץ לתמונה, רק אז אפשר למדוד את עוצמתו ואת
מהותו של הפוטנציאל הנפשי והרוחני.
עם זאת, מן הראוי לציין כי אנשים אשר מגיעים לעיסוק ביצירה,
בנפשיות, ברוחניות ובדברים גבוהים, נעים לשם מתוך משהו
40 גבריאל רעם
אמיתי, מתוך דחף נפשי-רוחני אותנטי כנראה, אך הרגשות, כמו
שודדי דרכים, מסתתרים בדרך וגוזלים את מה שמגיע מעולמות
הרוח והיצירה.
כלומר חלק נכבד מן החומרים הגבוהים מבחינה רוחנית
המגיעים אלינו ו/או החיים בנו, הם למעשה חומרי רגש שמתחפשים
לחומרים רוחניים.
הבעיה היא שהערבוב הזה של הרוחניות והשאריות
האמוציונליות מתקופת הילדות יוצר בלבול: איזה אחוז מן הדחף
הרוחני או היצירתי הוא בגלל פוטנציאל רוחני או יצירתי אמיתי,
ואיזה אחוז בגלל רגשות אינפנטיליים שמצאו מוצא רוחני?
אחד הדברים שאדם המצוי בדרך להגשמה עצמית רוחנית
או מימוש הפוטנציאל היצירתי הרוחני שבו צריך ואמור לעשות
הוא או להפריד בין הבעיות הרגשיות )שרשור הרגש האינפנטילי(
מן הפוטנציאל הנפשי והרוחני האמיתי, או להוציאן מחוץ לתחום
הרוחניות. הבה נניח ברמה התאורטית שהוא יצליח לעשות זאת —
כמה פסולת רגשית הוא ‘יצליח להוציא החוצה’? וכמה רוחניות
נטו תישאר לו? ובכן, אפשר ייתכן כי לאחר שמפרידים החוצה את
ִהסיגים והפסולת הרגשיים, מוצאים שהם היוו אולי כשבעים אחוז
מהכלל והאדם נשאר רק עם אולי שלושים אחוז של רוח וחומרי
נפש.
וכך, לאחר ששמים את הצרכים הרגשיים בפרופורציה, מגלים
שבסך הכול כל שאותו אדם רצה היה להיות )ויכול היה להיות( זה
אומן או אקדמאי, ושהוא בכלל לא רוצה רוחניות; ובמקום הבלבול
הרגשי )שהתחלף לפנטזיה רוחנית( מגלים רוב המחפשים הרוחניים
כי התחום ההוליסטי או היצירתי הוא שמתאים להם, ואלה אינם
בהכרח רוחניים.
דהיינו, לאחר תום הסערה הפסבדו-רוחנית של הנעורים
המבולבלים )שיכולים להימשך עד גיל שלושים, שלושים וחמש(,
אנו עשויים למצוא בתוכנו רגשות אשר יש להם יותר עוצמה מהדחף
שינוי תודעתי 41
הרוחני הבוסרי של הנעורים, ואין זה זוהר כל כך כפי שהיה נראה
מבעד לערפילי הבלבול והפנטזיה.
אך מה שיותר חשוב מן הדחף להיות רוחני זה שני דברים שהם
אחד: האחד להיות אותנטי ואמיתי לעצמך, והאחר להגשים את
הפוטנציאל האישי שלך, גם אם הם אינם קשורים כלל לרוחניות )גם
אם השאיפה לרוחניות נמצאת כיום בשיא הפופולריות וההצלחה(.
אלו הם שני הדברים החשובים ביותר, מפני שאם מה שנכון עבורך
זה להיות טבעוני וזה הפוטנציאל שלך, אז מה העניין בלהיות רוחני?
זה יכול להיות איזשהו רעיון שמישהו שתל בך, שמפרנס פנטזיה
אמוציונלית ושאין לו שום קשר מהותי אליך ובטח שלא לרוחניות
של אמת. הדבר האמיתי היחידי שאדם אמור לרצות זה להיות אמיתי
לפוטנציאל המקורי שבו ולהגשים אותו, בין שזו רוחניות ובין שלא.
אדם יכול באמת לרצות רק דבר אחד: להגשים את מה שחי בו
באמת )פוטנציאלית(, ואין הוא אמור לרצות שום דבר אחר כי זה
לא יהיה אמיתי. כלומר משאית אינה יכולה לרצות להיות אבוקדו
או אפילו לא מכונית פרטית, קודם כול היא צריכה לדעת שהיא
משאית, ואז פשוט להיות מה שהיא יודעת שהיא.
הפרדת רמת הרגש מן הרמה הרוחנית היא אחד הצעדים
הראשונים שיש לעשות בדרך רוחנית כלשהי. תהליך זה הוא תהליך
אלכימי. שם )באלכימיה( מדברים על כך שכדי להגיע למצב של
זהב טהור )רוחניות צרופה(, יש להפריד את המתכות הפשוטות
)רגש אינפנטילי( מן הזהב )רוחניות צרופה(.
זה תהליך שלם של הפיכת מתכות פשוטות למתכות מעולות,
ומה שעושה מתכת מעולה או גבוהה לכזו, זו ההפרדה של כל
הדברים הנמוכים שהסתפחו אליה.
וכשהרגשות ישוחררו מן ההילה המזויפת שהם הסתפחו אליה,
הם יכולים לחזור להיות הם עצמם מבחינה רגשית, מה שמשחרר
את הרוחניות שיכולה עתה להתמסר להגשמת עצמה. אך צריך
להתכונן לכך שכל שמבחינה רוחנית נותרו רק שלושים אחוז, בעוד
42 גבריאל רעם
הרגשות הבסיסיים שנותרו הם עכשיו הרוב הלגיטימי: הצורך
לאהוב, הצורך למצוא ביטחון רגשי, כעס, חרדה וכו’ הם הרוב
המוחץ. רבים מעדיפים, באופן תת הכרתי, לחשוב שרוב האנרגיות
שלהם רוחניות ואינם מוכנים לבדק בית רגשי שיגלה שבעצם בתוך
תוכם אינם שונים מבחינה רגשית מן האנשים ‘הפחות רוחניים’
שנמצאים סביבם.
אך לאחר שגילו זאת והשלימו עם כך שברמת הבסיס הם פחות
ברמה של מלאך ממה שפנטזו, הם יכולים לקחת את האחוז הרוחני
הנקי הנותר ולהצמיח אותו להיכן שהוא באמת יכול להגיע. דבר
שלא יכלו לעשות כל עוד השאיפה הרוחנית שלהם זוהמה על ידי
רגשות מחופשים.
43
בורגנות מול רוחניות נוסח העידן החדש
כאן נמשיך בתהייה על האותנטיות של ההולכים בדרך רוחנית.
התפיסה המקובלת של הנוהים אחר דרך חיים רוחנית פופולרית
היא כי חיי הרוב הם חיי חומרנות ובינוניות, ולכן רואים עצמם
כקוראים תיגר על חיי האמצע הבינוניים והחומרניים של הרוב.
כאמירה כללית זו אמירה נכונה, השאלה היא מהו הגיבוי האמיתי
לאמירה זו, דהיינו, עד כמה אלה שהולכים לכיוון הרוח הם באמת
רוחניים? האם זו רוחניות מהותית או רוחניות שהיא כמו לבוש
שאדם עוטה על עצמו?
למרבית הפליאה, דווקא בקרב הבורגנים ההדחקה וההתחזות
אינן מפותחות כמו אצל הרוחניים המסחריים.
בקרב ‘רוחני’ העידן החדש — רבים הם אלה המכריזים על עצמם
כרוחניים, בלי שבהכרח יש לזה גיבוי ברמת המהות.
רוב הרוחניות שאנו מכירים אינה רוחניות שהיא באמת
אלטרנטיבה לבורגנות הבינונית והחומרנית של אמצע הדרך,
רוחניות שקוראת תיגר על המהות של חיי האמצע של ‘הזע ועבוד,
אכול ושתה וחיה לשם לחיות — כי אלה החיים’.
מה שחשוב זה לא מה אנשים אומרים שחשוב להם, גם לא מה הם
עושים בנוגע למה שהם אומרים שחשוב להם, אלא מה מצב התודעה
שלהם ביחס למה שהם אומרים שחשוב להם. ומצב תודעה בא לידי
ביטוי בדרך שבה הם קולטים את המציאות, הסיפור הפנימי שהם
מספרים לעצמם על החיים. כי בעולם התודעה אין הבדל משמעותי,
44 גבריאל רעם
או בעצם אין כל הבדל, בין הרוחניות, המיסטיקה, תנועות העידן
החדש, ובין הכלכלה, הפוליטיקה והחינוך של ההמון השקט מחוק
הפרצוף. כי כשלוקחים את מיליוני שוחרי הרוחניות למיניהם —
הצעירים שנוסעים למזרח הרחוק, חברי כת המוניס, חברי הריינבו,
חסידי אושו, סיינטולוגים, מתרגלי יוגה ומדיטציה, מתקשרים,
הילרים, אנתרופוסופיים, מיישמי פנג שואי וכו’, ומקלפים מעליהם
את הפוזה, האופנה, ה-Thinking Wishful ,האוטוסוגסטיה וכו’ —
מוצאים מצב נפש ותודעה של זעיר בורגני, שכל שהוא רוצה זה
את פיסת האושר הקטנה שלו. רק שעכשיו קוראים לזה רוחניות,
והסיסמאות ודרכי הגישה הן אחרות. עכשיו הן קדושה, התעלות,
הארה וכו’.
זו אותה הגברת כשמעליה אדרת הרוחניות. במהות אין הבדל
גדול בין הרוחניים לבין אלה שעליהם הם קוראים תיגר. שניהם חיים
למען הפחתה של תחושת הדיסוננס עם המציאות האמיתית. רק
שהרוחניים בטוחים שהם בדרך להארה ולא בדרך לשים עוד מסך
ביניהם ובין מה שקורה להם בעולמם. חלק מן המתודות הרוחניות
המודרניות עוסק בניסיון לשכנוע עצמי, לא בעבודה אמיתית.
ברוחניות העידן החדש מסתובבות אמונות ותובנות שגורסות
שצריך להאמין בטוב, לאמץ חשיבה חיובית ולהיות אופטימי וכו’.
הגישות החיוביות ומלאות האור הללו בעצם עוסקות בהדחקה של
המציאות האקזיסטנציאלית האמיתית והלא נעימה לתת התודעה,
ומטאטאות החוצה את הצער, הפחד, הכאב, חוסר הצדק. ואם
בתרבות הרגילה קיימת הדחקה, הרי שבתרבות העידן החדש —
ההדחקה ושטיפת המוח העצמית חזקות הרבה יותר.
אלה גם אלה — מוליכים עצמם ואחרים שולל כדי ‘לקנות’
ו’למכור’ תמונת עולם שתתאים לצורך המיידי באושר. ההמונים
עושים זאת באמצעות שכנוע עצמי שקדמה מדעית, השכלה, אהבה,
יחסי מין, רווחה כלכלית ושינוי שיטת הממשל יעשו זאת, וחסידי
העידן החדש בוחרים בשיטות של הדמיה, מנטרות, מדיטציית
שינוי תודעתי 45
מיינדפולנס ופיזור אהבה לכל עבר — אך זו אותה הגברת, אותו
צורך לצבוע מעל תמונת המציאות משהו שמשדר שאנו בדרך
הנכונה, וכי בעצם הכול בדרך להיות בסדר. הסופרמרקט של
העידן החדש מביא לכדי בריחה מעימות פנימי, ממפגש עם דמונים
והדחקות, וחסידיו לא רוצים שייווצר אצלם שבר פנימי, מנסים
בכל כוחם למנוע מה שהם קולטים כ’כוחות האופל הפנימיים’
לצאת ולטרוף הכול. מבחינה זו של הימנעות מקונפליקט פנימי
בכל מחיר, הם מנסים לצבוע מעל המערך הקיים מציאות שתביא
את האושר הנכסף. הם נמנעים ממפגש עם אמת פנימית לא נעימה
ומודחקת. רוצים להאמין כי עכשיו הכול יהיה בסדר. אך המבוכה,
הייאוש, חוסר האונים והעבדות לחולשות עצמיות — נותרות בעינן.
ההתמסרות לדרך רוחנית לא משנה כהוא זה את כוחם והשפעתם
של הדמונים הפנימיים.
דבר משותף נוסף למשתתפי קבוצות ניו אייג’ ולהמון השקט של
ההולכים בתלם — הוא חוסר הסובלנות של שתי הגישות לחריגים
ולאנשים שמשמיעים דברי כפירה בתורה השלטת. למשל לומר
לחסידי זרם מתוך העידן החדש דברים בשבח העצבות, או בנוגע
להתיידדות עם הכעס, הרשות לחוות רגשות שליליים כמו חרדה
קנאה, עוינות — מתקבל באותו חוסר הבנה ובאותה סטיגמה כמו
בתרבות המרכזית. בשתי הגישות האאוטסיידר אינו מתקבל כמישהו
שיכול לראות דברים טוב יותר מכיוון שאינו מעורב, אלא כמקולל,
אדם מפחיד שקורא תיגר על המוסכמות הקונפורמיות.
וכך, בדרכו, העידן החדש הוא זעיר בורגני וצר אופקים כמעט
כמו ההורים שבהם הוא אמור למרוד, רק שהתלבושת שלו היא כשל
מורד.
מעניין כי העולם הזה הוא הפוך לחלוטין; היכן שאמור להיות מרד
ופילוס דרך אמיתי כלפי המציאות והחוויה שלה בצורה אותנטית
)מתחת ללבוש המרדני(, מצויה דווקא ביתר שאת התזה שנגדה
רוצים למרוד. ואילו המרד האמיתי נגד הבינוניות והחומרנות חייב
46 גבריאל רעם
להיות מצוי דווקא בתוך התרבות הקיימת, ומתוכה ובתוכה ולא
באופן גלוי ועל כן — טיפשי, כסוכן חשאי ומרגל. עליו למרוד באופן
חכם! האמת הרוחנית אינה מצויה מחוץ לקיום הבורגני המצוי,
אלא בתוכו, מתחתיו, כמו עיר עתיקה שקבורה תחת שכבות עפר
שהצטברו. למשל הפילוסופיה האקזיסטנציאלית היא מרד אמיתי
ונכון, אך האדרת שלו היא של קונצנזוס כי מלמדים אותו בנוסח
של אמצע הדרך הממסדי, וזה נראה כעוד תורה פילוסופית ולא
היא, כאן זה מרד טהור, אנטיתזה הגותית אמיתית, אך מסווים אותה
כעוד תורה ממסדית.
או החסידות, למשל, שכבר מזמן אינה תורה חתרנית, ולחסידים
יש כיום בתי כנסת כמו כולם והם נחשבים בעיני החילונים כדתיים
לכל דבר )אפילו די קיצוניים ואורתודוקסיים(, ואכן כיום זה די כך,
אך במקור, בכתבים המקוריים )של הצדיקים הגדולים(, המרד היה
טהור, נועז וללא פשרות.
מרד רוחני נוסף קיים באומנות, שם זה שדה בור מלא יהלומים
ואבני חן מהממים בכוח החתרני ובראיית המציאות כמות שהיא,
רק שהממסד אימץ את האומנות לחיקה ובכך חנק את הבשורה
החתרנית שלה. הממסד מתייחס לאומנות לא ברמת המסר החתרני
של מה שהיצירה אומרת על התרבות העכשווית, אלא במין גישה
כוללנית ומעורפלת שאומרת, ‘לא משנה איך הבנת את זה ומה
המסר, העיקר שזה עשה לך חוויה’.
אך אם בודקים גם את המסרים של כמה יצירות אומנות, למשל
דוסטויבסקי, ארתור מילר, Strindberg ,אדוארד אולבי, ז’אן ז’נה,
יונסקו, בקט, חנוך לוין, ר”ד ליאנג, פנחס שדה, סלינג’ר — ומנסים
לחבר את המסרים המהותיים של כולם, מקבלים מסר חתרני זועק
שאין שני לו בחדותו ובמרדנותו.
הנה למשל טקסט שכזה של קפקא:
פרנץ קפקא על מה שקריאה עושה לנפש האנושית — במכתב
לחבר, 1904.
שינוי תודעתי 47
“אני חושב שעלינו לקרוא רק ספרים שפוצעים ודוקרים אותנו.
אם הספר שאנו קוראים אינו מעורר אותנו עם מכה על הראש, לשם
מה אנו קוראים אותו? כדי שיעשה אותנו מאושרים, כפי שאתה
כותב? אלוהים אדירים, היינו מאושרים בדיוק אם לא היו לנו ספרים,
וסוג הספרים שגורמים לנו אושר הוא הסוג שאנו יכולים לכתוב
בעצמנו אם היינו נאלצים. אך אנו זקוקים לספרים שמשפיעים עלינו
כמו אסון, שמעציבים אותנו עמוקות, כמו מוות של אדם היקר לנו
יותר מעצמנו, כמו להיות מגורשים ליערות הרחק מכולם, כמו
1 התאבדות. על הספר להיות כמו גרזן לים הקפוא שבתוכנו. בזה אני
מאמין”.
טקסט זה הוא מרד רדיקלי ואמיץ נגד רוב הספרות שנכתבה
ונכתבת.
כי ספרות זו שנגדה יוצא קפקא רק מטשטשת כי אין בה חידוד
של מה היא אומרת על החיים של כולנו, כך למדנו להתייחס
לאמנות, כמשהו אבסטרקטי וסובייקטיבי, שאומנם מספק חוויה,
אך אין לראות את המסר שלו כחד משמעי מבחינה חתרנית, וכל
אחד יכול להבין אותו כמות שהוא. ובמצב כזה, היצירה כמסר בעל
משמעות הולכת לאיבוד, ורק הגישה הצרכנית מנצחת, זו שלוקחת
את היצירה כמו עוגת גלידה. נהנית? המלץ לחברים וחפש עוד
דברים שעושים לך טוב. אך המהות של עוגת הגלידה היא במה
שהיא עושה לדם ולתאים, בערכים התזונתיים שיש או אין בה, ולא
במה שבלוטות הטעם אמרו על העוגה, כי האמת של העוגה אינה
enchanting altogether the in found, letter 1903 November a In 1
public (Editors and Family, Friends to Letters compendium
the, friend childhood his to writes Kafka old-year-20), library
of January in, later months few A. Pollak Oskar historian art
.Pollak to letter another in sentiment this on expounds he, 1904
48 גבריאל רעם
בטעם שלה, אלא במה שטמון בה מבחינת הוויטמינים, המינרלים
והערך הקלורי שלה, שם האמת שלה, ולא במפגש עם החך.
האומנות וההגות הן כיום בתי הקברות הגדולים ביותר לאמת
על אודות חיינו. בעוד מה שנחשב למחצבים חשובים לאבנים
יקרות: ריפוי אלטרנטיבי, רוחניות, דת וכו’ אינו אלא בתי חרושת
לקוסמטיקה; בתוך תוכם אין הרבה, אך הם נותנים הרגשה טובה,
תקווה ומראית עין אטרקטיבית.
בשתי הדרכים )הרוחניות של העידן החדש והבורגנות הקיימת(
מאמינים כי אין גורל קבוע מראש וכי הכול תלוי רק בך. בשני
המגזרים רוצים להאמין שבאמצעות לימוד, תרגול, השכלה וכוח
רצון — אפשר ורצוי לשנות. בשתי הגישות מאמינים ביכולת של
היחיד לשנות את עצמו. רעיון השינוי העצמי עוזר לחברי שני
המגזרים להאמין שהם בדרך לאושר )הרוחני או הגשמי( והם
צריכים רק להשקיע, לעבוד קשה, לתרגל ולהאמין.
לשון אחר, בשניהם קיימת אמונה כי השילוב של מכניקה
וטכנולוגיה מצד אחד, והצרכנות של שיטות, ידע ודרכים להארה
ואושר מצד אחר, הוא שיביא למטרה הנכספת.
וכך המרחק בין הוליווד שבלוס אנג’לס לפונה שבהודו קטן הרבה
יותר ממה שאפשר לשער; שתי הגישות אומרות שאם אך ניקח שליטה
ונפעיל את השכל — נצליח להביא דברים למסלול הנכון.
ושתיהן מכחישות דברים שחיים בפנים, בתוך בני האדם:
תשוקות, פחדים, כעס, תאווה, קנאה, ייאוש, חשש, אימה, חרדה
וכו’. אך מסלולי הבריחה שונים: בבורגנות זה עבודה קשה, בילויים,
משפחה, סקס, ספרים, מדע וכו’. ומסלול הבריחה של הרוחניות
הבורגנית הוא אל פסגות הרוח הצוננות, שם קיימות ישויות
המתקשרות ומעודדות, מספרות על גלגולים קודמים ועל ייעוד
מבטיח, על כוח הרוח לנצח את הייאוש, החידלון והמוות.
הרוחניות עבורם היא סיפור אגדה שתמיד נגמר במילים: “ומאז
שינוי תודעתי 49
הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה”. מעטים מקיצים ומגלים
שאף מילה לא נכונה במשפט הזה, אך הבורחים אל הרוח מאמינים
יותר ויותר במשפט הזה.
ומהי, אם כך, רוחניות לא כוזבת? ובכן, אליה לא בורחים, היא
טמונה מתחת למה שדחקנו אל תוך תוכנו וצריך לחפור אליה עמוק
מתחת,
ופגישה עם אנשים המייצגים את הרוחניות הזו היא פחות נעימה
וחביבה מאשר הרוחניות הקיימת. המפגש עם אנשים המייצגים
אותה הוא מבהיל כי הם לא באים בנבואות נחמה, אלא יותר בנבואות
זעם )על כך בחלק האחרון, חלק ג’ על אודות המורה הרוחני(.
אך זה לא הדבר היחידי או העיקרי שגורם לרוחניים של אמצע
הדרך, לאנשי הרוחניות הבורגנית, חסידי הפופ-מיסטיקה לפצוח
במנוסת אימים ברגע שהרוחני המציאותי )האקזיסטנציאלי( פותח
את פיו, זה משהו אחר. הוא מעיר אותם, גורם להם לחשוב, לבדוק
מתחת לעטיפה, ואילו הם כלל לא ידעו שהם כה משטים בעצמם,
שהרוחניות שלהם היא אך עטיפה מסביב לעטיפה של חיי המציאות
שהם רוצים לשכוח.
וכאן אולי המפתח להבדל: חיי הבורגנות החומרנית אינם
משהו טמא שצריך לברוח ממנו למשהו אחר )כמו שמטיפות חלק
מן התנועות של העידן החדש או הדתות הגדולות(, להפך, צריך
להתמקד בהם ולהתחבר אל הפנימיות האבודה שבתוכם כי שם
טמון הגלעין החבוי של המציאות האמיתית, ולכן על השוחר
האמיתי אל הרוחניות להיות צליין שעובר דרך החיים שישנם,
בודק אותם, לומד אותם ונוסע דרכם למה שהם קברו עמוק
בפנים.
אין מקום לזרוק את התרבות שבתוכה גדלנו לעזאזל )כפי
שעושים הרוחניים שנוסעים להודו ומשנים את כל אורח חייהם(, כי
אורח החיים הקיים נושא עימו את הקודים של המציאות הרוחנית
האמיתית שבעזרתם נוכל להיכנס פנימה וללמוד על אודות
50 גבריאל רעם
המציאות האמיתית השבויה בתוך המציאות החלופית שהתרגלנו
להתייחס אליה כאל המציאות האמיתית.
כפי שבגוף האדם שעימו אנו משוחחים טמונים הקודים הבלתי
מילוליים על אודות רגשותיו כלפינו בזמן השיחה.
51
אנרגיות מבחוץ
רוב פעולותינו מבוצעות לא באמצעות חיבור לאנרגיה רוחנית אלא
באמצעות כוח רצון, משמעת עצמית ופחד מפני דעת קהל. פעולה
מתוך חיבור לאנרגיה רוחנית גורמת לפעילות להיות דינמית, רכה
וזורמת, בעוד פעולה שמתבצעת מתוך מאמץ היא קשה ומענישה.
אך מלבד הצורך במיזוג בין עבודה פנימית ורוחניות יש הבדל
בין גישה נכונה לפיתוח רוחני וגישה שאינה נכונה; האדם הרוחני
אינו משתמש באנרגיות העצמיות שלו אלא באנרגיות שמחוצה לו.
בעוד האדם הלא רוחני ממחזר את הפסיכולוגיה של עצמו ומעביר
דרכה את הרגשות והיצרים שלו עצמו.
האדם אינו אמור להשתמש ביצרים וברגשות כדלק לעבודה
רוחנית פנימית. הדלק צריך לבוא מבחוץ, אך לשם כך אדם צריך
לפתח מערך קליטה, ‘שדה נחיתה’, למציאות שנמצאת מחוצה לו.
האנרגיות של המערכת האנושית )רגש, מחשבה ומין/יצר( נועדו
לצורכי המערכת עצמה, לא עבורנו. אך כל עוד האדם אינו רוחני
)עובד בעיקר על אנרגיות רוחניות( הוא חי על חשבון האנרגיות
של עצמו ומכלה כך את עצמו מבפנים. המאזן משתבש: האנרגיה
הפנימית שנועדה לתחזוקה של המערכת הופכת לאנרגיה שעימה
חיים ושעימה מנסים לצמוח ולהתפתח.
אדם הרוצה להגשים עצמו ולנוע לכיוון של הגשמת הגורל שלו
בעזרת אנרגיות התחזוקה של גופו — לא יצליח לצמוח רוחנית.
המטרה בהתעוררות אל הרוח היא לשנות את הסטטוס האנרגטי
52 גבריאל רעם
שלנו. אנחנו לא אמורים להניע את עצמנו )אנרגיות תחזוקתיות(,
אלא להיות מונעים.
יש שתי דרכים שבאמצעותן אפשר להגיע להישגים יוצאי דופן:
בשתיהן אינך באיזון עם חייך ועם האנרגיות שלך, חוסר האיזון
האנרגטי יוצר הפרש פוטנציאל המאפשר התקדמות.
בדרך הראשונה זו אינה עבודה רוחנית כי אתה נותר כלוא
בתוך עצמך, ואז אתה משתמש במאגר האנרגיות )התחזוקתיות(
המצומצם שלך עצמך.
הדרך האחרת היא עבודה רוחנית לכל דבר ועניין כי אתה עובד
עם אנרגיות גבוהות שמחוצה לך, אתה יוצר קשר עם העולם, אתה
כבר לא בכלא של עצמך.
*
“הרוח שורה בכל האנשים, אבל לא כולם מבחינים בכך”.
פתגם הודי
“האדם הפשוט, מן ההמון אינו מבין מהותה של הנאה רוחנית, ממש
כשם שעיוור אינו תופס מהו צבע”.
הרמב”ם
“הטבע הריהו הרוחניות הנראית, ממש כפי שהרוח הוא הטבע
הלא-נראה”.
גיתה
חלק ב’
שינוי תודעתי
54 גבריאל רעם
55
טיסה והדלקת התודעה
מבחינה תודעתית אנו נוסעים בחיים הללו בשעה שהיינו יכולים
לעוף.
תעופה היא האנלוגיה המוצלחת ביותר למצב של הידלקות או
התעוררות תודעתית.
ואכן, אפשר להשוות מצב תודעתי גבוה או מצב של יקיצה
לחוויה של תעופה, שהיא התנתקות זמנית מכבלי כוח המשיכה
וריחוף מעל המציאות הנמוכה, השטחית הגלויה, ולראות אותה
במלוא היקפה וגמדותה.
הסיבה שבגינה אדם רוצה להיות טייס דומה מאוד לסיבות
שבעטיין אדם רוצה להגיע לרמת תודעה ערה או ליקיצה: בשתיהן
האדם יכול לראות דברים מנקודת מבט גבוהה. הוא יכול להגיע
למקומות רחוקים בזמן קצר או למקומות שקשה להגיע אליהם,
ולראות דברים מנקודת מבט שונה, אחרת.
הדמיון בין תעופה לבין תודעה במצב של הידלקות או עוררות לא
נגמר שם. גם תהליך ההכשרה של חניך התודעה דומה לזה של פרח
הטיס. ולפני ההכשרה, עצם ההתקבלות לקורס הטיס. ובכן, לא כל
אדם מתקבל לקורס טיס, כך גם לא כל אדם יכול להתקבל למסלול
של עבודה תודעתית עם מדריך תודעתי וקבוצה של תלמידים
שעוסקים באותו התחום. לא כל אדם יועד להיות איש תודעה.
וגם אם כן, עדיין הדרך ארוכה וקשה. כל אדם שמתחיל את
התהליך יעבור סדרה של מבחנים וקשיים, שאולי לא בהכרח ייראו
56 גבריאל רעם
כאלה, אבל הם יבחנו את היכולת שלו לשים עצמו בצד, להעדיף
את המשימה של פיתוח התודעה על פני טובות הנאה אישיות. יבחנו
את היכולת שלו לחרוג מתדפיסים שליליים של העבר ועוד ועוד.
בכל שלב ישנה פרשת דרכים, שבה חניך התודעה יכול למצוא עצמו
בחוץ. והמדיח הגדול ביותר הוא לקיחת לקח תודעתי באופן אישי.
כדי לשרוד את המסלול התודעתי ואת מסלול קורס הטיס כאחד,
יש צורך בתכונות אישיות נדירות, לא בתכונות המושפעות מהלך
רוח קבוצתי, אלא מתכונות שהאדם צריך לטפח במהלך המסלול
כדי לשרוד. מדובר בתכונות כגון: היכולת לעמוד במאמץ נפשי
ומנטלי גדול, מוטיבציה גבוהה, משמעת עצמית, יכולת התמדה,
נחישות, רצון של ברזל, ובעיקר יכולת להתמודד עם כישלונות
והיכולת להפיק מהם לקחים.
אפשר ללמוד רבות על הרמה הנדרשת מחניך התודעה אם
נשווה את ההתנהלות הרגילה של אדם רגיל לנהיגה במכונית, בעוד,
כאמור, את התנהלות כלי הטיס נשווה להתנהלות של אדם בעולם
התודעה.
ראשית, בעניין קורס ההכשרה בשני המקרים: ההבדלים
בדרישות מחניך בקורס טיס ומחניך בלימודי נהיגה באים לידי
ביטוי במשך הזמן הנדרש כדי לקבל את הרישיון. אם אדם לומד
לרישיון נהיגה במשך כמה חודשים, הרי שטייס יכול לקבל רישיון
טיס רק לאחר שנתיים. כלומר לימודי תודעה אורכים הרבה זמן.
ויותר מזה, להרבה בני אדם — רישיון נהיגה, רק למעטים —
רישיון טיס.
ומה קורה כשיש תקלה? במכונית תמיד אפשר לעצור בצד
ולקרוא לגרר. באוויר אין אופציות. אם יש תקלה — יש התרסקות.
באוויר חייבות להיות אפס תקלות. כי זה או לעוף או לחדול
)להתרסק(.
בני אדם הנוהגים במכוניות חיים בסביבה סטטית ומישורית.
זוהי מציאות דו ממדית. קיימים בה אורך ורוחב, אך אין בה ממד
שינוי תודעתי 57
של גובה או עומק. בטיסה קיים גם הממד השלישי. כלומר הוא נע
לא רק קדימה ואחורה, כמו נהג המכונית, הוא נע גם מעלה ומטה.
על פרח הטיס לפתח איזון בסביבה התלת-ממדית.
התנועה בכביש מלאה בסימונים ובתמרורים, הבאים לעזור
לנהג להתמצא בדרך. באוויר אין תמרורים, הכול חייב לבוא מתוך
התמצאות פנימית ואינטליגנציה אישית בזמן הנתון.
בנהיגה במכונית ישנה הגבלה של הכביש, אסור לסטות ממנו.
באוויר אין הגבלה, הכול פתוח.
במכונית ישנו ציר סיבוב אחד ובמטוס שלושה. במכונית ישנו
הגה אחד ובמטוס מוט היגוי ודוושות. כך רואים שלטייס )היצור
התודעתי( יותר אפשריות מאשר לנהג )היצור הפסיכולוגי(. הנהג
גם תחום על ידי מגבלות השטח: הררי, תלול, דרך צרה, בעוד הטיס
אינו מוגבל על ידי דבר בעצם, הוא מוצא עצמו בתוך ריק שבתוכו
עליו לנווט. הנהג נוהג בתוך סביבה מסוימת ועליו להתאים עצמו
אליה. הטייס טס בריק, אין דבר סביבו שמגביל אותו, אבל גם אין
דבר שמנחה אותו, את הכיוון ואופן הנהיגה במטוס עליו לדלות מן
המפה שבראשו, לא מתנאי השטח.
ישנו גם הבדל בין הנהג לטייס בנוגע לאופן סיום הנסיעה/טיסה.
עבור הנהג זה פשוט למדי, אך לא פשוט עבור הטייס, כעת עליו
לחזור אל קרקע המציאות דרך החוויה המזעזעת של הנחיתות
הראשונות. החזרה אל האדמה היא עבורו מעבר דרך מחסום בלתי
נראה, בדרך אל עולם זר לחלוטין, שהוא חש כי מעולם לא היה בו
בעבר.
המעבר ממצב של הידלקות תודעתית למצב של תקשורת עם
אנשים לא דלוקים הוא כמו המצב של כלי טיס שמסוגל לעלות
ולרדת, ועתה הוא צריך לתקשר עם בני אדם שמכירים רק קדימה
אחורה, ימינה שמאלה, והוא לא יכול להסביר להם את הממד הנוסף.
ואכן, אחת הבעיות הגדולות לנהג ולטייס היא בעיית ההתחלה
והסוף. לנהג — היציאה מן החניה והכניסה לחניה. ולטייס —
58 גבריאל רעם
המראה ונחיתה, כלומר איך להידלק תודעתית ממצב של קרקוע
בפסיכולוגיה הרגילה, ואיך לחזור ממצב של הידלקות תודעתית
למצב של הפסיכולוגיה הרגילה בלי להתרסק על קרקע המציאות.
הרמז למעבר הבטוח מטיסה בשמיים להילוך על פני הקרקע
מצוי במתינות ובהדרגתיות. לא לעבור בבת אחת ממצב של טיסה
למצב של נחיתה, אלא לעבור בהדרגתיות, לאט לאט, ללא שוק של
מעורבות רגשית או לחץ.
היצור הפסיכולוגי חי בעולם דו ממדי, ועליו להישמר מהזדהות
עם קוטב אחד או ממד אחד. עבור הטייס, הזדהות רק עם קוטב אחד
מסוכנת כי אז זווית הטיסה שלו הופכת ללא מאוזנת והוא טס לכיוון
הקרקע, כלומר הטייס צריך לנוע בתוך משולש ולא בתוך פס דו קוטבי.
איש התודעה תמיד מאזן חוסר איזון בין שני קטבים באמצעות
שילוב של הקוטב ברמה הגבוהה יותר. רק הקוטב של הגובה או
העומק יכול לאזן חוסר איזון בין קוטב הרוחב לקוטב האורך. רק
ממד הגובה )או העומק( יכול לאזן את ממדי הרוחב והאורך.
כשיש שני מרכיבים נוצר קו בעל שני קטבים שיש ביניהם תנועה.
כשיש שלושה מרכיבים נוצר משולש, שהוא הצורה הבסיסית ביותר
של תיחום שטח. כליאת תנועה בתחום בעל שלושה ממדים היא
פעמים רבות צורה ראשונית של סדר.
אם יש שני מרכיבים נוצר פרדוקס, וזה מנוטרל על ידי המרכיב
השלישי. במציאות אי הוודאות, הפרדוקס מונע את הזרימה
החופשית של אנרגיה ומידע באדם. הוא מחלק את הזמן לעבר, הווה
ועתיד. הוא מכריח את האדם לחשוב באופן כפייתי. הוא יוצר את
העולם המלומד של המחקר השיטתי, המסיק מסקנות בעקביות.
הפרדוקס הופך למלכודת כאשר מדובר בניסיון למצוא פתרון
לבעיות
המעבר מנהיגה בשני ממדים לטיסה בשלושה ממדים, מה
שמביא את חניך הטיס למצב מבולבל שמעורבים בו חרדה ועדנה,
ייאוש ותקווה
שינוי תודעתי 59
והוא נתון בין הפטיש לסדן. הוא חש כי האנשים שהוא פוגש
לאחר חוויית הטיסה שלו מצויים בעולם שטוח, מוגבל.
ישנם גם הבדלים רבים מבחינה חושית בין האדם הטס לאדם
הנוהג. ראשית, שדה הראייה של הטייס מתעצם ומתרחב בשעת
הטיסה. מקור ההתעצמות בהרחבה הניכרת של שדה הקליטה של
העין באוויר. תופעת הצלילות האופטית גורמת להתרוממות הרוח
שאנו חשים תמיד בראש מקום גבוה, מסתכלים על הנוף הפרוש
תחתינו.
אצל חניך הטיס מתלווים להתרוממות הרוח, לאחר שעות טיסה
אחדות, גם רגשות הגאווה והכבוד העצמי החיובי על שהוא מצליח
להיות במצב תודעה גבוה.
עם זאת, חניך הטיס עשוי לחוות סתירה בין הרשמים החזותיים
החדשים לישנים. הוא מנסה להתחמק מחשיבה בסטריאוטיפים.
הנהג מנסה להגיע למקומות מרוחקים, כלומר למצב רגשי טוב
יותר )אושר(, בעוד הטייס מנסה להגיע למחוזות לא ידועים )מצב
תודעתי אחר(.
ישנם חוקים החלים על הנהג וחוקים אחרים החלים על הטייס.
חוקי הנהג הם חוקי הפסיכולוגיה וחוקי הטייס הם חוקי התודעה.
חוקי הפסיכולוגיה הם כמו חוקי הכביש, כולם על אותו ממד
ובאותה רמה, ושם הוא עם אחרים וביחס לאחרים. אך הבעיה
מתחילה כשהאדם ‘רוצה לעוף’, להגיע למשהו גבוה יותר מהקיום
עבור עצמו: הגשמה עצמית, מודעות, רוחניות, כלומר לעבור מן
הרמה הפסיכולוגית לרמה התודעתית. או אז הוא צריך לעשות כמו
איקרוס או כמו בוני מגדל בבל — הוא עוזב את המישור האופקי
ומתכוונן אל מה שמעלה ממנו, ואז מתחילות הבעיות. את הסכנות
במה שקרה לאיקרוס ולבוני מגדל בבל כולנו מכירים. ואכן, בנהיגה
ובטיסה ישנם סיכונים. ברור שכשאדם נותר סטטי ופסיבי, אין
סיכונים. הסיכונים מתחילים כשהאדם רוצה להתרומם מעל הרמה
שהיה בה קודם.
60 גבריאל רעם
בטיסה ישנם כשלושה סיכונים:
הסיכון הראשון הוא שיכרון גבהים אשר נגרם עקב חוסר חמצן
בגבהים מעל עשרת אלפים רגל. הנמשל התודעתי הוא דיס-
אוריינטציה עקב חוסר הזנה של פידבקים חברתיים מחזקים. החמצן
הוא כמו אנרגיה חברתית, שבונה ומחזקת את הדימוי העצמי של
האדם. כשהאדם מתחיל לעשות עבודה תודעתית הוא מנותק מן
האנרגיה הזו ולכן מרגיש מבולבל, לא בטוח, הזוי. ואם במטוס
הפתרון הוא מסכת חמצן, הרי שבעולם התודעה מדובר בתמיכה
קבוצתית של אנשים שעוברים את אותו המסלול.
הסיכון השני הוא אובדן הכרה. בתפעול בעומס )G )יש פחות
דם בחלק העליון של הגוף והטייס עלול להתעלף. הנמשל התודעתי
הוא שכל עולם הפסיכולוגיה והחשיבה הקונבנציונלי אינו מתפקד
כי מערכת גבוהה יותר נכנסת לפעולה, ובחלל שבין חוסר התפקוד
של המערכת הנמוכה לתפקוד של המערכת הגבוהה — האדם יכול
להגיע למצב של חוסר תפקוד זמני.
הסיכון השלישי שאורב לטייס התודעה הוא אובדן שליטה
במטוס, סחרור או מה שנקרא ורטיגו, ועל נושא זה שווה להרחיב כי
תופעה זו רווחת ומסוכנת:
תופעת הוורטיגו בטיסה: ורטיגו, הידוע גם בשם ‘הפרעה
בהתמצאות מרחבית’, הוא מצב של בלבול זמני הנובע מאינפורמציה
מטעה הנשלחת אל המוח. הוורטיגו נגרם בעקבות התנהלות
במסלול של סחרור ועקב מניפולציות שונות שמופעלות על האדם
— הוא נכנס לסתירה פנימית ומאבד את כושר השיפוט לגבי מרחב
חייו.
את האדם הנמצא במצב של ורטיגו מאפיינים עיוורון כלפי
המציאות ואמונה עזה במציאות מדומה, אשליה שהוא בטוח
בממשותה, בטוח שהוא בכיוון הנכון ואינו יכול לראות שלמעשה
הכול הפוך ממה שהוא מדמה לעצמו.
ובחזרה לנמשל, למצב תודעתי-קיומי של ורטיגו: אחת הבעיות
שינוי תודעתי 61
הגדולות בניסיון להבין את הדרך לכל קדמה וגאולה, אם הן
קדמה וגאולה מדעיות וחילוניות ואם הן רוחניות או תודעתיות,
נעוצה בכך שלשתיהן יש שאיפה להגיע למצב של שיא. אך השיא
של הקדמה והגאולה המדעיות והחילוניות הוא קדמה חברתית
וגאולה טכנולוגית, בעוד הקדמה והגאולה הרוחניות והתודעתיות
הן אינדיבידואליות ומהותיות. וכאן אנו מגיעים לתופעת הוורטיגו;
טייס הנכנס לסחרור מאבד שליטה על ההגאים )ואז הוא בעצם הופך
לעבד של המכניקה במטוס(, ואז מתרחש משהו שהוא אולי המשפט
האנלוגי החשוב ביותר כאן: הוא צולל כלפי מטה אך הוא בטוח
שזו הדרך למעלה! הוא מאבד את הכיוון, ולא רק שהוא מאבד את
הכיוון, הוא צולל במקום לנסוק. הוא רואה את האדמה מתקרבת
אך הוא בטוח שהוא מתרחק ממנה. וככל שהוא משתדל להתרחק
ממנה, למעשה הוא צולל לכיוונה וכך הוא מתרסק. ויש כאן משל
למצבו של האדם; בעיקר לאופן שהאדם המודרני תופס את הדרך
שלו להיחלץ מן המשבר שבו הוא נמצא; משבר ערכים, משבר
אהבה, משבר אמינות, משבר תקשורת, משבר משמעות. נחלצים
לעזרו כל מיני כלים, תנועות וזרמים, כגון חינוך, הפסיכולוגיה
השימושית למיניה, הדת ותנועות העידן החדש. כולם מציעים לו
— כל אחד בדרכו — כיוון, והכיוון של כולם הוא נסיקה; להתרחק
מהשלילי שבחיים — מתחרותיות, מצרות עין, מספק עצמי, מחרדה,
מחמדנות — וזאת באמצעות היצמדות לרמה או לקוטב העליון
יותר והתנגדות לרמה התחתונה; היצמדות לרגשות טובים במקום
לרגשות רעים, לאלוהים במקום לחיים עבור הרגע ולאגו, לרוחניות
במקום לחומרנות, לעבודה על עצמו במקום קבלת הגורל, עידוד
אופטימיות ומצב רוח טוב והומור במקום דיכאון, דכדוך ופסימיות.
וכן, למרבית הפלא, אלה אינם פתרונות תודעתיים ורוחניים,
אלא פתרונות של דורות הלכודים בעולם של טכנולוגיה ושעבוד
לקולקטיב החברתי. פתרונות, שבחלק מן המקרים מתחפשים
לפתרונות תודעתיים. אך הפתרון התודעתי הוא ראשית כול
62 גבריאל רעם
אקזיסטנציאלי בזיקה שלו, כלומר רואה את האימה והחרדה
במציאות ואינו בורח מהן, אלא מתקרב אליהן כדי להתמודד עימן.
רואה את מה שדפוק לא כמשהו שצריך לברוח ממנו, אלא כמשהו
להתקרב אליו ודרכו להגיע למציאות התודעתית האמיתית.
הפתרון התודעתי הוא למזג בין הגישה החומרית, החברתית-
טכנולוגית, ובין הגישה האקזיסטנציאלית. כי בחיים כמו בחיים, רק
איחוד של שני הקטבים הוא המנצח, לא האחד על חשבון האחר. מצב
זה של העדפת הקוטב הטוב על פני הקוטב הרע, הרמה הגבוהה על
פני הנמוכה — נכון רק במערבונים, הטפה למלחמה או בפרסומות.
בחיים כמו בחיים, שני הקטבים, כשהם עובדים בסינרגיה, מביאים
לדינמיות ולצמיחה )ומה שמעניין שהאיחוד בין שניהם תמיד עובר
קודם דרך הקוטב השלילי — המינוס ]הגישה הקיומית[ ורק אחר כך
דרכו לקוטב החיובי — לפלוס(.
המצב הזה של טיסה כלפי רמה אחת שנתפסת כטובה ופסילה
של הרמה האחרת, הוא המצב של הוורטיגו, כי במצב של ורטיגו
הטייס צריך קודם כול להבין )ולאמץ את ליבו( שהוא אבוד ומבולבל
וללא מוצא. ולא זו בלבד, אלא שהוא צריך להבין שהשתבשו עליו
המושגים; מה שנראה לו טוב הוא רע ומה שנראה לו רע הוא טוב.
וכשהוא נוסק כלפי הטוב )מה שנראה לו השמיים(, הוא בעצם צולל
לכיוון הקרקע.
השמיים עבורנו נדמים כמשהו שאם נתקרב אליו — ביחס ישיר —
נתרחק מן הדמונים )מן הדברים השליליים שבנו, מן החולשות,
הפחדים וכו'(. הדמונים נתפסים כמשהו שבא מלמטה, מן הקרקע. אך
הניסיון לדבוק בדברים החיוביים דווקא מרחיק אותנו מהיחלצות מן
המשבר. הדרך להיחלץ מן הקרקע המתקרבת, מן ההתרסקות, היא
דווקא כאילו לצלול לכיוון הקרקע… דהיינו, להתיידד עם החולשות,
הפחדים, התשוקות האסורות והמעצורים שלנו. להבין את האימה,
להבין שהחרדה היא מעטפת )מסביב ל-( מפני מה שאמיתי. להבין
שהחולשות אינן צריכות לעצור אותנו, אלא צריך להכיר ולהתיידד
שינוי תודעתי 63
איתן ולא להדחיקן וללבוש על פניהן מסכה מלומדת ובוגרת. למשל
נוירוזה אינה דבר שצריך להינתק ממנו, אלא דבר שצריך לעבור
דרכו, כי מאחורי הנוירוזות של האדם מסתתרת האמת האישית
שלו. ודווקא הדברים השליליים, החולשות שלנו, הדברים שאנו
מתביישים בהם, הם הדרך להיחלצות מן המשבר, כי הם יחברו
אותנו לאני האמיתי שלנו, כי האני האמיתי שלנו תמיד מוקף
בחולשות ובתכונות ובמאפיינים הפחות אטרקטיביים שלנו. הדרך
פנימה, לאמת הפנימית, לגלעין של הווייתנו היא דרך החולשה
שלנו, דרך מה שדפוק בנו. כי האני האמיתי שלנו )שבאנלוגיה זו
הוא השמיים( מצוי בעצם מאחורי כל הדברים שאנו רואים בהם את
הפגמים האישיותיים הכי גדולים שלנו.
הרוחניות, הדת והפסיכולוגיה מנסות לעודד אותנו לדבוק
בדברים החיוביים )לנסוק כלפי מעלה(; לדבוק בערכים חיוביים,
לחשוב חיובי, להאמין שאם רק נרצה את זה מספיק חזק — זה יגיע.
להפעיל את ההיגיון, לא להיכנע לרגש או לגחמה ולהתרחק מן
הדברים שמושכים אותנו כלפי מטה. למשל לא להרהר הרהורים
בנוגע למה שיכול להיגמר לא טוב, לא לשקוע במחשבות על ‘עד
כמה גרוע זה יכול להיות’ או ‘עד כמה אני גרוע, שלילי, מעצבן, לא
שווה, חסר ערך וכו’. לא לתת למחשבות של ‘מה יהיה’ להשתלט
עלינו. לא להיכנע ליצרים האפלים, לא לתת דרור למאוויים הלא
רציונליים שלנו. לא להתמכר לתשוקות של החלקים הנמוכים בנו.
במצב של סחרור כה עמוק — דווקא הקרקע, דווקא המציאות
השחורה, דווקא החולשות הן הדרך לאלוהים )ראו בהקשר זה את
המושג: ‘גאולה דרך הביבים’ של ז’אן ז’אנה ופרופ’ שלמה גיורא
שוהם, כל אחד בנפרד(. המשימה של שוחר התודעה בזמן שכזה
היא קשה ביותר, מכיוון שבמצב של איבוד עשתונות מוחלט,
במצב שבו האדם הופך לקורבן למכשור שלו והמכשור יוצא מכלל
שליטה ודוהר לו מעצמו — במצב כזה הטוב נראה לנו רע והרע —
טוב. במקום להתיידד עם החולשות, עם הקרקע ודרכה להבקיע
64 גבריאל רעם
החוצה — אנו מנסים להתכחש לקרקע ולהגיע לאור, אבל האור
מתגלה דווקא כקרקע שאליה אנו מתרסקים. דהיינו, כל הדרכים
המפתות הללו, כל הרוחניות המסחרית, הפופ-מיסטיקה, החזרה
בתשובה, האסטרולוגיה, הפרא-פסיכולוגיה, הרפואה האלטרנטיבית
וגם הפסיכולוגיה ושיטותיה הפופולריות: ניהול זמן, קבלת החלטות,
חשיבה חיובית ועוד — הן הדרכים של כביכול עבודה עצמית
שהתרבות שלנו מציעה: להאמין שעם ידע ועם תרגול ועם הדרכה —
אתה תצליח. הן נמכרות לנו כהיחלצות מן הוורטיגו, אך הן דווקא מה
שיעצימו אותו ויביאו אותנו להתרסקות אל הקרקע. כי הדרך חייבת
לעבור דרך החולשה, דרך התקרבות, קבלה והכרה של מה שרופס
וחלש בנו, ורק אז נהיה אותנטיים, ואם נהיה אותנטיים — נמצא את
עצמנו, ואם נמצא את עצמנו — נמצא את הזולת, ואם נמצא את
הזולת — נוכל להידבר, ואם נידבר — לא נהיה לבד, ואם לא נהיה לבד —
יחד נוכל לעזור זה לזה באמצעות תמיכה רגשית להחזיק מעמד.
שוחר התודעה כמו פרח הטיס חייב להכיר את חולשותיו, לא
לפחד מהן ודרכן להתמודד עם הקשיים של הממד השלישי.
שניהם חייבים לפגוש את האני הפחות אטרקטיבי, ובמקום
לצפות שייעלם — להכיר בו. למצוא את האמת כמות שהיא, להכיר
בה, לעבור דרכה ועימה.
ורטיגו מחכה וממתין לאלה שמתחילים לטוס בשמי התודעה.
הם צריכים לזכור כי בשמיים אין שירותי גרר ואין להם מה לחכות
לדרך או לידע שיבואו להציל אותם. עליהם להציל את עצמם, אך
קודם לכן עליהם לקבל את חולשותיהם כחלק לגיטימי בהם.
טייסי תודעה רבים נפלו והתרסקו בוורטיגו של מעורבות רגשית
והזדהות עם קשיי החיים שלהם, דווקא מכיוון שהם התעלמו מהם
וניסו לדבוק בדברים הטובים. הם אינם מבינים שפתרונות מכניים
כמו ‘לעשות’, ‘להשתנות’ וכו’ נראים כשמיים אבל הם בעצם קרקע.
ומה שנראה כקרקע, שהם החולשות, ההרגלים הרעים וכו’ — הם
הדרך להתחברות עם עצמנו. והתחברות עם עצמנו היא השמיים
שינוי תודעתי 65
האמיתיים, שהדרך אליהם היא הקרקע של החולשות והנוירוזות
שלנו.
טייס התודעה המנוסה מבין שכולנו בטוחים שהתובנה החדשה,
השיטה החדשה, התורה החדשה )לוגותרפיה, חשיבה יצירתית,
ביבליותרפיה, קורס באסרטיביות(, הרפואות החדשות, האהבה
החדשה, הספר החדש, נבואות הנחמה — יחלצו אותנו מן המלכוד,
והוא יודע אמת נוראה, והיא שבמקום היחלצות מן המלכוד האישי
שבתוכו כל אחד נתון, הוא ייסחף לוורטיגו, שיגרום לפן הרוחני
שבו להתרסק לגמרי, כי אם מנסים להגיע אליה דרך הקרבת מה
שאותנטי בנו )על ידי התמסרות לשיפור חיצוני של החולשות(,
אזי לתודעה לא יהיה שום דבר אותנטי להיאחז בו ואז היא תפרח,
תיעלם, תתרסק. חולשות האנוש אינן אנטיתזה לרוחניות, הן הקוטב
השלילי שיחד עם הרוחניות ייצור סינרגיה.
אכן, לא קלה דרכו של טייס התודעה. הוא טס לבד בשמיים
ריקים ונקיים, בלילה האפל של הקיום האנושי. כשמטוסו, מטוס
קרב, מותקף כל הזמן על ידי מאורעות שמסכנים את השלמות
והאושר של חייו האישיים.
וכה קל להיכנס לוורטיגו ולהתרסק לקרקע של חולשותיו מכיוון
שאינו מנסה להודות בהן ולקבל אותן.
ובתוך כל זה עליו לזכור דבר אחד: דבר לא ישווה ולא ידמה
לחוויית הטיסה. נולדתי כדי לטוס, וכשאני טס הכול שווה את זה.
הכול. וכל שצריך עכשיו זה להישאר באוויר ולהמשיך ולטוס, כי
למטה הכול בינוני, מושחת וחסר תכלית. רק הטיסה גואלת אותך
מן הבינוניות הפטאלית של החיים הרגילים.
לא לחינם מי שכתב את הספר הנפלא ביותר בעולם )ספר שבו
ילד קטן רואה את העולם דרך עיניים תודעתיות( ‘הנסיך הקטן’ היה
טייס — אנטואן דה סנט אכזופרי.
66
להיוולד פעמיים
“תחילת החיים בלידה מבשרת את סיומם במוות,
לידה )נוספת( באמצע החיים מבשרת את תחילתם — בחיים”.
גבריאל רעם, 2004.8.14
“ויען ישוע ויאמר אליו אמן אמן אני אומר לך אם לא יולד איש
מלמעלה לא יוכל לראות את מלכות האלוהים”.
הברית החדשה, ג’3.
“הנולד מן הבשר בשר הוא והנולד מן הרוח רוח הוא”.
שם, ג’6
חלק א’: מיניות והולדה
השיא והמטרה של כל יצור חי בטבע הם ההפריה, ההולדה
וההמשכיות של המין. כל היצורים החיים אמורים לייצר תוצרת,
והתוצרת היא ולד.
ואז, בדרך כלל לאחר כמה שנות שיא של פוריות מינית וירידה
באיכות תאי הזרע והביציות — היצור החי מתחיל לנבול; מתחילה
ירידה הדרגתית בחסינות ובבריאות של הגוף והמערכת, עד לכליה
מוחלטת. כלומר הטבע רוצה מאיתנו מהדורה טרייה וחדשה של
שינוי תודעתי 67
עצמנו, ומשעברנו את גיל הייצור, אין לו עוד צורך בנו והוא מתחיל
להיפטר מאיתנו.
אך במהלך גיל הפוריות, היחס אלינו הוא כמו אל כל עובד
במפעל יצרני: מעודדים אותו לייצר ולייצר עוד באמצעות תמריצים,
והתמריצים לעידוד הילודה הם בדמות פיתויים ותגמולים מיניים.
בעלי החיים מקיימים יחסי מין מתוך דחף, וכשהדחף חולף הם
לא ממשיכים עוד לקיים יחסי מין. לא כך אצל בני האדם, אנחנו
זיהינו את מרכיב ההנאה והתענוג בקיום יחסי מין, ומשתדלים
להעצים אותו. ובעיקר משתדלים לקיים יחסי מין עם אובייקטים
מיניים מגרים וחושניים.
כלומר קיום יחסי מין איבד אצל בני האדם את משמעותו
המקורית )הולדה ביולוגית והמשכת המין האנושי( והפך למטרה
בפני עצמה, והמטרה היא הנאה ותענוג.
ואנו עושים זאת )מעצימים את מרכיבי ההנאה על חשבון הסיבה
המקורית( לא באמצעות מין, אלא גם בפעילויות יצריות אחרות,
כגון אכילה. במקור, ההנאה מן האכילה הייתה תוצר לוואי מזרז
כדי להניע אותנו לאכול לשם הישרדות. אך אנו מוציאים מן המזון
את המרכיבים התזונתיים שמסבים לנו פחות הנאה, ומוסיפים לו
מרכיבים שמעצימים את ההנאה מן האכילה: תבלינים, ריחות,
טעמים וכו’. ואז הבעיות שנוצרות הן השמנה ובריאות לקויה.
גם במין ההפרזה בתענוג החושי עולה לנו. אם במזון זו השמנה,
הרי שבקיום יחסי מין אלה יותר מדי צאצאים ביחס ישיר לכמות
יחסי המין שאנו מקיימים. ואם להשמנה אין פתרון, הרי שלעניין
הצאצאים יש גם יש. הגלולה והקונדום פותרים אותנו מלשאת
באחריות על מה שהבריאה והטבע רצו מאיתנו.
כך שעתה דבר )כמעט( אינו מפריע לנו לשים את המין במקום
המרכזי במסכת ההנאה שהאדם מחפש בחייו.
הקריטריון העיקרי, אם לא היחידי, בבחירת פרטנר למין בפרט
ולמערכת יחסים בכלל הוא ההנאה: עד כמה יוכל הפרטנר להעניק
68 גבריאל רעם
לנו כיף ותענוג )והבחירה מתבצעת גם לפי הטעם והסגנון האישי
של הבוחר, ולא פחות לפי מודל היופי המקובל בחברה(.
וכך הופך האמצעי )מין( למטרה )תענוג(, והמטרה המקורית —
הולדה — נזנחה והיא קיימת כחובה חברתית, שאותה ממלאים בדרך
כלל לקראת סוף שנות העשרים, לאחר שלגמנו מגביע התענוג של
שנות העשרים עד כמה שאפשר.
קיום יחסי מין הוא פעילות צרכנית, בעוד לידה היא פעילות
יצירתית.
והשאלה היא, האם באנו לכאן כדי לצרוך או ליצור? ובכן,
מנקודת מבט גבוהה באנו כדי ליצור, אך כדי ליצור יש לצרוך
)הפעילות המינית(. הצרכנות היא אמצעי והמטרה היא יצירה. אך
אם הפירמידה הזו מתהפכת )כמו אצל בני האדם ביחס ליצרים של
אכילה(, הרי שהאמצעי )תענוג( הפך למטרה ואז הצרכנות ‘רוכבת’
מעל ליצירתיות. וזה אומר שהכוחות היצירתיים באדם משרתים
את הכוחות הצרכניים, אלה שהיו אמורים מלכתחילה להיות שכבה
תומכת לכוחות היצירתיים.
עד כאן בעניין הדומה והשונה בינינו לבין בעלי החיים: כולנו
נידונים לחיות כדי להפיק תוצרת שממשיכה אותנו, אך בני האדם
משתמשים במכניזם )הנאה מינית( של ההולדה כדי להפוך אותו
לעיקר.
חלק ב’: מאקזיסטנציאליזם לתודעה
מדוע בכלל זה קורה? מדוע אנו מבודדים את אלמנט ההנאה
וממליכים אותו על היתר? ובכן, זה קורה מפני שיש לנו מודעות
)חלקית אומנם(, שבעזרתה אנו יכולים לכוונן את המערכת ולהעדיף
חלק אחד על פני חלק אחר. וזה ההבדל בינינו לבין בעלי חיים, יש
לנו מודעות. אך זו מודעות מכנית, סלקטיבית. אנו מעדיפים להיות
מודעים לחלק של ההנאה בחיינו ומתעלמים מן העובדה כי בעצם
שינוי תודעתי 69
אנו חיים כדי להוליד ואז להיעלם. דבר זה קשה לתפיסה ועיכול.
אך אם בכל זאת האדם אינו מוותר על מודעות מלאה יותר והוא אכן
מתמודד עם התפיסה הזו של המכניות האוטומטית של חיים לשם
ייצור חיים ואחר כך היעלמות — הוא חווה ייאוש אקזיסטנציאלי.
מצב של אבסורד קיומי, שעליו הפליאו לכתוב קירקגור, היידגר,
סארטר וקאמי.
החיים בצל המוות ובהיעדר משמעות מעבר להולדה ביולוגית
הם אבסורד, אקט חסר פשר, מתסכל, מטיל אימה.
אפשר להתעלם מכך, כפי שעושים הרוב רוב הזמן, או להפנות
כלפי מצב זה את מודעותנו. אך דבר זה רק מוביל לייאוש ודיכאון.
אלא אם כן אנו מבינים כי אכן אנו נולדים כדי למחזר עצמנו ברמה
אחת, אך זאת כדי לייצר ולהוליד עצמנו ברמה אחרת. ואז יש
משמעות קיומית ללופ הזה.
כלומר אנו בני האדם היינו אמורים ליצור ולהפיק תוצרת
פעמיים; פעם ברמה הביולוגית ופעם ברמה התודעתית.
וההבדל בין הולדה ברמה התודעתית להולדה ברמה הביולוגית
טמון בעובדה שברמה התודעתית איננו ממחזרים את מה שקיים,
אלא יוצרים משהו חדש שלא היה קודם.
אך הדבר אינו פשוט וקל כלל ועיקר. כי אם ברמה הביולוגית
אקט ההולדה מסב לנו הנאה ויש לנו מוטיבציה לעשות זאת שוב
ושוב, הרי שברמה התודעתית תהליך ההולדה מסב לנו בעיקר אי
נחת וקושי.
וכך, גם אלו שמנסים בדרך כלשהי את האופציה התודעתית,
מתייאשים כעבור זמן וחוזרים למסלול של שכפול עצמי ביולוגי
ושל חיים החוזרים על עצמם עד להיעלמות.
אפשר לומר שכל הבריאה היא מעין פס ייצור בצורה של
פירמידה, כשבתחתית קיימים צמחים שמזינים בעלי חיים ובעלי
חיים וצמחים המזינים בני אדם. כולם מולידים את עצמם, וזאת כדי
שאלה שמצויים מעליהם בפירמידה יוכלו להוליד את עצמם, כדי
70 גבריאל רעם
שאלה בראש הפירמידה )בני האדם( יוכלו להוליד את תודעתם.
הולדת התודעה נקראת: מטאנויה — metanoia.
לבעלי החיים אין בעיה עם מותם, הם חיים את הרגע ואז מתים. אין
הם יודעים שהם הולכים למות, הם יודעים שהם מצויים בסכנת פציעה,
אך אינם תופסים את רעיון היעלמותם. כדי להבין זאת יש צורך במודעות
)לא תודעה, אלא מודעות(. המודעות היא אחת מן הפעולות ששייכות
לעולם התודעה, והיא יכולה לשכון ברמות שונות של אנימציה ופעילות
גם ללא קיום של גוף תודעתי הומוגני(. בעלי החיים חיים חיים מכניים
לגמרי, בלי מודעות, ואם יש להם כזו, זו מודעות הישרדותית. אך לבני
האדם ישנה אפשרות למודעות עצמית ואובייקטיבית )שתי אלה יכולות
להתרחש רק כחלק מגוף תודעה עצמאי(. האדם מודע מספיק כדי
לדעת שהוא עומד למות, אך הוא אינו מודע לכך שהמודעות הזו יכולה
להיות התחלה או חלק מיצור חדש: התודעה.
צוידנו במודעות התחלתית שעימה נוכל לתפוס את חוסר
התכלית של חיים מחזוריים, הממחזרים את אותה התבנית ללא
יצירה של חיים חדשים מתוך החיים המחזוריים. במקום זאת
אנו משתמשים במודעות שלנו כדי להעצים את אפקט ההנאה,
הבידור והאושר בחיינו. אנו מודעים לדברים הנעימים בחיינו, אך
מודעותנו די נעלמת כשזה נוגע לדברים הלא נעימים בחיינו, ובעצם
אנו משתמשים במודעותנו החלקית כדי להדחיק את אותו הדבר
המסב לנו חרדה או אימה, כמו המוות למשל. דווקא בקשר למוות
המודעות שלנו נעלמת… וזה סידור מאוד נוח; אנו מודעים לכל
מה שינעים את חיינו בסרט הנע הסתמי הזה שמסתיים בכלום, אך
בוחרים לא להיות מודעים לכך שלכל התענוג הזה אין שחר כי עוד
מעט ניחלש ואז נתפורר וניעלם לנצח.
אם חיים לשם הנאה )כמו מיחסי מין(, אין משמעות קיומית,
ובהיעדר משמעות קיומית, מה שנותר הוא או ייאוש אקזיסטנציאלי
או חיפוש אחר דרך להולדת התודעה, יצירה של משהו מתוך החיים.
משהו שלא היה קיים קודם.
שינוי תודעתי 71
חלק ג’: לידת התודעה
“הנולדים פעמיים סבורים כי תודעת החיים ישרת הקו של אלה
שלא זכו אלא ללידה אחת, אינה בעצם בבחינת דת אלא ‘מוסריות
גרידא'”.
ויליאם ג’יימס
כפי שהיצור הביולוגי )בעלי חיים( נולד עם המערכות הפוטנציאליות
לקיום יחסי מין והולדה ומפתח אותן באופן אוטומטי, כך אצל בני
האדם קיימת המערכת הפוטנציאלית ליצירה ולהולדה של התודעה,
אך שלא כמו במערכת הביולוגית, זו אינה מתפתחת באופן אוטומטי.
היא נשארת לרוב כפוטנציאל לא מנוצל. מערכת שאינה בשימוש.
אפשרות לוולד שלא נולד.
אז איך נוצרת הולדה ברמה התודעתית?
ובכן, כל הולדה מתרחשת על ידי איחוד של המרכיב הזכרי עם
המרכיב הנקבי:
1 .בלידה הראשונה היסוד הזכרי הוא הפעיל ואילו היסוד הנקבי —
סביל ויוצר את הרך הנולד.
2 .בלידה השנייה היסוד הנקבי הוא הפעיל והיסוד הזכרי — סביל.
היא המפרה והוא המופרה.
1 .בלידה הראשונה הרך הנולד נולד דרך האישה.
2 .בלידה השנייה הרך הנולד נולד דרך האספקט הגברי.
1 .בפעם הראשונה ההפריה היא על ידי איחוד של אב-אם.
2 .בפעם השנייה ההפריה היא על ידי איחוד של הנפש והתודעה.
72 גבריאל רעם
1 .הלידה בפעם ראשונה באה לידי ביצוע על ידי שניים )גבר
ואישה( ומתוך האחת )אישה(.
2 .הלידה בפעם השנייה מתרחשת על ידי האחד )האדם
כאינדיבידואל( ומתוך השניים )הנפש והתודעה(.
1 .בלידה הראשונה המרכיב הזכרי נע ונוסע כלפי המרכיב הנקבי
כדי להפרותו.
2 .בלידה השנייה זה היסוד הנקבי שנע או נוסע לקראת היסוד הזכרי.
כאמור, בהולדה ביולוגית המרכיב הזכרי הוא הגבר והמרכיב הנשי
הוא האישה.
בהולדה התודעתית מדובר במרכיבים הזכריים והנקביים
שקיימים בתוך האדם עצמו. אפשר לקרוא להם אנימוס ואנימה כמו
שהציע יונג, או נפש — שאקטי בהינדית )מרכיב נקבי( ותודעה —
שיווה בהינדית )מרכיב זכרי(.
וההזדווגות של המרכיב הזכרי והנקבי באדם יכולים להוליד אני
גבוה ופרמננטי.
בסופו של דבר אפשר לצרוך את החיים )לידה פיזית אחת( או ליצור
אותם )לידה בפעם השנייה(. החיים האמיתיים הם החיים שאפשר
ליצור ולא החיים שאפשר לצרוך. האדם צריך לייצר את עצמו מתוך
חומרי הגלם של אישיותו.
החיים כפי שאנו פוגשים אותם אינם חיים ראויים לחיותם,
הם חומר בסיסי שמתוכו אפשר ליצור את החיים. וכך האדם, כפי
שאנו פוגשים אותו, הוא המלצה או סקיצה לאדם שהוא היה יכול
וצריך להיות. את האדם האמיתי יש להוליד לא יש מאין כמו בלידה
הביולוגית, אלא יש מחומר גלם, חומר גלם רדום, מוקפא.
שינוי תודעתי 73
ישנן דרכים מיסטיות שונות לשדרוג האדם, לכל אחת המטאפורה
שלה, אך הבסיס אותו הבסיס: מי שצריך להיות, עדיין לא נולד.
אנחנו נולדים כדי לחיות. אך אלה חיים ברמה המכנית. אנו אמורים
להיוולד פעם שנייה כדי להיות, כדי להיות נוכחים במלא הווייתנו.
ההבדל בין לחיות ולהיות נעוץ בהבדל שבין הרמה המכנית
לדינמית.
כשאדם חי מכנית הוא חי את החיים, כשהאדם חי דינמית —
החיים חיים אותו, ולשם כך צריך לעבור קפיצה קוואנטית; להיוולד
פעם נוספת.
לפי תפיסה זו, אנו נולדים פעם אחת כדי להיוולד פעם שנייה.
אם איננו נולדים פעם שנייה, חיינו הם בזבוז. כמו רקטה דו שלבית,
שבה השלב הראשון אמור לפלוט את השלב השני, וזהו השלב השני
של הרקטה שאמור להקיף את כדור הארץ. אך אם השלב השני אינו
נפלט מן הראשון, אזי השלב הראשון חוזר לכדור הארץ כשהשלב
השני טמון בתוכו.
כך גם אנו חוזרים לאדמה כשהשלב השני לא יצא מן הכוח אל
הפועל.
חלק ד’: אש
בלידה הראשונה יש צורך בעזרה מבחוץ, מבן המין השני שצריך
למלא את חלקו. בלידה השנייה יש צורך בעזרה מבפנים, מתוך
האדם, כאן האדם מוליד את עצמו.
ואם הלידה הראשונה מתרחשת באזור החלציים והיא קשורה
לחומר ולנוזלים, הרי הלידה השנייה מתרחשת באזור הראש והיא
אפופה אש ורוח. בלידה הראשונה העובר עטוף במים )שליה( ונולד
לאוויר. בלידה השנייה הוא אפוף אוויר ונולד לאש. בלידה השנייה
האדם נולד והוא אחוז אש.
74 גבריאל רעם
האדם נולד לרמה אחרת, לממד אחר, ממד האש. אם ברמה
הקודמת המאבק היה בין חומר לנוזלים, כלומר בין להיות מקובע
בהרגלים )חומר( ובין זרימה ולתת לחיים להיות )נוזלים(, הרי
שברמת התודעה המאבק הוא בין אוויר לאש. בין להיות חלל ריק
שדבר אינו קורה בו )אוויר(, לבין להיות דלוק )אש(, להיות אפוף
אש.
ברמת הלידה השנייה, במקום שילוב של חומר ונוזלים, שיוצר
ביצה מפעפעת, בולענית מצד אחד ומתפרצת מצד אחר — אנו
מקבלים סנה בוער באש. בוער באש קרה שאינה מכלה ומאכלת
את זה שבו היא בוערת, אלא מפיחה בו אש חיים. הלידה השנייה
מדליקה את כל המערכת, וכל מה שהיה אתמול מקור לתסכול,
אכזבה וייאוש — הופך, עם הלידה החדשה, לחומר בעירה.
האדם שנולד שנית הוא האדם הדלוק. בוער ואינו מתאכל. דלוק
וער. כבוי ורדום כלפי חוץ וער ודלוק עמוק בפנים. וככל שהוא
נראה יותר כבוי ורדום בחוץ, כך יהיה יותר ער ובוער בפנים.
הנה האדם כפי שהוא מתואר בקטע הלירי הבא, מתוך ספרי
“החיים המסתוריים של המציאות”:
סודו של אחינו — הפרש הבודד
חלק א: אחינו
עיניו של הפרש הבודד עצומות למחצה. הוא נראה רדום אך רואה
הכול. שקט הוא ושתקן. כמעט צללית על רקע הסביבה שהוא
שרוי בה. לכן כה קשה להאמין שמאחורי חזות זו מסתתרת סערת
יום הדין, סערה העלולה לפרוץ בכל רגע וללא אזהרה מוקדמת.
קיפאונו החיצוני וחזותו השקטה מוליכים שולל. עדות הם לשליטה
עצמית מוחלטת. וככל שרבה שליטתו, כן ייראה חלון הראווה שלו
סגור ושומם יותר.
*
שינוי תודעתי 75
אכן, רבים )ולא טובים במיוחד( שילמו ומשלמים מחיר כבד, טועים
לחשוב כי השליטה העצמית אינה אלא חולשה. איטיותו החיצונית
של הפרש הבודד עומדת בעצם ביחס הפוך למהירותו הפנימית. ככל
שהתהליכים שבפנימיותו )הקליטה, ההטמעה, ההחלטה והתגובה(
מהירים יותר, כך תלך חזותו החיצונית ותיראה רפויה, נינוחה
ואיטית יותר. דומה הדבר ללהבי מדחף של מסוק או מאוורר: ככל
שהלהבים סובבים מהר יותר, כך מתקבל הרושם שהם סובבים לאט
יותר; ובמהירויות גבוהות עוד יותר נראים הלהבים כאילו אינם
סובבים כלל. על כן, כל אלה התוחבים את אצבעם לתוך להבי חייו
של הפרש הבודד יגלו לפתע בהלם ובזוועה כי ידם יחסרה אצבע.
חלק ב: הסוד
מהו סודו של הפרש הבודד? איך זה “עובד” אצלו? ועוד לפני כן,
למה זה “עובד” אצלו כך? כדי להתחיל להבין אותו, יש להבין תחילה
מה אינו. בראש ובראשונה איננו גיבור )הילת הגיבור הולבשה עליו
בסרטים ההוליוודיים שפרסמו אותו(. שנית, גם אינו יצור עצמאי,
חופשי ובעל בחירה חופשית ובלתי תלויה. למעשה, הוא בדיוק
ההפך מכך. הוא כלוא, אסיר, שבוי. הוא מצוי במצב של כניעה
מלאה לכוח שמפעיל אותו, כוח שעובר דרכו, כוח שעכשיו כבר יכול
לעבור דרכו — לאחר שמשאלותיו האישיות ורצונותיו האנוכיים,
ובעיקר “הבוס” שלהם — האגו שלו — פינו לו את מקומם. כלומר
סודו הוא הכוחות שמפעילים אותו, הכוחות שהוא משמש להם
אכסניה מרצון, כוחות המשתמשים בו כתחנת מעבר, המפעילים
אותו כמו היה מריונטה, בובה על חוט )של מתח גבוה, אולי?(.
חלק ג: האנלוגיה
אחינו הפרש הבודד דומה למשדר רדיו משוכלל. מבחוץ הוא נראה
כמקלט רדיו רגיל, אפילו מוזנח במקצת: מפעם לפעם ניתק חוט
כלשהו, כאילו יש בו עומס יתר או קצר. ואז הוא מקשיב, מתכוונן
76 גבריאל רעם
פנימה — לרחש החשמל העובר בחוטים, מאזין ובודק את רמת
הטעינה והמתח, מזיז אנטנה, והכול תוך כדי ריכוז עמוק ושלווה על
תנאי, דרוך מבעד לשלווה כלפי כל סכנה צפויה. כי חששו הגדול
הוא למצוא עצמו לפתע כשמשון הגיבור: ללא ערוצי תקשורת,
שדרכם הוא מתחבר אל העולם המזין אותו בעוצמה.
חלק ד: סיום
לאחינו סוד בתוך סוד: הוא סוכן סמוי, סוכן חשאי, סוכן של
הממלכה שממנה הוא שואב את כוחו ושאותה הוא מייצג.
איפה הוא?
אחינו הפרש הבודד נמצא בסביבה, קרוב.
רק העיפו מבט מתבונן נוסף,
רק חפשו שוב,
חפשו את העיניים.
חלק ה’: מתי
הולדה בכל רמה תלויה בחלון ההזדמנויות. חלון ההזדמנויות
להולדה ביולוגית היא בין גיל חמש-עשרה לעשרים וחמש לערך
)אומנם אפשר להוליד גם אחר כך, אך איכות תאי הזרע והביציות
יורדת( ואז החלון הולך ומצטמצם.
הולדת התודעה זקוקה לא לבשלות גופנית, כמו במקרה של
הולדה פיזית, אלא לבשלות נפשית ורגשית וקבלה עצמית. חלון
ההזדמנויות להולדה תודעתית הוא בין גיל שלושים לשלושים
וחמש לערך )הרחבה ופירוט בפרק הבא ‘הארה'(.
שינוי תודעתי 77
חלק ו’: מה ההבדל בין שינוי ללידה מחדש
שינוי — זה מה שאתה עושה.
לידה מחדש — זה מה שקורה לך. לידה מחדש קורית דרכך.
בתהליך זה יצור חדש שלא היה בך קודם מפציע מתוכך. אתה יותר
עצמך מאשר היית לפני הלידה מחדש. קיים רובד שלא היה בך קודם.
לפני הלידה מחדש אתה מפוזר ומעורבב בבתי כלא שונים.
בלידה מחדש אתה נאסף ומתאחד מחדש. זה גם ‘יותר אתה’ וגם
‘אתה’ ברמה יותר גבוהה.
חלק ז’: ומה קורה לאחר הלידה מחדש?
יש לנו כמה תובנות לגבי זה )הרחבה בפרק הבא ‘הארה'(.
לפי הכתוב עד כה, נראה שברגע שאדם נולד מחדש תמו צרותיו
והחיים מתחילים, אך בעצם הצרות שלו רק החלו.
מרגע שזה קורה כל מה שהיה קיים עד כה אינו יכול להתקיים
יותר באותו האופן — קשרים חברתיים, יחסי זוגיות והורות, קשרים
משפחתיים, האיזון הנפשי והגופני שלו, כיווני תעסוקה וכל מערכות
היחסים — הכול משתנה או מתפורר.
כל חייו הקודמים אכן מתו עבורו ברגע אחד.
אין לו ברירה, היות שהוא נולד מחדש כהוויה אחרת, עליו
‘ללמוד לחיות’ מבראשית. חייו הקודמים אינם מתאימים לו עוד,
אולם רק הוא יודע זאת. הוא כאותו עובר שרק נולד ויש לו הצרכים
המיוחדים שלו ותנאי חיים מסוימים נדרשים לו על מנת לגדול
ולהתפתח כראוי. והוא לבד.
חייו הקודמים התפוררו והם ממשיכים להתפורר גם לאחר
הלידה מחדש.
הנולד מחדש אמור להבין ולראות דברים אחרת, והבנה זו יוצרת
מרחק רב בינו לבין אלה שלא נולדו מחדש.
78 גבריאל רעם
זו הבנה שנובעת מן ההוויה העכשווית שלו, הוויה שמשוחררת
מכוחן של התניות הקיום החברתיות, המשפחתיות והתרבותיות
העמוקות ביותר.
הוא חווה מצוקה רבה. הוא נולד, אבל אין לו את הכלים ושיתוף
הפעולה בעולם שכבר אינו מתאים ליצור החדש שנולד.
לאן מובילה הלידה מחדש? ראשית, לניסיון הישרדותי קשה של
ולד חסר ישע בסביבה נוכרית. דבר זה מוביל לבדידות רבה של
הנולד מחדש. אחת הדרכים להתמודד עימה היא לנסות ולהשפיע על
אפשרות לידה של אנשים נוספים. להפוך למיילד. לעסוק בהתמרת
החיים סביבו לחיים החדשים שאותם הוא חי עכשיו כדי שיהיה לו
עם מי לתקשר, ולשם כך הוא נדרש להפעיל את כל כוחותיו, רצונו
והידע שרכש על מנת לייצר שינוי מהותי בסביבתו וביחסיה עימה.
כך אולי יפחית מעט מן הבדידות הקיומית של ולד בעולם
שבו מעט מאוד אנשים נולדים או מולידים חיים חדשים. ההתניות
החברתיות של היתר שעימם הוא חי היא בעיה אחת שלו. בעיה
אחרת היא, שעכשיו חייו אינם על פי תסריט, הם אינם משועתקים.
יש לו מסלול לא ידוע, שאותו עליו ליצור יש מאין. הנולד מחדש
כותב את חייו תוך כדי חייו, דבר אינו מובן מאליו, דבר אינו ידוע.
עם זאת, השינויים וההסתגלויות שעליו לעבור עכשיו הן
עצומות, הכול כה שביר, לא יציב. הוא אומנם נולד מחדש, אך הכול
כה מאיים עכשיו והוא כה שביר…
79
הארה
אחת המילים שנכנסו בשנים האחרונות לשפת הדיבור שלנו היא
המילה ‘הארה’. היא מחלחלת לתוך אנשים שהיו בהודו ובמקומות
אחרים. יותר ויותר מורים ‘מוארים’ באים לבקר בארץ )לפני מספר
שנים זה היה אנדרו כהן וכו'( ויש שמועות שהם מוארים, הם חוו
הארה, ואנשים באים אליהם ללמוד או אולי להתחכך, אולי משהו
מן האור הזה יעבור גם אליהם.
במה מדובר? מה זו הארה? מה קורה לאדם כשהוא אומר
שהוא חווה הארה? והאם יש דבר כזה? צריך להבין כי אנשים רבים
מאמינים כי תהא ההארה אשר תהא, מדובר במעבר חריף, שינוי
אישיות קיצוני. אפשר לקרוא לזה לידה מחדש, התעוררות התודעה,
קונוורסיה )המרה(, סאטורי, סמדהי, Experience Pick ‘או פריצה
של אנרגיית קונדליני )על כך בהמשך(. האם לעובדה שפני משה
כשירד מהר סיני קרנו יש קשר לזה?
אנשים ההולכים בדרך אל ההארה מאמינים כי צריך כמה תנאים —
אדם אחר שחווה הארה ובעיקר תרגול מתמיד ורצוף.
אף על פי שבימינו זה נעשה פופולרי מאוד, אין זה חדש, יש לזה
אזכור אצל המצרים הקדמונים והמאיה. חוויות כאלה היו ידועות
בסין, קוריאה, יוון, טיבט, וגם לסופים, לאינדיאנים האמריקנים, וגם
באפריקה.
80
חוויה דתית רוחנית
יש גם עדויות מן האסקימוסים, למשל עדות של שאמן בשם נאוליק:
“קיבלתי הומונק, הארה, האור השמאני של מוח וגוף, באופן כזה
שלא רק שיכולתי לראות דרך חשכת האור, אלא גם האור שקרן
ממני לא הורגש על ידי בני אדם, אבל רוחות הארץ, השמיים והים
ראו את האור הזה, הם באו אליי ונהפכו לרוחות העורות שלי”.
אחד הביטויים החזקים ביהדות לשינוי אנרגטי שכזה אפשר
למצוא בפרק ל”ד בספר שמות, פסוק כ”ט, שם מדובר על משה
יורד מהר סיני: “ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לוחות העדות ביד
משה ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברי אותו. וירא אהרון וכל
בני ישראל את משה והנה קרון עור פניו, ויראו מגשת אליו”. ועוד
מסופר שם בפסוקים הבאים כי עור פניו היה כה מסנוור עד כי נאלץ
לשים רעלה, ורק כשעלה חזרה להר סיני הוריד אותה.
ביהדות אפשר למצוא לכך סימוכין בחסידות כבר לפני
מאתיים שנה, באמצע המאה השמונה-עשרה. הבעל שם טוב,
מייסד החסידות, כנראה חווה זאת, וזאת אנו למדים מסיפור על
אחד, רבי נפתלי, ומה שחווה עם הבעש”ט: “הרבי )נפתלי( ראה
שראש הבעש”ט נמצא באמצע אור לבן. הלהבות שקפצו מגופו של
הבעש”ט נהפכו לאור, וכל פרק זמן מה התחזקה כמות האור. לבסוף
נהפכה כל האש לאור. האור הכחול חדר לאט ללבן, וכל גל שחדר
לעצמו נעשה לבן ולא השתנה. רבי נפתלי נפל על האדמה וידע את
מטרת ששת המצבים”.
שינוי תודעתי 81
זו יכולה אכן להיות חוויה דתית עזה, כפי שמדווח ויליאם ג’יימס
בספרו “החוויה הדתית לסוגיה” )מוסד ביאליק, 1994 .)הוא קורא
לזה: מהפך רוחני, הידוע גם בשם קונוורסיה, מונח שהוטבע על
ידו. בספרו זה הוא מדבר על אנשים שמרגע אחד לשני עברו מהפך,
והפכו מאנשים רגילים או עם נוירוזות פסיכולוגיות — לקדושים או
לאנשים המונעים על ידי אש דתית מיוחדת. ובלשונו המיוחדת של
ג’יימס עצמו: “היהפך לב אדם, היוולד מחדש, זכה לחסד ממעל,
התנסות בחוויית דת, מצוא ביטחון — כל אלה הם ביטויים הבאים
לסמן את התהליך שבהדרגה או בבת אחת, אשר בו האני, שהיה
קודם לכן חלוק, נחות, אומלל, שלא כראוי לו לפי הכרתו, מגיע
לכלל אחדות פנימית, ונעשה מעולה, מאושר, כראוי לו לפי הכרתו,
מתוך שהוא זוכה לאחיזה חזקה יותר מהמשמעויות הדתיות” )שם,
עמ’ 125.)
או במקום אחר בספרו: “אבל אין כל ספק כי יש אנשים… )ש(
פורצת בהם התעלות, לאחר שהגיעה למדרגת המרץ הדרושה, את כל
המחיצות ובאה בשטף כנחשול פתע עצום. אלה המקרים המפתיעים
ביותר והראויים לזכירה ביותר של הפיכת הלב )קונוורסיה ]ג”ר[(
הבאה בבת אחת, ובהם נקשר תמיד, באופן מיוחד, המושג על חסד
עליון” )שם, עמ’ 142″… .)הדבר אשר הושג הוא על פי רוב שכבה
חדשה לגמרי של חיוניות רוחנית. שכבה הרואית ביחס, שבה דברים
בלתי אפשריים נעשים אפשריים, ושנראים בה זרמי חיוניות חדשים
וכוח סבל חדש. האישית נשתנתה והאדם באמת נולד מחדש, בין
אם האידיוסינקראטיות הפסיכולוגיות אשר קיבלו אצלו את צורתה
המיוחדת, ובין אם לא. ‘התקדשות’ — זה השם הטכני של התוצאה
הזאת” )שם, עמ’ 58 .)
והנה סיפור אופייני למהפך דתי מתוך עשרות הסיפורים שבספר.
הסיפור הבא לקוח מתוך אוסף סאטרבוק: “…תהליך ההתחדשות
שעבר עליי הוא אפוא רוחני וברור, ומאז לא חזרתי לסורי. אבל
82 גבריאל רעם
להתקדשות שלמה זכיתי ביום החמישה-עשר במארס לשנת 1893 ,
בשעה אחת-עשרה בערך לפני הצהריים. הנסיבות המיוחדות שבהן
הייתה מלווה חווייתי זו מפתיעות היו בהחלט. יושב הייתי בשקט
בביתי ושר זמירות מתוך סדר התפילות של חג השבועות. ופתאום
כאילו משהו פרץ לתוכי ושטף את כל הווייתי עד להרחיב ולרומם
אותה. הייתה זאת תחושה שכמוה לא ידעתי מעודי. אותה שעה
נדמה היה לי כאילו מוליכים אותי דרך חדר גדול ומרווח, מלא אור
ונהרה. ובעדו אני הולך אחרי אותו בלתי נראה המוליכני, ובעודני
מסתכל על סביבי, הוטבעה במוחי מחשבה ברורה: ‘הם אינם כאן,
הם יצאו ואינם’. וברגע שמחשבה זו קיבלה צורה ברורה ברוחי,
גילתה לי רוח הקודש אם כי לא נאמרה אף מילה אחת, כי מתבונן
אני בנפשי שלי. אותה שעה ידעתי, בפעם הראשונה בימי חיי, כי
נטהרתי מכל חטא וכי נמלאתי שפע אלוהי” )עמ’ 166 .)
עד כאן על קונוורסיה רגליוזית או מהפך דתי, אך ישנו גם מהפך
מיסטי, והנה סיפור על מקרה שכזה מתוך ספרו של הפסיכיאטר
הקנדי שכבר נכתב עליו כאן לפני מספר שורות, ריצ’רד באק
)Consiousness Cosmic” :)ביליתי את הערב בחברת שניים
מידידיי בכרך גדול: קראנו דברי שירה ופילוסופיה והתווכחנו
עליהם. נפרדנו בחצות הלילה. אני נסעתי הביתה בכרכרה, נסיעה
ארוכה למדי. שלווה ושקט היו ברוחי, שביתה עוד כולה נתונה
להשפעת הרעיונות, הציורים והרגשות שעוררו בקרבי הקריאה
והשיחה. שרוי הייתי במצב של היהנות חרישית וכמעט פאסיבית;
יותר משהייתי חושב בפועל הייתי מניח להם לרעיונות, לציורים
ולרגשות לזרום ולעבור ברוחי כאילו מאליהם, ולפתע פתאום, בלי
אשר תקדם לכך אזהרה כל שהיא, מצאתי את עצמי מעוטף במין
ענין, שעינו כעין השלהבת, במשך רגע קל חשבתי כי אמנם אש היא,
וכי דליקה גדולה נפלה אי בזה בקרבת מקום, בלב הכרך הגדול;
אך מיד שבתי וראיתי כי האש — בקרבי היא. תכף אחר זה נולד בי
שינוי תודעתי 83
רגש של שמחה עמוקה, של חדווה גדולה ועצומה, ובלוויתה או
בסמוך לה — הארה שכלית גדולה שאין אפשרות לתארה. בין שאר
הדברים שעיני נפקחו לראותם, ולא רק להאמין בהם, אותה שעה,
היתה הוודאות, כי היקום אינו מורכב חומר מת, אלא להפך — כי
הוא נוכחות חיה; עמדתי על מציאותם של חיים נצחיים בי בעצמי.
לא היתה זאת אמונה כי אזכה לחיי נצח בעתיד, אלא הוודאות
שבתודעה כי חיים נצחיים נתונים בי אותה שעה”…
אכן, זה קורה לאנשים דתיים במיוחד, כמו אצל מיסטיקנים נוצרים
קדומים, כמו הכרמליתים מן המאה השש-עשרה, חלק מחוויותיהם
של תרזה הקדושה מאווילה סנט ג’ון של הצלב. או אצל הילדרגרד
מבינגן, המתארת שנשמתה מתרוממת כענן לתוך שמיים משתנים,
ומעמדה זו היא מביטה מטה ורואה את האנושות כולה, לא מתחתיה
אלא כאילו איתה. היו לה תיאורים מדויקים של הרגשת איחוד
והתלכדות. והיא גם מדברת על השתקפות האור החי, אור לבן
שעימו היא חייתה כל חייה, היא ראתה תמיד את האור הזה.
ישנן עדויות על אנשים ידועים שכנראה עברו חוויות דומות,
למשל ניקולה טסלה, שהמציא את זרם החילופין בחשמל. המלחין
יוהנס ברהמס, הנזיר הקתולי וההוגה והסופר תומס מרטון, המלחין
והזמר לאונרד כהן.
אך זה קורה גם לאנשים ללא רקע דתי בהכרח. זה יכול להתרחש
כחוויה אינטימית עזה מאוד גם אצל אנשים יצירתיים או רוחניים מאוד.
לאינדיבידואלים זה לפעמים קורה באמצע החיים, למעשה זה
קורה בעיקר בין גיל שלושים וארבע לשלושים וחמש.
לפי ד”ר ריצ’רד באק )1837-1902 ,)שהיה חבר של וולט ויטמן,
אנשים מסוימים יכולים לחוות או להגיע למצב של תודעה גבוהה,
ובדרך כלל זה קורה לגברים בין גיל שלושים לארבעים שהם
מפותחים מאוד, בעלי אינטלקט גבוה, מוסריות גבוהה ומצב פיזי
טוב, ויש להם גישה דתית רצינית.
84 גבריאל רעם
ד”ר באק מחשיב שלושה-עשר אינדיבידואלים שהגיעו לרמת
מודעות גבוהה: בודהה, ישו, פאולוס, פלטינוס, מוחמד, דנטה,
לאס קאסאס, ג’ון איפס )Ypes John ,)פרנסיס בייקון, יעקוב בוהם,
ויליאם בלייק, בלזאק, וולט ויטמן.
לדבריו, החוויה מתרחשת בבת אחת, ללא אזהרה מוקדמת ועם
תחושה של הימסות בתוך להבה או בתוך צבע אדמדם, וזה מלווה
בתחושה של אקסטזה, הארה אינטלקטואלית ומורלית )פירוט רב
מצוי בסוף הפרק על אודות קונדליני(.
וולט ויטמן מתאר את התודעה הקוסמית, זו שמדבר עליה באק
כ”אור עליון, אור נדיר, שלא ניתן לתיאור במילים, אור מעבר לכל
הסימנים, תיאורים ושפות”.
אצל דוקטור ריצ’רד באק עצמו זה קרה בתחילת שנתו השלושים
ושש, והוא מספר על כך בספרו הידוע משנת 1900:
;1901, Sons & Inns London, Consciousness Cosmic
,Books University, Press Citadel: NJ, Secaucus: Reprint
1989 עמ’ 7-8 .)לאחר שערב שלם קרא עם ידידים משירי משוררים
אהובים ובמיוחד וולט ויטמן, ולפתע בזמן הנהיגה הביתה הוא חש
כמו אפוף להבות ואז זה כמו חדר אליו פנימה.
דבר דומה קרה גם לוולט ויטמן עצמו )שבאק היה תלמיד שלו(
בשנת 1853 או 1854 כשהיה בן שלושים וארבע או שלושים וחמש.
באק כותב כי זה קרה לוויטמן באחד הבקרים בחודש יוני, ומאז
הוא כמו נולד מחדש )שם, עמוד 188 .)ויטמן כותב על כך ב’שירים
לעצמי’, שם זה מופיע כחוויה מינית עזה )Leaves, Whitman Walt
Liberary Modern: York New, Grass of ,עמ’ 27-28 .)
גם מרשה סינטר )Sinetar Marsha )
שינוי תודעתי 85
2
בספרה: ”Mystics and Monks as People Ordinary”
מתייחסת למודעות הקוסמית )הארה — בלשוננו( במונחים של
חוויית שיא — Experience Peak” :חוויית השיא היא קריטית לכל
דיון על המסע המיסטי, כי דרכו ובאמצעותו היחיד יכול לרכוש
מבט על וחודר של מה שהוא במיטבו, אל מה שהוא כשהוא פשוט
‘הוא’. חוויית השיא אומרת חווה עצמו כישות, במקום משהו
שעומד להתרחש. הוא גם חווה ישירות… את הטבע הטרנסדנטי של
המציאות. הוא נכנס למוחלט, והופך לאחד עמו. ולו גם לרגע אחד.
זהו רגע שמשנה חיים, שבו הדעת מפסיקה, שבו הטבע הפרדוקסלי
של שינוי לא משתנה פותח עצמו בפניו”… “חוויית השיא מרחיבה
את שדה התודעה של האדם כך שיכלול כל דבר ביקום… היא חש
‘שיש’ לו הכול כי הוא חווה את הכול בתוכו. שדה זה הוא מה
שהמחבר ג’וזף צ’ילטון פירס מכנה בשם ‘סדק בביצה הקוסמית’.
פירס גם מדבר על מונח בשם: מטאנויה, שהיא הטרנספורמציה של
כל מערכת האמונה של האדם… הוא כותב על האינסייט המלבב
שעושה את כל הדברים ‘חדשים שוב’, הרגע המאחד, המשלב,
שמעניק לאדם הבזקים על כך שכל הדברים מחוברים בינם לבין
עצמם… המערך של מיקרו מקרו של היקום, יחסים מתחברים של
כל בני האדם”.
גם אלן ווטס וג’יימס רדפילד מספקים תיאורים מטמורפיים של
‘חוויית השיא’.
הגיבור בספרו של ג’יימס רדלפילד ”הנבואה השמיימית”
)הוצאת אופוס, 1994 )מדבר על כך שהוא הביט בענפי העץ וחווה
לא רק קליטה ויזואלית של המאורע, אלא גם תחושה פיזית, כמו
for Lifestyles: Mystics & Monks As People Ordinary 2
Marsha by. 2007 1 July — Paperback Wholeness Spiritual
.Press Paulist: Publisher). Author (Sinetar
86 גבריאל רעם
הענפים הנעים ברוח היו השערות שעל גופו. ובלשונו שלו: “אני
קולט הכול כמשהו שהוא חלק ממני. כמו שישבתי על פסגת ההר
מביט החוצה אל הנוף הנפול ממני לכל הכיוונים, זה הרגיש בדיוק
כמו משהו שידעתי כל הזמן, כאילו שגופי הוא רק הראש של גוף
הרבה יותר גדול המורכב מכל מה שאני מסוגל לראות. חוויתי את
3 כל היקום מביט החוצה על עצמו דרך עיניי”.
אלן ווטס, מומחה לזן בודהיזם, בספרו האחרון: “Book The”
אומר דברים ברוח דומה: “וכך הקו המפריד ביני ובין מה שקורה
לי נמס ואין מקום מפלט לאגו אפילו לא כעד פסיבי, אז אני מוצא
עצמי לא ‘בתוך’ העולם, אלא ‘כעולם’ שאינו לא פזיז או קומפולסיבי.
מה שקורה אינו אוטומטי וגם לא שרירותי… הוא פשוט קורה, וכל
ההתרחשויות הן באותה עצמאיות הדדית בדרך שנראית הרמונית
בצורה שלא תאמן”.
אלן ווטס מתאר כי “במצב התודעה החדש התחושות והרגשות
הם יותר פסיביים, זה לא קורה לך ומטלטל אותך עם כל רגש
ותחושה, אלא זה עכשיו יותר כמו עלה ששט ברוח, אך התחושה
היא שאתה גם הרוח וגם העלה; העולם שמחוצה לך הוא אתה
כמו העולם שבפנים. הם נעים ביחד ללא הפרדה”. אך למה בדיוק
הכוונה? הוא מסביר שבמצב תודעה זה הגוף אינו סתם ערמה של
בשר שמונשמת על ידי אגו, “יש לך תחושה שהאדמה מתחתיך
מחזיקה אותך והגבעות מרימות אותך כשאתה מטפס עליהן. האוויר
נושם את עצמו לתוך ומחוץ לריאותיך. ובמקום להסתכל ולשמוע,
קולות ואורות באים אליך מעצמם. העיניים רואות והאוזניים
שומעות בדיוק כמו שהרוח נושבת והמים זורמים. הזמן נושא
you Who Knowing Against Taboo the On: Book The 3
.house random Penguin. 1989, 28 August — Paperback. are
.(Author (Watts Alan by
שינוי תודעתי 87
אותך עמו כמו נהר, אך אף פעם לא זורם מחוץ להווה; ככל שהוא
ממשיך כך הוא נשאר… וכל המרחב והחלל הופכים להיות התודעה
שלך”.
88
האלכימיה של העצמי
“משימתו הגדולה ביותר של אדם בחייו היא ללדת את עצמו”.
אריך פרום
“.dying busy is — born being busy not is who He“
Dilan Bob
“מַ תִ י כמחצב כדי להפוך לצמח, מתי כצמח כדי להפוך לחיה, מתי
כחיה כדי להיעשות אדם. אמות כאדם ואתעלה בלבוש מלאכי”…
ּ מולאנא ג‘לאל א-דין מוחמד רומי
“מי שאינו מסוגל להיוולד מחדש לידה רוחנית — נוח לו שלא נולד”.
נחום סוקולוב
“וזוהי חובתנו ומחויבותנו, מעצם היוולדנו, להפוך לשנאים )טרנסע
פורמטורים( מודעים”.
חאמיד, מתוך: “המחסום האחרון”. עמ’ 54 ,הוצאת פראג.
שינוי תודעתי 89
שינוי של העצמי
מוטו: אדם לא ישתנה אלא אם כן האני הישן יפנה מקומו ויצמיח
מתוכו את האני החדש.
הסבר: האני הישן הוא כמו שיני חלב, החייבות לפנות מקומן
לשיניים הקבועות. רוב בני האדם, אלא אם כן יעברו תהליך של
לידה חדשה, יחיו עם ‘שיני החלב’ כל ימיהם, או לשון אחר: הם
לא יתבגרו ברמת ההוויה, כלומר לא יתרחשו. כדי שהאדם יתרחש,
יקרה, יהיה — הוא חייב לעבור תהליך של טרנספורמציה, דהיינו על
האני הישן להישמד באש.
האש מתחילה בניצוץ שהוא תוצר של חיכוך, וזה נוצר בעקבות
מאבקו של האדם בשני כוחות גדולים הפועלים עליו — מתוכו
ומחוצה לו: ההשתוקקות הפנימית להתעלות רוחנית מחד גיסא,
והמציאות החיצונית מאידך גיסא.
המאבק יוצר דחיסה וחיכוך. הדחיסה יוצרת אינטנסיביות
פנימית )פחם נדחס ליהלום( והחיכוך יוצר חום )רכיכה מתחככת
בגרגר של לכלוך ונוצרת פנינה( ומצית את הבעירה הפנימית, את
האש המאכלת האוצרת בתוכה את החום האדיר המסוגל לאכל
את האני הישן )שהוא למעשה סך כל האגו פלוס ההתגבשות של
תדפיסים חברתיים מעוותים(. מתוך הברזל נוצר זהב ומתוך האפר
צומחת נוכחות חדשה, בדומה לפיניקס )עוף החול( המיתולוגי
הצומח מתוך האפר של עצמו )באופן דומה נוצרת הפנינה מרכיכה,
היהלום מפחם, פרפר מגולם ולהבה מפתיל(, כך נוצרת עצמיות
חדשה, פרי אותנטי שמחובר לעץ החיים.
אזרח היקום המשוחח עימו )עם היקום( בשפתו — שפת ההוויה.
אפשר להיות רכיכה או גולם ולהתנהג כמו פנינה או פרפר, אך
רכיכה היא רכיכה וגולם הוא גולם, ורק הפנינה היא פנינה והפרפר
הוא פרפר.
חלק זה עוסק במה שאפשר לקרוא לו — האלכימיה של ההוויה
90 גבריאל רעם
או האלכימיה של הישות. האלכימאים הקדומים האמינו כי אפשר
לשנות את מצב ההוויה )המתבטא ברמת תודעה( ולהביאה לרמות
גבוהות יותר. לרמת התודעה היום-יומית הם קראו עופרת, ולרמה
שאליה אפשר להגיע רק לאחר עבודה המובילה לטרנספורמציה
הם קראו זהב. עופרת וזהב במקרה זה הם סמלים למצבים שונים
של תודעה.
“תן לזה להיות עבורך מסתורין גדול וגבוה — לאור הבריאה
— כי דבר כלשהו יכול לאבד ולהעצים את צורתו רק כדי לצוץ
מאוחר יותר מתוך הכלום ולהפוך למשהו שהעוצמה והמצוינות
שלו הם אצילים יותר מאשר היה בהתחלה. שום דבר לא נוצר
בתחילה כ’אולטימא מאטריה’ — בשלב הסופי שלו, הכול נברא
בתחילה כ’פרימה מאטריה’ — החומר המקורי. ואז בא וולקן )או
האש הטרנספורמטיבית( ועל ידי אמנות האלכימיה — מפתח אותו
לתוכנו הסופי… מכיוון שמשמעותה של האלכימיה היא: להביא
לשיא משהו שעדיין לא הושלם, להשיג את העופרת מתוך חומר
הגלם ולהתמיר אותו לתוך מה שהוא יועד לו. בהתאם לזאת ובאותו
האופן — עליך להבין כי אלכימיה זה לא שום דבר מלבד האמנות
שעושה את הבלתי טהור — לטהור, דרך אש… היא יכולה להפריד
את המועיל מהלא מועיל, להתמיר אותו אל מצבו הסופי ולמהות
האולטימטיבית שלו”.
עד כאן קטע מדהים של פרסלסוס מהונהיים, שגם נקרא: “הרמס
השוויצרי” או תיאופרסטוס פרסלסוס, במילותיו הוא )תרגום
שלי(. פרסלסוס נולד ב-1493 והיה כנראה האלכימאי-הרופא
הדגול ביותר בימי הביניים. שם הקטע המתורגם הוא: “אמנות
הטרנספורמציה”, ומעתה פיתוח ופרשנות שלי לרעיונותיו של
פרסלסוס: פרסלסוס עובר לדבר על טרנס-מוטציה ועל ההבדל
בין טרנספורמציה וטרנס-מוטציה, וההבדל מתגלם במילה: טרנס-
שינוי תודעתי 91
סובלימציה: טרנספורמציה היא שינוי, בטבע הכול משתנה, או
כלפי צמיחה או כלפי ניוון. טרנס-סובלימציה היא התמרה, שינוי
של חומר גס לחומר עדין )סובליים, משהו שמימי(. ההתמרה שאנו
מכירים בתרבותנו היא האומנות, שלוקחת את הסבל הקיומי של
האומן ומתמירה אותו ליצירה אומנותית. ואילו טרנס-מוטציה היא
התמרה שגורמת לשינוי מוחלט )מוטציה( ממצב צבירה אחד למצב
צבירה אחר, מברזל לזהב, מזחל לפרפר.
מעניין לציין כי פרנץ קפקא גם דיבר על אלכימיה בסיפורו הגאוני
על אדם ההופך לשרץ. רק שכאן יש לנו הליך הפוך בתכלית — קפקא
מדבר בדיוק על אותו המרחק, הוא רק מסתכל עליו מן הקצה השני
של המשקפת כאומר כי האדם היה פעם נכון וכי הוא עבר תהליך
אלכימי של דמוניזציה והפך לשרץ. הדבר דומה לדבריו של יוג’ין
יונסקו שאמר שהאדם המודרני הופך לקרנף )הנאצים כמטאפורה
לאדם היום-יומי(. שניהם מדברים על אלכימיה הפוכה, ומה שנאמר
כאן הוא שכדי להפוך משרץ או קרנף )שזה האדם המצוי, לטענת
האלכימאים( לאדם נורמלי צריך להיוולד מחדש, וזה בעצם אותו
המסר.
גורדייף מדבר על כך כי בין בני האדם יכול להיות פער גדול
יותר מאשר בין אדם לחיה. על מה כולם )יעקב נידלמן, יונסקו,
קפקא וגורדייף( מדברים? הם מדברים על כך שאין זה מספיק להיות
חי, יש גם רמות חיים, כמו שאנרגיה יכולה לחיות במוצק )פחם(,
נוזל )נפט(, אוויר )גז(, חשמל )אנרגיה אלקטרומגנטית( או אנרגיה
אטומית — כך גם האדם יכול לחיות ברמות שונות של הוויה. הדרך
שבה ההוויה עובדת עם המציאות זו התודעה, שינוי ברמת ההוויה
יביא לשינוי ברמת התודעה. ההוויה מתבגרת, התודעה מתפתחת.
לדבר על מצב תודעה, ובעיקר על שינוי במצב התודעה, זה דבר
שקשה להסבירו למי שנאחז בתפיסה שלא קיים מצב תודעה גבוה
מזה שיש לנו. )למה הדבר דומה? לזחל המסרב להאמין שישנם
פרפרים.(
92 גבריאל רעם
האלכימיה אולי עסקה פעם באמת בניסיונות מעבדה להפיכת
עופרת לזהב, אך האלכימיה האמיתית הייתה תמיד זו של התודעה.
אלכימיה זו, אומר הפרופסור לפילוסופיה יעקב נידלמן )Jacob
Needleman )מאוניברסיטת סן פרנסיסקו, היא שיטה ואורח חיים,
דרך. היא הייתה קיימת בימי הביניים ומעט אחריהם, והיא נוגעת
בצורתה האותנטית בשינוי שעובר אדם ממצב הרחוק מאוד מן
הפוטנציאל שלו, שבו הוא יצור הישן שנת ישרים, מפוזר, בלתי
מודע, מלא אשליות ואגו — למצב של ערות, מודעות, חיבור לאמת
הפנימית ומיצוי של הפוטנציאל. לזה התכוונו האלכימאים הקדומים
כשהשתמשו במילה “עופרת”, העופרת ההופכת לזהב היא כאדם לא
בוגר ברמת ההוויה — ההופך לאדם מלא יכולת אנושית, אדם בעל
מודעות, אור, הבנה וחוכמה. כל המנגנון, כל שפת האלכימיה היא
צופן, הקשור בהשתנות פנימית. השתנות זו היא למעשה התעוררות
של יכולות התפיסה והתודעה.
אחד הביטויים השלמים של ההבדל בין מצב ה”עופרת” ומצב
ה”זהב” מצוי במשל המערה הנפלא של אפלטון:
“ולאחר מכן”, אמרתי, “צייר-נא בנפשך מצב כדלהלן, ויהא לך
משל לתכונתו הטבעית, אשר לחינוך וחוסר — חינוך. תאר לך בני
אדם שוכנים מתחת לפני האדמה במעין מערה, שיש לה מבוי כניסה
ארוך פתוח לרווחה כלפי האור, לרוחבה של המערה כולה. בתוכה
הם אסורים בילדותם, כבולים בשוקיהם וצוואריהם, עד שאין בידם
לשנות מקומם, ואינם רואים אלא לפניהם, כיוון שאין ביכולתם
להסב ראשם מפאת הנחושתיים, הרחק מאחוריהם, ולמעלה מהם
דולק אור של אש, ולמעלה, בין האש ובין האסירים, ישנה דרך
שלאורכה צייר לך — נבנתה חומה, כאותן המחיצות המפרידות בין
עושי הלהטים וקהל הצופים, שמעליהן הם מראים את להטיהם”.
“רואה אני”, אמר.
“ועוד ראה-נא שלאורך החומה הזאת נושאים בני אדם כלים
למיניהם שבולטים מעל החומה, ופסלי אנשים ושאר בעל חים
שינוי תודעתי 93
העשויים אבן ועץ וחומרים מחומרים שונים, וכדרכו של עולם, חלק
מנושאי הפסלים ישמיעו קולות, וחלקם — ישתוקו”.
“משונה”, אמר, “תמונתך, ומשונים אסיריך”.
“הם דומים לנו”, אמרתי אני, “שכן הגע עצמך; שמא סובר אתה
ראשית כל, שאנשים הנתונים במצב זה כבר ראו שמץ דבר משל
עצמם ומשל חבריהם לכלא חוץ מצלליהם, הנופלים אל קיר המערה
שלמולם מחמת האש )שמאחוריהם(?”
“וכי כיצד יראו יותר מזה”, אמר, “כשיהיו אנוסים כל ימיהם
לבלתי הניע ראשם?”
“ומשל הדברים הנישאים )ובולטים מעל החומה?( כלום ירא
יותר מצלליהם?”
“מובן שלא”.
“ואם יוכלו לדבר איש עם רעהו, כלום לא יהיו מובטחים במה
שירא, שאלה הם הדברים עצמם?”
“בהכרח”.
“ואם גם הד יהא בו באותו הכלא, מהקיר שלמולם? שמא יהיו
סבורים, לדעתך, שעה שאחד העובדים ישמיע קולו שלא הצל
העובר לפניהם השמיע את הקול, אלא משהו אחר?”
“חי זיוס! לדעתי, לא!” אמר.
“ומכל הבחינות אפוא”, אמרתי אני, “יראו אנשים אלה את צללי
החפצים כאמת שאין בלתה?”
“הכרח גמור”, אמר.
“התבונן-נא אפוא”, אמרתי אני, “בדרך בה ישתחררו מכבליהם
ויירפאו מסכלותם, אם לפי טבע הדברים לא תהא עשויה כדלהלן:
שעה שאחד מהם יותר מכבליו ויוכרח לפתע לקום, להפנות צווארו,
ללכת והביט כלפי האור, ובכל אלה יתייסר בייסורים, ומחמת
הנצנוץ לא יוכל להביט אל הדברים הללו, שאז ראה צלליהם, מהו,
לפי דעתך, שיאמר אותו איש, אם מישהו יבוא ויגיד לו, שאז ראה
הבלים, ואילו עכשיו ישרה ראייתו יותר, כיוון שנתקרב כל שהוא אל
94 גבריאל רעם
היש, והופנה אל דברים אמיתיים יותר? ומה גם, אם יצביע על כל
דבר מהדברים העוברים לפניהם, ויכריחו להשיב על שאלתו: מה
הוא זה? כלום אינך סבור שיהא שרוי במבוכה, ויאמין שמה שראה
אז היה אמיתי יותר ממה שמראים לו עכשיו?”
הרבה יותר”, אמר.
“ואם שוב יצטרך להתחרות עם אסירי עולם אלה בהבחנת
הצללים הללו, בעודו מוכה סנוורים ובטרם ירגיל עיניו. ואם ארוך
למדי יהיה הזמן עד שיסכין, כלום לא יהא לצחוק ויאמרו עליות
שחזר מעלייתו למעלה בעיניים מקולקלות, ואף הניסיון להגיע
למעלה אינו כדאי? וכל השולח ידו להתירם ולהוליכם אל על לא
יהרגוהו אילו יכלו באיזו דרך שהיא לתפוס אותו ולהרגו?”
“בוודאי”, אמר.
והנה”, אמרתי אני, “את המשל הזה, גלאוקון יקירי, יש לייחס על
כל פרטיו למה שנאמר קודם, המשל את המדור המתגלה לראייה —
למשכן שבכלא, ואת אור האש לכוח השמש: ואם תשווה את העלייה
למעלה ואת החזות הדברים של מעלה לדרך הנשמה אל-על, אל
תחום המושכל, תפרש אל-נכון את תקוות נפשי, והרי זאת ביקשה
לשמוע. ואלוהים יודע אם תקווה של אמת היא; אולם מה שנראה
לי, כך הוא נראה. לאחרונה ובדי עמל תתגלה בתחום המושכל
דמות הטוב: ואילו לאחר שתיראה, יבוא רואה לידי מסקנה, שהיא
היא לעולם כולה עילת כל מה שהוא נכון ונאה, באשר היא מולידה
בנראה את האור ואדוני האור, ודרומת במושכל, ששם היא עצמה
הגבירה, לאמת ולשכל ואותה חייב לראות כל מי שמתעתד לפעול
בתבונה, ברשות היחיד או ברשות הציבור”.
“כמוך”, אמר, “הריני מוחזק בזה גם אני, ככל שהיד משגת”.
“הבה, אפוא”, אמרתי אני, “וגם בכך היה-נא מחוזק כמוני, ואל
תתמה על הללו שהגיעו עד כאן, משום מה הם מסרבים לעסוק
בענייניהם של בני האדם, ותמיד נדחפות נשמותיהם אל על, שהרי
הדעת נותנת שכך הוא, אם אמנם דומה הדבר למשל שהבאנו”.
שינוי תודעתי 95
“ודאי שהיא נותנת”, אמר.
“וכי מה. כלום בכך יש, לפי דעתך, משום תמה”, אמרתי אני,
“אם מי שילך מחזיונות אלוהיים לענייני אנוש, יהא פגום בהליכותיו
וייראה מגוחך עד מאוד, אם בעוד מוכה סנוורי, ובטרם יסכין די
הצורך לאפלה שם, יהא עליו להתנצח בבתי דין או בכל מקום אחר
על צללי הצדק או צללי פסליו של הצדק, ולריב על דרך לפי כל
דרך בה מצטיירים עניינים אלו בלב בני אדם שמימיהם לא ראו את
הצדקה עצמה?”
“שום תמה לא יהיה בכך”, אמר.
מתוך אפלטון, “פוליסיאה”, ספר ז’, עמ’ 421-425 .כתבי אפלטון
בתרגום י’ ליבס.
מה שאפלטון בעצם אומר כאן הוא שאנו משולים למי שנולדים
וחיים כבולים במערה תת קרקעית חשוכה. ראשינו כה כבולים
ומקובעים בחוזקה, עד כי ביכולתנו לראות רק את הקיר שלפנינו,
שעליו מוקרנים צלליהם של החפצים ודמויות שמאחורינו. מאחר
שאנו כה כלואים שם כל ימינו, אנו מדמים בנפשנו שהצללים שאנו
רואים הם המציאות. איננו מודעים לכך שאלו רק צללים שמטילים
החפצים שמאחורינו, המוארים באש שמאחוריהם. אפילו האש
השופכת את האור אשר יוצר את הצללים שעל הקיר אינה המקור
הראשוני. לדברי אפלטון, המקור הראשוני הוא השמש )ממנה באה
האש( והוא נמצא מעל פני האדמה. אנחנו כבולים שם במערה, ולא
זו בלבד שאנחנו רגילים לכך, אלא אף מעדיפים זאת ואוהבים את
זה. הקושי הגדול ביותר הוא לשכנע את מי שחי במערה לנסות
ולהשתחרר מן הכבלים ולהפנות את מבטו לאחור כדי לראות את
המציאות האמיתית. אולם הפניית המבט בלבד אינה מספיקה —
אנשי המערה היו כבולים כל כך הרבה זמן, עד כי בהפניית המבט
בלבד לא יצליחו לראות את אורה של המציאות. עליהם להפנות את
כל גופם, כלומר את כל הווייתם.
96 גבריאל רעם
אפלטון אומר שאנחנו זקוקים למישהו שראה את האור, את
השמש, שירד אלינו וישכנע אותנו — הנמצאים במערה — שאכן
אנחנו חיים במערה. זהו תהליך מכאיב של גילוי, שבו על האדם
להתמודד עם ההכרה שהוא חי בשקר, באשליה, בתרמית. חזונו של
סוקרטס היה להתחיל להראות לבני האדם שלמעשה אין הם יודעים
ומבינים את מה שהם חושבים שהם יודעים ומבינים. זה סיבך אותו
בצרות כפי שאנו יודעים.
גם ההוגה ההודי פטנג’לי מביע רעיון דומה ב’יוגה סוטרה’
שלו: “אין אנו פוגשים לעולם מציאות אובייקטיבית אלא רק את
המציאות לפי ראות עינינו, ויותר מזה — לפי מה שעינינו חפצות
לראות”.
השאלה הנשאלת היא, האם אפשרי שיצליח האדם להשתחרר
מכבלי העבדות שלו במערה ויוכל להתבונן ישירות באש מבלי
להתעוור? )ארבעה נכנסו לפרדס, נאמר במקורותינו, ורק אחד יצא
בלי להתעוור — ר’ עקיבא(.
פרופ’ יעקב נידלמן אומר, שהטבע כולו הוא השתנות אחת
נמשכת. הכול בטבע נמצא בתהליך של שינוי. ההשתנות הפנימית
שאנו מדברים עליה אינה מתרחשת מעצמה כמו יתר השינויים.
היא תהליך השינוי שעובר אדם ממצב של פיזור וריבוי ואשליות
למצב של הוויה מגובשת שלמה אחת, בעלת איכות גבוהה.
ממצב של חיים מכניים וחוסר מודעות עצמית למצב של עוצמה
פסיכולוגית, אנרגטית ותודעתית. תהליך כזה מתרחש באמצעות
חוקים ברורים אך עלומים לגבי הרוב. דבר אחד ברור אפשר לומר
בשלב זה של הדיון: אנו קשים מדי כלפי עצמנו וכלפי החיים. אם
לא נתרכך לא נוכל לעבור לשלב הבא מזחל לגולם. כפי שכתב
לאו טסה:
שינוי תודעתי 97
.”weak and tender is he ,born is man When
.hard and stiff is he ,death At
,trees as well as grass the ,things All
.alive while supple and tender Are
.dried and withered are they ,dead When
,death of companions are hard and stiff the Therefore
.life of companions are weak the and tender The
(600. C.B. fl (Tzu-Lao
98
טרנספורמציה וריקבון
“ניוון הוא תחילתה של כל לידה… הוא משנה צורה ומהות, את
כוחותיו וסגולותיו של הטבע. ניוון הוא המיילד של דברים גדוע
לים מאוד, הוא גורם לדברים רבים להירקב כדי שפרי אציל יוכל
להיוולד, שכן הוא ההיפוך — הוא מותה וחורבנה של מהות הדברים
הטבעיים. הוא מביא עימו את הלידה והלידה מחדש של צורות
משופרות פי אלף. ואלו המסתורין הגבוהים והגדולים ביותר של
האלוהים, הרז והנס העמוקים ביותר שגילה לבן תמותה”.
מתוך: “deorum natura de “מאת תיאופראסטוס פארסלסוס.
)תרגום: ג.ר.(
*
פרסלסוס מדבר כאן על הדוגמה הקלאסית של מוטציה של זרע
לפרי, ואומר דבר מעניין מאוד: הסוכן שגורם לטרנס-מוטציה
הזו מזרע לפרי הוא הריקבון… כאן אני משליך את הדוגמה של
פרסלסוס על מצבו הפנימי של האדם: כדי שההוויה הפנימית של
האדם תבשיל )תגיע למצב של פרי או באנאלוגיה אחרת, לפרפר(,
על האגו )מצב של זרע( שקדם לה להירקב ולהיעלם. וזה המסתורין
הגדול, אומר פרסלסוס, הריקבון הוא ההתחלה של כל לידה,
הריקבון משנה את הכול, כפי שהריקבון של מזון בקיבה משנה
אותו והופכו לסם חיים עבור הגוף. ריקבון הוא המיילדת, וזה — לפי
שינוי תודעתי 99
פרסלסוס — המסתורין הגדול של החיים. וכאן אני ממשיך לפרש
את פרסלסוס; המשל של פרסלסוס בנוגע למצבו הנפשי והקיומי
של האדם הוא שהאגו צריך להירקב ולמות בדיוק כמו שעל הזרע
להירקב כדי שמתוכו יצמח פרי ההוויה של האדם הבוגר. אך האגו
אינו רוצה למות, והוא ממשיך להיפגע ולהיעלב, הוא מתפרץ ונכנס
למאבקי כוח, ונכנס ללחץ ורוצה להיות במרכז. זהו מצב של ילד
שעדיין לא מעוצב, מצב של יצרים ורגשות אינפנטליים, היוליים
)ראשוניים(, לא ממוגנטים עדיין על ידי משהו גדול יותר.
כפי שהמזון בזרע הוא התשתית להתפתחות ועיצוב הפרי, כך
היצרים והכוחנות והפנטזיה באגו של הילד הם מזון לצמיחתה של
הוויה בוגרת מגובשת )מרכז כובד קבוע ובלתי משתנה. מרכז מגנטי
גבוה(. לילד יש אגו, לבוגר אמורה להיות הוויה קבועה ובשלה. לילד
יש ‘אני’, לבוגר אמורה להיות ‘עצמיות’. הילד משחק ומשקר כדי
להעצים את האגו שלו )שרידות(, והבוגר אמור ליצור ולשמור על
אותנטיות כדי להיות בקשר אינטימי עם העצמיות שלו )יצירתיות(.
ואיך נהרס האגו? ובכן, מה שהורס את המרקם של הזרע וגורם
לו להירקב הם מים. מה שהורס את המרקם של חומר אורגני, חלב,
בשר, לחם — הוא אוויר )לכן יש אריזות ואקום בסופרמרקטים(. ומה
הורס את האגו? אמפתיה וחום אנושי… כן, כן… בתרבות האנושית
למדנו לבודד את האגו מזרם החיים: לובשים מסכות ושריונים
והאגו שורד, אך הוא צריך להירקב באמצעות הזרמה של חמלה,
אמפתיה וחום אנושי — כל אלה לאגו הם כמו מים לזרע או אוויר
לחומר אורגני. אנו חיים בחברה קרה, תחרותית, לא אישית. מצב
זה משמר ומקשה את האגו כזרע עקשן, שבמקום להיות המבוא
לקראת העיקר הוא הופך לש”ג, שבמקום לכוון מבקרים אל מפקד
המחנה הוא משחק כאילו הוא מפקד המחנה וחוסם אותם מלהגיע
אליו.
*
100 גבריאל רעם
“שפיות אמיתית כוללת — בצורה זו או אחרת — את התמוססותו
של האגו הנורמלי, העצמיות המזויפת הזו המתאימה עצמה למע
ציאות החברתית המנוכרת שלנו, )כך שמתוכו ]ג”ר[( יצמח מתווך
פנימי ארכיטיפי של העוצמה הקדושה, ודרך המוות והלידה מחדש
הזו ודרך מיסוד מחדש של אגו מתפקד מסוג חדש, האגו הוא עכע
שיו משרת של הקדושה ולא עוד הבוגד בה”.
ר”ד ליינג
101
להעתיק את מרכז הכובד אל רמת התודעה
כולנו חיים את חיינו בתחושה שאלה החיים. אך זו רק הרמה שבה
מצאנו עצמנו. אפשר להגיע לרמה גבוהה יותר. למה הדבר משול?
לאדם שחי במרתף אך מעליו גורד שחקים, והוא כל הזמן מדבר
עם אנשים שגרים במרתפים כמוהו, והוא כמעט לא פוגש אנשים
שמדברים על הקומות שמעל.
רוב בני האדם לכודים ברמה הפסיכולוגית )המרתף(,
כשהדיקטטור הוא הרגש. אנו רוצים להרגיש טוב ולא להרגיש לא
טוב. זה מה שמשפיע על ההחלטות שלנו. כל עבודה של מודעות
והעלאת רמת התודעה היא בלהעתיק את מרכז הכובד מהרגשות
לתודעה )קומה עליונה בגורד שחקים(. התודעה מחליטה אם אדם
יחצין רגש שלילי או לא. עד עכשיו הרגש החליט, ועל פי מה הוא
החליט? על פי קריטריון מאוד פשוט. נעים לי לא נעים לי. למעשה,
מה מותר האדם בעל התודעה מהיצור נטול התודעה? להתגבר על
האימפולס )הדחף( שבא מעולם הרגש. תולעת שמתקדמת לכיוון
מסוים תפסיק לעשות זאת אם תידקר מספיק פעמים. כעבור זמן מה
היא לא תתקדם לאותו כיוון אלא תבחר כיוון אחר )על פי תאוריית
הרפלקס של פבלוב(. לנו בעזרת התודעה יש יכולת להתגבר על
הרפלקס של פבלוב. אם אדם רוצה להתחזק מבפנים הוא חייב
ללכת נגד הרפלקס הזה, נגד כל תגובה מכנית. הדוגמה הטובה
ביותר היא חדר כושר; הרפלקס הטבעי ירחיק אותנו ממכונות שיש
בהן משקולות כבדות שאנחנו צריכים להרים. זה עושה לנו לא טוב.
102 גבריאל רעם
אדם בעל תודעה גופנית הולך למכון ואומר: אני דווקא אאמץ את
השרירים, ככל שאני הולך נגד משהו שהוא יותר כבד ממני אני מחזק
את עצמי יותר. זאת אותה אנלוגיה; מה שמכניס אדם למכון כושר
זאת התודעה. מה שמשמר אותו שם זאת התודעה, עד שזה הופך
לאוטומטי. זה הופך לאוטומטי ברגע שהמוח קולט את המסר של
אדונו בכך שהוא מתחיל להפריש אנדורפינים. כלומר בשלב כלשהו
המוח קולט שזה מה שהוא רוצה. ואז מה שהיה חיצוני הפך לפנימי,
הקושי החיצוני הצליח להיכנס פנימה. התודעה אמורה לאלף את
כל שמתחתיה. כך אמור ויכול להיות המצב אם מרכז הכובד הוא
ברמת התודעה.
103
היכולת להכיל מתח בינקוטבי
כששואלים אדם מה הוא רוצה בחיים, התשובה בדרך כלל
מסתובבת סביב ‘קוטב הטוב’. רוב בני האדם רוצים שיהיה להם טוב
כמה שיותר, ושיהיה להם רע כמה שפחות. במילים פשוטות: להיות
מאושרים. זה נשמע הגיוני מאוד. הגיוני, אך סותר את עקרונות
החיים. החיים בנויים על מתח בינקוטבי. למשל גבר ואישה, יום
ולילה, ערות ושינה, נעורים וזקנה, כיווץ והרפיה, כניסה ויציאה.
למעשה, החיים בנויים על זה. בתא יש טעינה חיובית, שלילית
וניטרלית. השריר מתכווץ ומתרפה. האוויר נכנס ויוצא וכו’. רק
כשזה מגיע לתחום הפסיכולוגיה של האדם, הוא רוצה רק קוטב
אחד, קוטב ההנאה.
ברגע שמבטלים קוטב אחד, האדם נחלש. הקשר נחלש. ברגע
שבן זוג אחד משתלט על השני, ולשני אין משקל ונפח ביחסים,
היחסים נחלשים. אך קשה להחזיק מתח בינקוטבי. זה גורם לחוסר
נעימות, למתח, הם מתנגשים זה בזה, סותרים זה את זה. וכל עוד
לא תימצא סינרגיה ביניהם — הגוף או המערכת לא יוכלו לתפקד
ולבסוף יתפרקו. החוכמה היא לחיות עם קטבים, להכיל את שניהם
ולא להיפטר מאחד מהם.
החוכמה היא לחיות עם מתח הניגודים שבין הקטבים. ככל
שאדם חי עם מתח קוטבי חזק יותר ועם כמה שיותר ניגודים — זה
רק מחזק אותו. כששני הניגודים קיימים בתוך האדם, והוא יכול
להכיל את שניהם, זה רק מחזק.
104 גבריאל רעם
אנו בורחים מקונפליקטים פנימיים או לא יודעים איך להתמודד
עימם. הקונפליקט הפנימי הוא מכון כושר פנימי, שבו מעלים את
סף סיבולת לב-ריאה הפסיכולוגיים שלנו. הדואליות הפנימית,
הסתירה, הפרדוקס — הם סם החיים ברמה הגבוהה שלהם.
ברגע שאנו מפנימים קונפליקט ומנסים לחיות עם הסתירה
הפנימית, הוא כבר אינו קונפליקט, הוא כבר מתח פנימי. למשל,
אדם שצריך להחליט אם בן אדם אחר ייכנס למצב מסכן חיים. האם
אני מסכן את החיים שלו או לא מסכן את החיים שלו? זה קונפליקט
גדול מדי עבורי, אני לא אעמוד בזה וגם אתה לא תעמוד בזה. אבל
אם ניקח רופא שצריך להחליט בתוקף העבודה שלו אם בן אדם
נכנס לניתוח מסכן חיים או לא, הוא מסוגל להכיל את זה. אם בן
אדם מת במהלך הניתוח הוא יכיל את הקונפליקט שההחלטה שלו
גרמה למוות.
נכון שזו העבודה שלו, אבל באיזשהו מקום בתודעה שלו קיימת
היכולת להכיל את הקונפליקט, הוא יכול לחיות את זה. אדם אחר
אינו יכול לחיות את זה. הקונפליקט הזה יהרוס אותו.
אז צריך ללמוד לחיות עם הקונפליקטים בצורה כזאת שהם כבר
אינם מפריעים לנו.
ברגע שזה לא מפריע לך זה מחזק אותך. לרוב האנשים אין מתח
פנימי, הם שטוחים. הם ריקים. אדם יכול להתרוקן ברגע שהוא
נפטר מקוטב אחד. מה שנותן לך כוח זאת היכולת להכיל ניגודים.
ברגע שיש מפגש בין קוטב חיובי לשלילי נוצר מתח חשמלי, אך
כשמבטלים קוטב אחד המתח החשמלי כבר לא קיים.
להלן דוגמה הפוכה, ברגע שאתה מפריד בין קטבים כמו בפצצת
אטום הם תוקפים זה את זה ונוצר פיצוץ. כשאתה מאחד בין שני
קטבים, אתה בורא עולם. כשאתה מפריד ביניהם — אתה מחריב
עולם. אבל כדי לברוא עולם אדם צריך להחזיק בניגודים: שנאה
ואהבה, משיכה ודחייה. התודעה והעוצמה הנפשית נבנות ממספר
הניגודים שיש ביכולתך להכיל במצב נתון. שאיפה לאושר מעצם
שינוי תודעתי 105
טבעה מבטלת קוטב — קוטב הכאב, קוטב הסבל, קוטב הבדידות,
קוטב האין אונים, קוטב החרדה.
היכולת להכיל שני קטבים נוגדים במצב נתון נותנת לך את היכולת
להתעלות ולהגיע לרמה שמעל לשניהם.
הקוטב השלילי מפריע לנו, אך אם לא נוכל להכיל אותו חיינו
יהיו חסרי עוצמה ועומק.
רוב האנשים מקורקעים באותה הרמה רוב הזמן. והסיבה, בין
היתר, היא אי יכולתם להכיל את הקוטב השלילי. ואי היכולת להכיל
את הקוטב השלילי נובעת מן האובססיה שלנו לאושר מיידי ותמידי.
עם זאת, אין הדבר אומר שבן אדם צריך לסבול, זה אומר שהוא
צריך להרחיב את מרחבי ההוויה והתודעה שלו כדי שיהיו שם שני
קונפליקטים בעת ובעונה אחת, ואז הוא הופך לאנדרוגינוס רוחני.
הרמה הגבוהה ביותר של האדם היא רמה שבהגיעו אליה יש לו
יכולת להפרות את עצמו.
האתגר הגדול של האדם הוא להכיל בתוכו את הטעינה החיובית
יחד עם הטעינה השלילית בלי שהאחד ישמיד את השני, וזה יקרה
רק אם האדם הגיע לרמה שבה הוא מבוסס בווקטור הניטרלי. רק
משם הוא יכול להכיל את הפלוס ואת המינוס.
106
קונדליני
“התעוררות הקונדליני היא בריאה של הוויה חדשה.
מרגע שמתעוררת אנרגיית הקונדליני
בתוככי הגוף הזה, נוכל לחוות חופש מוחלט.
גורומאי צ’יטוילאסאננדה
*
שינוי מצב תודעה, או התמרה רוחנית אלכימית, או לידה מחדש, או
הארה, או איך שלא נקרא לזה, נקראים במזרח הרחוק ובהודו בשם
קונדליני או פריצת אנרגיית קונדליני.
ראשית, מה זה קונדליני? הקונדליני היא אנרגיה הנאגרת בבסיס
עמוד השדרה, וכאשר היא עולה למעלה ומגיעה לראש, נוצר מצב
של הארה או לידה מחדש. דהיינו, קונדליני היא אנרגיה צפונה,
האצורה במצב פוטנציאלי ובלתי פעיל, אך כשהיא מתעוררת היא
עולה מעלה ואז היא מתלכדת עם האנרגיה שבראש ונוצר מצב
תודעה ער או מואר או דלוק. זהו איחוד בין שתי אנרגיות, זו של
המלכה הלבנה )שאקטי בהינדית( וזו של המלך האדום שבראש
)שיווה בהינדית(. שאקטי שוכנת בתחתית עמוד השדרה, זו אנרגיה
נשית שמתעוררת ועולה מעלה כדי לפגוש את האנרגיה הגברית,
המלך האדום, שמצויה בראש. וכששניהם נפגשים האדם נולד
מחדש או מתעורר למצב תודעה חדש. שאקטי מיוצגת לרוב על ידי
שינוי תודעתי 107
להבה או נחש, המפותל סביב בסיס עמוד השדרה האנושי. האנרגיה
החבויה ממתינה להתעורר. העדויות הקדומות ביותר באשר לידע
על קונדליני הוא משנת 500,3 לפני הספירה. חפצים מעידים על
כך שבטקסי יוגה עתיקים התייחסו כבר אז לכוח המסתורי של
הטרנספורמציה האישית. לפי כתבים אלה, אנרגיית הקונדליני,
כשהיא מתעוררת במלואה, עולה דרך הנימים בעמוד השדרה,
עוברת דרך הצ’אקרות, שהן מרכזי אנרגיה המחוברים למערכת
העצבים, ומגיעה לצ’אקרה העליונה שבראש.
בהתבטאותה החזקה ביותר היא משנה את ההכרה של האדם,
משחררת את נפשו מן הדחפים התחתונים הכלואים בגוף ומעניקה
ידע של רמת תודעה גבוהה. לעיתים קרובות פריצת קונדליני מלווה
על פי עדויות בקרינת אור חזק.
עדויות עתיקות: מסופר על מוחמד כי בלילה מסוים הוא
התעורר עקב מאור חזק מאוד שפתח את העין השלישית שלו ואז
החל בעצם הקוראן להתגלות בפניו. ובכלל, החוויה של אור חזק היא
דבר שקורה לאנשים שחוו התעוררות, למשל פאולוס ממש התעורר
לשלושה ימים עקב מאור חזק שהאיר מן השמיים. תרזה הקדושה
מאווילה חשה לעיתים קרובות חום חזק מאוד, תחושה של זרימת
אנרגיה, כאב, ואיברי הגוף שלה החלו לפתע לבצע תנועות משונות;
כל אלה עשויים להיות סימפטומים להתעוררות של קונדליני.
עדויות נוספות קיימות בספרות הסופית, הטאואיסטית והשמאנית,
גם בהינדואיזם ובזן, בלימודים האזוטריים של מצרים העתיקה,
הסינים והאינדיאנים, בכתבי הבונים החופשיים, באלכימיה, אצל
ה-Rosicrucians וגם בפילוסופיה של אפלטון. עדויות מודרניות
לכך אפשר למצוא אצל אינדיבידואלים ממקומות שונים ועיסוקים
שונים. למשל לגופי קרישנה זה קרה בשנת 1937 ,בחודש דצמבר,
קרוב ליום הולדתו השלושים וחמש )Gopi, Kundalini, Krishna
1967, Shabhala: Boston, Man in Energy Evolutionary The ,
1970 .)
108 גבריאל רעם
אצל ג’ידו קרישנמורטי זה קרה ב-1029.8.3 ,שלושים וארבע
שנים אחרי הולדתו ב-1895.5.12 .אומנם התהליך החל אצלו חמש
שנים וחצי קודם לכן, אך הבשיל והגיע לשיא בתאריך זה, שאז הודיע
שהוא עוזב את האגודה התיאוסופית בראשות אני ביזנט ויותר הוא
לא רואה עצמו כגורו, ובכלל יצא נגד כל אמונה ודוגמה דתית שהיא
)Awakening of years The: Krishnamurti ,עמ’ 202 .)
זה קרה ליפני ד”ר הירושי מוטויאמה, Hiroshi Motoyama
Consciousness Higher to Bridges: Chackras the of Theories,‘
1981, House Publishing Theosophical:IL,Wheaton
הוא מספר כי כשזה קרה לו הוא חש שהאנרגיה עולה מן האגן
אל הראש, ויברציות עדינות החלו פושטות בכל גופו, כמו חווה
אורגזמה רכה הולכת ונמשכת. הוא חש את עיניו כמו נדלקו
בשלהבת גדולה, בוערות כמו לפידים. למעשה, ד”ר מוטויאמה
נכנס לתוך מה שאפשר לקרוא לו ‘הממד הגבוה של התודעה’. הוא
החל להתמלא במה שאפשר לתאר רק בשם ‘שלווה אלוהית’, ועם
זאת הוא חווה העמקה והרחבה של המודעות )הוא קורה לה גם
בשם: ‘סופר מודעות’. הוא חש כי לפתע הוא יכול להבין דברים
במהות שלהם(.
אנשים פתאום מתהפכים, זה לא שעולמם מתהפך, הם מתהפכים
או משהו בתוכם מתהפך, ואז הם לא נשארים אותו הדבר. ממש
לא. מבחוץ אולי הם נראים אותו הדבר, שקטים אולי קצת יותר,
אבל משהו בפנים השתנה, משהו התעורר. זה יכול לקרות לאחר
אירוע משפחתי, אירוע שגרתי לחלוטין. למשל האדם שבו זה קורה
מתחתן או נולד לו ילד ראשון, ובבוקר מתעורר אדם אחר. אנשים
אלה מספרים כי עד למהפך הזה היו חייהם לוקים בחוסר איזון
פסיכולוגי. ואז לפתע, מהיום למחר, הם התחילו לחוות השראה
פנימית חזקה, דחף יצירתי אדיר וצורך פנימי בשקט ומדיטציה.
גם במישור הדתי-רוחני הם חווים שינוי. בדרך כלל השינוי הוא
שינוי תודעתי 109
פחות בכיוון של אמונה דתית פנאטית ויותר בכיוון של רוחניות
המבוססת על הומניות. חוץ מזה, נראה שמאז הם מחויבים יותר
לאמת )מה שמביא בדרך כלל לאיבוד חברים מסיבי(.
האני הקודם הוא כמו קליפות של גלעין שמתוכן צמח משהו
רענן, חדש. או יותר נכון, צמח שצמח מתוך צמח.
לא אצל כולם זה קורה בצורה הרמונית, תוך תהליך של דגירה
וצמיחה מאוזן ואיטי. אצל חלקם, במיוחד אלה שזה קורה אצלם
בעקבות מניפולציה, טכניקה, תפילה, יוגה וכו’, זה יכול להיות
מלווה בכאבים, צמרמורת ואף תופעות מנטליות ודיווחים על
הזיות, שיכולות במקרים מסוימים להביא אף לאשפוז.
ומה בעצם קרה להם? ובכן, זה כמו ‘קפסולת זמן’ שהייתה טמונה
בהם שלושים וחמש שנה ויום אחד, בתזמון מופלא )של נישואין
לאחר תקופה ארוכה של חוסר בקשר זוגי אינטימי, או לידה לאחר
תקופה ארוכה של ערירות או מצב אחר(, ‘קפסולת הזמן’ הזו פשוט
התפוצצה מבפנים. האדם קם בבוקר שלאחר לידת הילד או ליל
הכלולות והוא חש אחר, חש תחושה אחרת, גם נפשית וגם ובעיקר
גופנית. כאילו משהו נוקשה בו נמס. הווייתו הפכה רכה וזורמת
יותר, הוא חש תחושה פיזית של זרימה מן המרכז )הבטן( לצדדים —
לקצות הגפיים, ומן התחתית )האגן( כלפי מעלה לכיוון הראש. יש
לו תחושה חזקה של מעין טבעת זוהרת סביב העיניים. כאילו זרע
שהיה מונח בפנים כל הזמן התחיל פתאום להתעורר לחיים ולצמוח
ולמלא את האדם מבפנים, ואלה בעצם כמויות אדירות של אנרגיה
שמתחילות למלא את הגוף. החוויה העיקרית היא של רכות, רכות
עצומה, כמו אלפי נוצות עפות מבפנים וממלאות את חלל הגוף,
ועם הרכות ישנה גם תחושה של אינטימיות עם עצמו. אינטימיות
המלווה בתחושה של שבירות גדולה; האדם חש שבגלל אותו הצמח
העדין שהתחיל ללבלב מבפנים, הוא נעשה שביר מאוד, חדיר מאוד,
ממש כמו אותו צמח עדין ורך שנחשף בבת אחת לאור חזק של שמש
או לזרם חזק של מים.
110 גבריאל רעם
וכך, בתקופה הראשונה שלאחר שינוי מצב התודעה, האדם חש
שכל צלצול טלפון וכל הרמת קול וכל יציאה החוצה — מתוך לחדר
המוגן — הם כמו השלכה של חופן חצץ על שתיל רך; הרעש הקטן
ביותר מזעזע את כל כולו כמו הכה בו רעם. זו תחושה של עדינות,
פגיעות ושבירות. למעשה, זה דומה יותר למעין נשיאה פנימית של
תינוק, שכל רושם של גסות, וולגריות, בוטות או אגרסיביות — יכול
לפגוע בו ואז כל המערכת שלו נכנסת למגננה, נהפכת לעיר מקלט; כל
הדלתות והחלונות נסגרים בבת אחת. ואז אומנם הצמח מוגן, אך האיש
)שמסביב לו( נעשה מנותק ממנו, מפנימיותו, מן הנסיכה המופלאה
שהחל לקרון מבפנים, ובגלל מטח אחד של בוטות היא הפכה לאסירה
והוא למאהב מנותק מן השפע הרך והזוהר שבפנימיותו.
החוויה הזו קשורה עמוקות להתעוררות, להתעוררות משינה.
כל התחושות הן אקוטיות וחזקות ביותר סמוך להתעוררות מן
השינה הפיזית בבוקר. אז האדם מחובר ביותר לצמח הקונדליני
שבתוכו, לישות הרכה הזו ששולחת גלים של מתיקות ואור מבפנים
לכל רחבי גופו, גלים שמפוגגים וממיסים אותו, ואז עם ההתעוררות
נוצרת האינטימיות הרבה ביותר בין האדם שחווה את ההתעוררות
ובין אותה ישות נדירה שמתחילה ללבלב מתוכו. יש רצון לשמר
את אותה אינטימיות, את אותה האזנה פנימית למתיקות הפועמת
הזו, עוד ועוד. מצד אחד הדבר דומה ליחס בין אישה לעובר החי
בתוכה )זה לא עובר במקרה זה מפני שלא מדובר בוולד אלא בישות
רכה, ילד שצומח וגדל כשהאקולוגיה שלו זה אינה העולם, אלא
החיים הפנימיים של האדם שבתוכו הוא נולד( או ליחס שבין אוהב
שמאוהב באהובה שהנצה בתוכו. זו גם תחושה עזה של רוחניות
המפעפעת מבפנים וממיסה את הגשמיות כמי גשם המחלחלים
בעדינות וממיסים ברכות את קירות הסיד שמסביב.
כלומר מנקודת מבט זו, אין זה האדם שהקיץ, אלא משהו בתוכו.
משהו שנתון לחסדיו של זה שהוא הקיץ בתוכו, וזה בתורו נתון
לחסדים של קצב החיים הבוטה שסביבו.
שינוי תודעתי 111
במצב זה של יקיצה רכה והאזנה לדיאלוג עם פנימיותו הרכה —
האדם שואף שמצב זה יימשך עוד ועוד, וכל עוד הוא נמשך — האדם
נתון במצב של מדיטציה עמוקה, מאזין למחשבות שחולפות במוחו
כעננים בשמיים הלובשים צורה, ממשיכים זמן מה ואז נמוגים
ולובשים צורה אחרת. במשך זמן זה האדם חווה הבנות ותובנות
עמוקות ומרחיקות לכת, כמו רואה את החיים מנקודת מבט רחוקה
וגבוהה. והדברים נעשים ברורים מאוד.
מבחוץ הוא נראה ישנוני, רדום לגמרי, איטי והזוי, אך מבפנים
הוא ערני להדהים. הוא זקוק לשקט ולחזות החיצונית המחוקה כדי
לאפשר לפנימיותו להגיב ולהיות. לשם כך המתווך של רגשותיו גם
הוא צריך להיות שקט לחלוטין; שקט, שקוף וצלול כמו אגם. והיה
וייתן לרגש חזק או קיצוני אך במעט )כמו כעס, עלבון וכו'( להקציף
ולרגש את חלקת פני האגם השקטה — מייד משטח האגם ‘יישבר’
והזרימה הרכה מן המעיין שבתחתית עמוד השדרה ועד השמיים
שבמוחו — תיפסק באחת.
ההבדל בינו ובין אדם שמתרגל מדיטציה הוא בכך שאצלו ה’BE ‘
מוביל ל’DO ,’כלומר התרדמת שלו, ההוויה שלו מובילות לעשייה,
בעוד בתרגול מדיטציה השלווה ומצב התודעה הגבוה מושגים
באמצעות עשייה. אצלו — אין זה תוצר של טכניקה אלא חלק ממצב
ההוויה שבו הוא שרוי.
במצב זה של קשב פנימה — האדם רגוע ורפוי לגמרי, הנשימה
שקטה, קצובה ועמוקה. הוא יכול לשבת באותה תנוחה במשך
שעות, חושש להזיז רגל שמא המצב המדיטטיבי המופלא הזה
יישבר לפתע. הכול כה שביר.
האדם מנותק מן העולם, מטלפונים, מעבודה, מהכביש והמכוניות —
כל כולו ממוקד בזרימה הזו מבפנים. וזהו מצב פיזי לגמרי, כפי שהוא
גם מצב נפשי ורוחני; יש כאן תחושות פיזיות ברורות של מתיקות,
רוגע, שלווה — האדם חש כמו חזר סוף סוף הביתה. אך זהו בית
מזכוכית דקה, דקה ומאוד שבירה, אך בכל זאת — בית.
112 גבריאל רעם
והוא אינו צריך להרפות גופו כדי לחוש זאת, זו התחושה של
הפעפוע הפנימי שגורמת להרפיה ולרוגע.
כל דבר הכי קטן יוכל לגרום לכאוס ולטרוף את הפסטורלה
הפנימית; העיניים יכולות לנוח לרגע על פרצוף מעוות, או הרדיו
משמיע מוזיקה קולנית, עצבנית וקשה, הכיסא זז ומשמיע קול
חריקה — כל אלה יכולים לקרוע את קצות עצביו החשופים, כמו
מקצפה חשמלית שפוגעת בקורי עכביש. וכך הוא נתון לחסדם של
גירויים חיצוניים, כשכל גירוי שהוא מעט פחות עדין יכול להיתפס
במסך הרגישות הקיצוני שלו כקטסטרופה. הוא רגיש במיוחד
לאורות חזקים ולסנוור, להבטה על אור חזק, אז הוא חש כאילו הוא
ממש נפצע בפנים. זה יכול להיות האור החזק מן המנורה או אור
השמש, אשר יכולים לפצוע את הנסיכה העדינה. זה יכול להיות
טראומטי ממש. כשמשהו מצליח לחדור פנימה, ממש ברגע שקורי
העכביש מתחילים להיקרע, האדם נסגר בבת אחת ומתנתק מן
הנסיכה הפנימית.
במצב זה המבט שלו מופנה לנקודה אחת רחוקה, המבט שואף
להמשך, אל האינסוף. קשה לו בשטח סגור או במבטים קצרי מועד.
הוא שואף להביט על משהו שאינו נגמר, כמו שמיים; המבט שלוח
לאזור אחד, סופג וסופג ריקנות. האדם גם יכול להתבונן בחפץ אחד
שעות ולגלות בו, באיטיות ובשקט, פרטים על פרטים, כאילו ראה
חפץ זה בפעם הראשונה, אך הפעם כמו ראה זאת באמת. הפעם
הוא רואה לא רק את התווית, כלומר רואה שזה החפץ ומרגיש
שהוא כבר מכיר אותו, אלא צולל לתוכו ולא הולך בו לאיבוד, אלא
מגלה בו דברים על דברים. הוא אינו נעצר בחיצוניות הבולמת,
אלא הפעם הוא נושם מזה עמוק פנימה, נוסע לכל חלקיק במושא
ההתבוננות שלו. כמו משהו בתוכו מגלה עניין עמוק דווקא בחיים
הקטנים; בכל מה שעמוק וקטן וזעיר לשם שינוי, ולא במה שהוא
גדול ושטחי, מרובה ומתחלף. הוא יכול במשך שעות לבהות בעלה
של צמח ולגלות בו עוד ועוד נימים, גבשושיות וכו’, וכל גבשושית
שינוי תודעתי 113
היא עולם קסום. כך דרך עדשת ההתבוננות של הנפש, שעכשיו דבר
אינו מפריע לה ליצור קשר ישיר עם מה שהאדם מתבונן בו.
אדם, עם ההתעוררות הפנימית הזו — חושש מבני אדם,
ממכשירים חשמליים. המקום שהוא הכי אוהב להיות בו כשהוא
במצב של קשב פנימי וקשר עם הנסיכה שבפנימיותו הוא כמובן
בטבע; פרחים, ציפורים, דשא, מים זורמים — כל אלה ממלאים אותו
בתחושה של אושר ושייכות.
הזמן כמו קיבל איכות אחרת לגמרי; הוא יכול לקרוא פסקה
אחת או שתיים מספר ולנסוע למשך זמן רב. הפסקה הופכת לכלי
רכב חללי שלוקח אותו למסע בתוכו. ושם מתגלה עולם עשיר של
תובנות ותחושות, כשכל גירוי הכי קטן מפתח גל של התרחשויות.
הזמן החיצוני קפא והזמן הפנימי התחיל לנבוע )שהרי הזמן
החיצוני מתקתק, בעוד הזמן הפנימי — נובע(.
האדם יכול להיות שעות במצב זה, עד שמשהו מפריע את
השלווה. הפנימיות שלו הפכה לתיאטרון שמתרחשים בו דברים
רבים כל כך.
מבחינה פיזית הבטן והאגן הם אזורים שמהם מתפשטת הנביעה;
מהבטן כמו בגלים לפאתי הגוף, ומן האגן מעלה כלפי הראש.
ושוב, מבחוץ הוא נראה ישן לגמרי, אך ער לחלוטין בפנים, עד
לאזור הזעיר ביותר, מודע לכל ניע וזיע בתוכו. רק שהכול שקט,
זירה שקטה שבה הכול יכול להתרחש.
הזמן שבו אפשר לחוש את כל אלה בצורה האקוטית ביותר הוא
כאמור בבוקר, מייד לאחר היקיצה. וכך מדי בוקר מנסים לשמר
את הקסם של הנסיכה שבפנים. בלילה היינו בקשר עימה, וכשאנו
במצב תודעה ערני אפשר עדיין לחוש אותה ולהיות בקשר עימה,
עד שהאותות הבוטים של היום האגרסיבי שולחים אותה לבידוד
מנותק. אדם במצב תודעה ישנה מתעורר בבת אחת, עובר באחת
משינה חסרת הכרה לערות בעלת הכרה חושפנית ומוחצת. אין
114 גבריאל רעם
דמדומים. האדם בעל התודעה הערה רוצה אותם, כי דרכם הוא
חש את הנסיכה שבתוכו. שהרי בלילה היא אומנם ערה אך הוא אינו
בהכרה, ורק בעת הדמדומים כשגלי הביתא של מוחו עוד לא צרבו
את תודעתו והכניסו אור יום מסנוור, אז הוא עדיין חש בה ורוצה
להאריך את המשך הקשר עימה כי ייסורי הניתוק הם קשים.
אך כל עוד אנו חשים את הקושי העצום הזה, את הכאב, את
המשיכה המופלאה זאת מבפנים, של זרועות הישות הנשלחות
ובוכות על כל סנטימטר של התרחקות; כל עוד חשים את המגושמות,
הבלבול והאובדן הבאים עם ההתרחקות מן הישות — עדיין טוב, אנו
עדיין בקשר עימה.
הכאב בכל בוקר מזכיר לנו שבלילה אנחנו לפחות מתאחדים
עימה. הנורא מכול מתרחש כשהקימה בבוקר קלה ומיידית, כשאנו
מתעוררים מייד, זריזים וערניים. אז נדע שלא נפרדנו מן האהובה
שבפנים כי לא היה בינינו קשר, וזה הנורא מכול.
השקיעה בשינה מלווה בהתנגדות מסוימת מאחר שאין אנו
חשים את הישות הטמונה בקרקעית האין של ההירדמות. אנו חשים
שהולכים אנו להתנתק מן העולם המרתק של הערות ולשקוע
בחידלון וריקנות, וזה מפחיד. אך מעבר למסך האטום של השקיעה
בריקנות של השינה ממתינה לנו הנסיכה המופלאה של ישותנו,
שם, מאחורי פרגוד האין. השינה והחלומות הם הסחת דעת, כי
מאחורי מסך השינה אנו מתעוררים אל מציאות הישות הפנימית.
כך שכאשר אנו נרדמים למציאות החיצונית אנו מתעוררים למעשה
אל המציאות הפנימית, וכאשר אנו מקיצים משנת הלילה, לרוב אנו
שוקעים בשינה של המציאות הפנימית.
החוכמה היא להתעורר בבוקר ולשמר את נסיכת הלילה בתוככי
הפעילות של היום-יום ההומה, לטמון אותה בשקט בשקט מתחת
לחולצה )כמו ‘ליסה העצובה’ של קט סטיבנס( ולשמור עליה כמו על
אוצר יקר, לשמור על הקשר עימה דרך מחילת השקט שבינינו לבינה.
שינוי תודעתי 115
”ליסה העצובה”:
”היא מטה ראשה ובוכה על חולצתי.
היא ודאי פגועה מאוד.
הגידי לי מה עושה אותך כה עצובה, לי?
פתחי דלתך, אל תתחבאי בחשכה.
בחשכה את אבודה, את יכולה לבטוח בי.
כי את יודעת שכך צריך להיות.
ליסה, ליסה, ליסה העצובה ליסה.
עיניה כחלונות, עליהן זורם הגשם
ובתוכן הכאב מעמיק והולך.
למרות שאהבתי רוצה לשחרר אותה.
היא צועדת מקיר לקיר.
אבודה בעולמה, היא אינה יכולה לשמוע אותי.
למרות שאני יודע שהייתה רוצה להיות קרובה אליי.
ליסה ליסה, ליסה העצובה ליסה”.
קט סטיבנס, מתוך האלבום: “תה לאיש התה”
)תרגום: ג”ר(

חלק ג’
המורה הרוחני
118 גבריאל רעם
119
המורה הרוחני כנביא זעם ושומר סף
חלק א’
פה ושם מוצאים אנשים שיש להם מורה רוחני. יותר ויותר אנשים
עוסקים בייעוץ רוחני. נושא זה דורש מבט בוחן נוסף, ולא סתם
מבט, אלא מבט מיוחד, מבט קוואנטי. מבט שמנסה לחדור מבעד
להילה המקודשת ולעמוד מעט על טיבו. בדרך כלל המורה הרוחני
מביט אלינו, הבה ונביט אנו אל המוסד הזה ונראה אילו סוגים
קיימים, מיהו המורה הרוחני כאדם ומה צריך המורה הרוחני כדי
להיות כזה. האם קיימים הבדלים בין המורים הרוחניים השונים?
אם לא כולם מקשה אחת, האם אפשר לבדל אותם לאסכולות או
רמות? נראה לי שאלה שאלות לגיטימיות בכל מה שקשור לתופעה
מתרחבת בימינו. מדובר ברשימה נכבדה של שמות, ישנם רבים
ומתרבים. הנה כמה מן הידועים ביותר שבהם:
ימימה אביטל, אושו, פטר דמיינוביץ’ אוספנסקי, אומרם מיכאל
איבנהוב, הלנה בלבצקי, גיאורג איבאנוביץ’ גורדייף, פטר דנוב,
אקהרט טולה, טיוהאר, אנדרו כהן, מוג’י, מהרישי מהש יוגי, טנזין
פאלמו, דיפאק צ’ופרה, סדגורו ג’גי ואסודב, פרמהנסה יוגאננדה,
ביירון קייטי, קרישנמורטי, ראמנה מהארשי, רודולף שטיינר,
סוואמי שיבננדה, שלמה קאלו, שרי שרי ראווי שנקר, ועוד.
לפני שנבחן אותם הבה נבדוק למה מצפים בכלל המחפשים. ובכן,
כששוחר הרוחניות פוגש מישהו שמציג עצמו כמורה רוחני — הוא
בדרך כלל מצפה לנבואות נחמה, לעידוד. להבטחה שאם יתרגל
120 גבריאל רעם
את מה שצריך וילך בדרך שהטווה המאסטר — מן הסתם יגיע
להארה )זה קשה מאוד, אך לא בלתי אפשרי(. התחושה היא של
בריחה מן השחור של התרבות האנושית; לחץ, מתח, אגרסיביות,
תחרותיות, חוסר משמעות וכו’, ואילו כאן בספירות העליונות של
מורה הרוחניות הכול שקט, צלול ומלא הוד וחיוביות. הוא אינו
מצפה לפגוש מורה רוחני תובעני, שמזכיר יותר מדריך בקורס טיס.
סוג מורה רוחי שכזה הוא נדיר, הוא היה רווח פעם והיום כמעט
לא פוגשים בו. בניגוד לקורס הטיס היוקרתי — למסלול הרוחני כל
אחד מתקבל כיום, ולא זו בלבד אלא שיש שיווק ומגייסים שוחרי
רוח חדשים. אך המורה הרוחני מסוג מדריך הטיס בא לשוחרי
הרוח מתוך כוונה להעיר אותם, לגרום להם לחשוב, לבדוק מתחת
לעטיפה, להראות להם היכן הם משטים בעצמם, שאולי הרוחניות
שלהם היא אך עטיפה מסביב לחיי המציאות השכיחה. וכך אפשר
לחלק את המורים הרוחניים לשניים — נביאי נחמה ונביאי זעם.
נביא הזעם מתפקד כמדריך בקורס טיס, בעוד נביא הנחמה מתפקד
כעובד סוציאלי. נביא הנחמה מקבל את הבאים למחנה נופש, שומר
הסף — מחנה אימונים.
ועתה לעניין ההבדלים המהותיים בין שתי הגישות. גישת מדריך
הטיס היא אמביוולנטית, הוא דווקא אינו מציע להיפרד בזעם מכל
מה שהכרנו עד כה. לגישתו, חיי הבורגנות החומרנית אינם משהו
טמא שצריך לברוח ממנו למשהו אחר )כמו שמטיפות חלק מן
התנועות של העידן החדש או הדתות הגדולות(, אלא בתוכה טמון
הגלעין החבוי של המציאות האמיתית. לפי מדריך הטיסה, אין צורך
לזרוק לעזאזל את התרבות שבתוכה גדלנו כי היא נושאת עימה
ועמוק בתוכה את הקודים שבעזרתם נוכל להיכנס פנימה וללמוד
על אודות המציאות האמיתית הרוחנית, השבויה בתוך המציאות
החלופית, הסוציאלית, שהתרגלנו להתייחס אליה כאל המציאות
האמיתית. וכך, מדריך הטיס מלמד כי אין לחפש מציאות רוחנית
שינוי תודעתי 121
במקום המציאות החומרית, אלא דווקא הנמוך והחומרי הוא מורה
הדרך אל המציאות של הנפש השבויה. כי אל למחפש בדרך הרוח
ליצור מציאות רוחנית חלופית מעבר ומעל המציאות של היום-יום,
אלא עליו לאמץ את המציאות של היום-יום לליבו ולחפש דרכה
את מה שאמיתי. כאן המקום לציין כי מדריך הטיס הוא קודם כול
אדם ורק אחר כך מורה רוחני. כלומר בסדר העדיפויות שלו קיימת
האותנטיות לפני הצורך להעביר את הבשורה. הוא לעולם אינו
שוכח את עצמו, כעצמו וכעצמו בלבד. כל היתר )כולל לימוד( הוא
אופציה.
הוא קודם כול בן אנוש ולכן אין בו דומיננטיות כלפיהם. אין להם
בעיה אם הוא דומיננטי כלפיהם, הם רגילים לזה וזה מסיר אחריות
אישית מעל כתפיהם. ואם יש צורך הוא מלא אמפתיה וחמלה, אך
למעשה הוא כמו יאנוס הרומי,
יש לו שני פנים: פרצוף אחד אנושי ומלא חמלה, אך השני יכול
להיות נוזף ומציב גבולות. השילוב של מורה דרך רוחני מצד אחד
ושל מטיף ומוכיח מצד אחר — קשה למחפש, כי הוא רגיל לחשוב על
עצמו כמי שראוי לברכה על שהגיע למקום שבו מלמדים רוחניות.
ובמקום לקבל ברכה על כך שהוא הגיע הביתה הוא מקבל מורה
)מדריך טיסה( שמטיל אותו חזרה לתוהו, מורה שבמקום תשובות
מציג לו שאלות, שבמקום להדק את הקרקע המוצקה מתחת
לרגליים הוא דווקא משמיט אותה ביתר עוז. המחפש האומלל
בא למצוא יבשה, ולחרדתו הוא חש שמטילים אותו בחזרה למים
הסוערים. וכבר אין לו כוח להמשיך ולהתמודד עם חוסר ודאות,
הוא רוצה מישהו שייתן לו ודאות ולא יקמט את המפה היחידה
שעוד יש לו ויזרוק אותה לאש. המחפשים רגילים למורים רוחניים
שיש בהם יותר משמץ של מיסיונריות או קצת שיווק. הם מראים
למחפש שהנה הגיעו למקום שאותו הם חיפשו, שכאן ישנן תשובות
של אמת, וכאן הגיע החיפוש לסופו, וכאן מתחילים ליישם את
122 גבריאל רעם
הדרך הנכונה לחיות חיים רוחניים. כאן זה גן עדן למחפש. והנה
הם פוגשים בזן אחר לגמרי של מורה רוחני. המורה הרוחני מזן
מדריך הטיסה, המנסה קודם כול לשכנע אותם לוותר, לחזור
לשגרה, לבדוק אם החיפוש בוער בהם מספיק חזק, כי אם לא —
לא יעמוד להם כוחם, וכדאי פשוט לנסות וליהנות מן החיים
)לנסות…( או לפחות להעביר אותם איכשהו. חוץ מזה, הוא אומר
שלא רק שהוא אינו יכול לתת להם ודאות לגבי כל דבר שהוא, אלא
תפקידו לזרוע ספק, ובמקום תשובות לשאלות הוא מנסה להראות
שהבעיה היא שהם פשוט לא שאלו מספיק שאלות או לא שאלו את
השאלות הנכונות. אין ספק כי המפגש איתו מבלבל, מטריד ועושה
דמורליזציה. מבחינה זו הוא מפקד קורס טיס יוקרתי, אין הוא בא
לשכנע את המרואיין להצטרף לקורס הנחשב, אלא לברור ולבדוק
אם הוא ראוי להצטרף לקבוצה הייחודית הזו. כך שלמעשה המורה
הרוחני הזה הוא מעין שומר סף שבא מן הרוחניות כלפי המחפשים
ולא ‘מוכר’ למחפשים ‘סחורה’ שיש לו עניין לשווק אותה. להפך,
התחושה שהוא נותן היא שההפסד במפגש זה ביניהם אינו שלו אלא
של המחפש. תפקידו לעשות את הכניסה קשה ולא קלה, תפקידו
לדאוג לבקרה על איכותם של המחפשים הצועדים על שביל
המודעות הגבוהה. אחת הדוגמאות המובהקות לסוג כזה של שומר
סף הוא מורה הזן; הוא אניגמטי, מציב קשיים ומחזיר את המחפש
שוב ושוב אל נקודת ההתחלה. מפגש זה בא לידי ביטוי נפלא בספרו
של אויגן הרינגל: “זן באומנות הקשת” )הוצאת דביר, 2003 ,)שם
המחבר מנסה שוב ושוב להתאמן באומנות המכוונות למטרה )החץ
והקשת הם כמובן רק אנלוגיה ומטאפורה לכוונה ולמטרה רוחניות(,
ואילו המורה כל הזמן מראה לו שהוא בא בגישה לא נכונה; הוא בא
עם מאמץ ורצון, בעוד עליו בכלל לוותר על שניהם ולתת למשהו
בתוכו שהוא לא הוא, אך הוא יותר הוא ממה שהוא חושב, לצאת
מתוכו ולהוציא אל הפועל את הקליעה למטרה, בלי שהוא עצמו
מתערב ומפריע. תובנה זו היא כל כך קשה להרינגל, שכל ימיו
שינוי תודעתי 123
הבין שעליו להשתדל, וככל שישתדל ויתאמץ — כך יתקרב יותר,
והנה הוא צריך לחשוב הפוך; הוא צריך להפסיק להתאמץ ולתת
למשהו מתוכו לקחת שליטה, ולסמוך על כך שאותו משהו יודע
טוב יותר ממנו איך לקלוע. כך גם ביחסים בין המורה הרוחני-שומר
הסף ובין המחפש; המחפש צריך לוותר על דרך החשיבה הקודמת
שלו ולתת לסוג חשיבה אחר לבצבץ. סוג חשיבה שבו לא האדם
חושב את המחשבות, אלא המחשבות חושבות את האדם, וזה בלתי
אפשרי לאדם האמון על החשיבה הקונבנציונלית )מדבר על כך גם
מורה רוחני לא קונבנציונלי אחר: קרישנמורטי(. מנקודת המבט של
המחפש זה נראה כתעלול של מורה מתוחכם אשר מנסה לבדוק את
המחפש ועוד רגע יודה שזה היה טריק. קל לחשוב כי המורה הרוחני
הזה רק משחק עם השואפים להיות תלמידים שלו, אך בדיוק ההפך
הוא הנכון, הוא אינו מציב בפניהם קשיים כי הוא נהנה מזה או שזו
טכניקה לימודית או שיש לו אופציה להיות יותר נגיש ולבוא לקראת
המחפש.
הרוחניות שמייצג המורה הרוחני-שומר הסף היא אחרת, זו
אינה רוחניות שנמצאת בחוץ ולמעלה, זו רוחניות שנמצאת למטה
ובחוץ. הלמטה ובחוץ זה למצוא את מה שגבוה ממנו בתוך מה
שנמוך; ביום-יומי, בדרך שבה הוא מדבר עם אנשים: איך הוא שוטף
כלים וכו’.
מסופר על חסיד לאחר שבילה את השבת בחצר הרבי.
כששאלו אותו מה למד מן הרבי, ענה: “איך הוא רוכס את שרוכי
נעליו”. לא איך הוא מתנהג בציבור, בבית כנסת או בזמן מדיטציה
עם חברים.
אף אחד אינו אסיר תודה לשומר הסף על האמת שלו. אך צריך
להבין שעבודתו של שומר הסף על התלמיד אינה ביחס לרוחניות
שאליה הם שואפים, אלא ביחס לנורמות החברתיות שהם הפנימו,
נורמות שהם מבלבלים ביניהן ובין רוחניות אמיתית. והנורמות
המופנמות הללו הן כמו רצפת אורווה מלוכלכת ששומר הסף אמור
124 גבריאל רעם
לגרום למחפש לנקות. הדבר שאינו יכול להסביר ושלמחפשים קשה
להבין הוא שהעובדה שאדם הפך למחפש אינה אומרת שההתניות
החברתיות אינן עובדות עליו. הן עובדות עליו ומשפיעות על
החשיבה שלו. וככל שההתניות הללו מוטמעות יותר על ידי המחפש,
כך יגדל המרחק ביניהם )פליטי החברה( ובין הקריטריונים שמייצג
שומר הסף. כך שבסופו של דבר לא הרבה מחפשים ישרדו אצלו.
עד כאן עליו מנקודת המבט של המחפש. אך מה בנוגע לשומר הסף
עצמו? הרי גם הוא בן אנוש עם רגשות וצרכים. איך הוא מרגיש
בסיטואציה הזו? ובכן, נראה כי מצד אחד הוא אולי מרגיש מצוין
לגבי מה שבינו ובין מה שחי בו, אך המפגש בין אותו מיקרוקוסמוס
)עולמו הפנימי של שומר הסף( למקרוקוסמוס )מחפשים רוחניים(
קשה לו מן הסתם. יש בקשר הזה בינו לבין המחפשים קושי ופער
גדול יותר מאשר זה הקיים בין סתם אאוטסיידר והממסד. הוא
)שומר הסף( בוער באש פנימית, ואש זו מכלה אותו מבפנים, כי
אש זקוקה לחומר בעירה, לחומרי גלם, וחומרי הגלם אמורים
לבוא מצד המחפשים בצורת שאלות בוערות ומהותיות שיקפיצו
את המורה הרוחני לרמות הגבוהות יותר של תודעתו. ובהיעדר
חומרי הגלם שאמורים להביא עימם המחפשים — לא נותר לו אלא
לספק חומרי בעירה מתוך נשמתו ורגשותיו. כל אלה מעצימים
את הטרגדיה האישית שלו, שהיא בדידותו הגדולה. והוא בודד
כי הוא סוג של נביא, ונביאים הם בודדים ולא פופולריים )כדרכם
של נביאים(. נביאים אינם רוצים )ולא יכולים לרצות( פופולריות
או כוח, רק לבטא את האמת הבוערת כאש בעצמותיהם. נביאים
)כלפי הממסד ושומרי סף כלפי המחפשים האינדיבידואליים(
תמיד חיו בשוליים, מחוץ למסגרת ממוסדת, בערו באש של בשורה
חתרנית לא פופולרית. הם )כבעלי רמת תודעה ערה ורחבה יותר(
תמיד ייצגו סוג של רוחניות או תודעה אחרת; בדרך כלל חתרנית,
רדיקלית, אינדיבידואלית וצומחת מפנים.
שינוי תודעתי 125
חלק ב’
למורה מזן שומר הסף )מדריך הטיס( יכולת לחיות עם ניגודים,
להכיל ניגודים, יכולת לקבל בעצמו את החלש והחזק, את הלא
מסוגל ואת המסוגל.
בניגוד למה שניתן לחשוב, הוא אינו נוזף בהם על מה שהם
נושאים עימם מעברם שעדיין לא מתאים לדרך חיים רוחנית. הוא
אינו דורש מהם לצאת למלחמת חורמה נגד מה שדפוק בהם, אלא
דווקא לגשת לאותם אזורים מאכזבים בהם דרך התיידדות עימם.
דרך כריתת ברית עם המפלצות הפנימיות, עם הדמונים שבפנים,
עם החולשה, עם הפחד, עם החרדה. שלמה גיורא שוהם וז’אן
ז’אנה קוראים לזה: גאולה דרך הביבים. גאולה דרך מה שנמוך,
מה שמוקצה, מה שמתביישים בו, ורק אחרי הפיוס עם מה שדחוי
ודפוק בנו אפשר להתאחד עם ה’קוטב הטוב’. מה שנקרא: קבלה
עצמית.
מורה הזעם מפנה את המחפש בחזרה אל מה שדפוק בו כדי
שיקבל אותו כחלק לגיטימי של עצמו. ומשם ורק משם לבוא אל
מה שמוצלח בו. רק דרך מה שחלש ולא מסוגל. כי אם המחפש
אינו מסוגל לקבל את מה שלא מסוגל בו, לא רק כחלק לגיטימי
שלו, אלא כחלק היותר אמיתי שלו ורק אחר כך להגיע אל החלקים
המוצלחים — אין מה לדבר על דרך רוחנית כלשהי. כך גישתו של
מדריך הטיס; אף על פי שהוא נביא זעם, דרכו היא הדרך הרכה,
ִ דרך היין ולא דרך היאנג.
במיתולוגיות קדומות, אלוהים והשטן היו ישות אחת וההפרדה
ביניהם הייתה תולדה מאוחרת יותר, וזה קרה כי בני האדם עצמם כבר
איבדו את היכולת לקבל את עצמם, על הטוב והרע שבהם. זה כמו
תהליך היצירה של הפצצה האטומית: כל עוד האטום מאוחד הכול
בסדר, אך ברגע שמפצלים את האטום ומפרידים בין הקטבים — נוצר
פיצוץ. כך גם באדם, ברגע שחלק אחד של האדם משתלח באחר,
126 גבריאל רעם
ברגע שיש הפרדה ודיסקרימינציה פנימית בין מקובל לבין לא
מקובל — פורצת מלחמה פנימית.
אנו אף פעם לא עושים אינטגרציה של הרע עם מה שחיובי בנו.
מורה הזעם גורס כי רק אם קודם כול מקבלים את השלילי, אפשר
להתאחד עם החיובי )ואיחוד זה יוליד את התינוק הרוחני(.
שומר הסף קודם כול מראה למישהו מסוים את ‘השחור’ שלו,
דהיינו מוציא את ‘השחור’ מגלות ההדחקה שבתת התודעה ומפגיש
אותה עם הלבן, שעד כה מלך באורח לגיטימי כאילו השחור )תאוות
אסורות, מחשבות אגו, כפירה במה שנחשב נכס צאן ברזל וכו'( אינו
קיים בכלל.
הוא עושה זאת )מפגיש את הלגיטימי והרחוץ עם הדחוי
והמוקצה( לא כדי לגרום לביטול תחושת הערך העצמי של האיש
)או האישה( אלא להפך: להתיך את תחושת ה’אני לא בסדר’ עם
האח הגולה, כדי שיחד ייצרו את הישות האוטונומית והאותנטית
של ה’עצמי’ — עצמי מגובש ואחיד, שאינו ניתן להשמדה ופירוד
כי הוא מורכב עתה, כמו כל דבר אורגני, משתי וערב של ניגודים,
מחוסן מפני מחלת האנטיתזה.
ועכשיו, לאחר שהשחור והלבן מאוחדים באדם אחד, הם
מופיעים כאפור… כמו שומר הסף עצמו )שזה מכבר איחד את
ניגודיו( המופיע כל כך אפור, שגרתי, לא מעניין ומינורי, עד שכה
קל לפסוח עליו ולחשוב שהאיש חסר ייחוד, פשוט נטול כריזמה.
אבל אנשים אינם רוצים להיות אפורים, ואינם רוצים שום עסק
עם מישהו אפור, הם רוצים עניין, בידור, אקשן, צבעים, צבע לבן,
לבן זוהר. הם רוצים מורה רוחני צבעוני, מדהים, מלא אפקטים.
אנשים נמשכים לדתות, למיסטיקה, לגורואים, לכתות — כי שם זה
נראה כל כך מלא בכל הצבעים, כל כך אחרת מן השחור הענקי שהם
חשים בתוכם )מה שגורם להם לחוש כל כך ריקניים ואפורים(, מה
שדוחף אותם כל הזמן לעבר מה שצבעוני, ללבן.
קשה להם מאוד לקבל את העובדה שאולי מה שהם צריכים זה לא
שינוי תודעתי 127
את הלבן של המשיח, חיים לאחר המוות או אושר רוחני, אלא דווקא
את כל השחור שהם מסרבים להכיר בו, שחור הקיים מתחת לסף
האטום של תודעתם הנמה. ורק איחוד של השחור עם הלבן יביא את
המחפש לפגוש — רטרואקטיבית — את קרן האור דרך מפגש עם כל
צבעי הקשת ולא על ידי הכחשה של חלק מן הספקטרום, וזאת כדי
להעצים את החלק של הצבעים הזוהרים והיפים על חשבון הצבעים
הקודרים והכהים.
הקבלה של מה שהם מסרבים לקבל ולהכיר בו בתוך עצמם —
עושה לו רהביליטציה וטיהור.
שומר הסף
שומר הסף ניצב בין שני עולמות, אך מייצג עולם שלישי. הוא ניצב
בין האדם המדורדר ובין האדם כפי שהוא אמור להיות, אך הוא
עצמו שגריר של ממלכת התודעה.
ממלכה זו אינה קשורה כלל למצבו העכשווי של האדם, אלא
היא ממלכה בלתי תלויה הנמצאת מחוץ, מעל ומעבר ליחסיות
המקרית ובת החלוף הזו של בני האדם — בכל מצב נתון.
למעשה )מבחינה אידיאלית(, כל בני האדם היו אמורים להיות
שומרי סף, דהיינו לא להשתייך, לחיות בניכר, בגולה, להיות זרים,
אך תמיד לזכור את המורשת האמיתית והמקורית. לשמש כפילטר
דו כיווני בין עולם התודעה הנמוכה של הרוב ובין עולם התודעה
הגבוהה שממנו באו ושאותו הם אמורים לייצג.
אך מה שקרה לנו הוא ששכחנו מי אנחנו ומהיכן באנו, יצאנו
מן הניטרליות והתחלנו להאמין שאנחנו שייכים למקום הזה. בגדנו
בתפקיד שלנו והפסקנו לשמור על טוהר הסלקטיבי על פני האדמה,
התפתינו למשמני הארץ הזו — והזדהמנו.
אנו, הרפאים והנפילים של פעם, שנפלו אל הרמה שעליה
היו אמורים להשגיח. ומאז, משרת שומר הסף לרוב פנויה, אינה
128 גבריאל רעם
מאוכלסת ואינה פופולרית. כך שהאדם הממלא בזמן כלשהו את
התפקיד כפוי הטובה הזה, חש תסכול עצום, כי מצד אחד הוא
חש את תחושת הייעוד והשליחות שבתפקידו ומרגיש את עוצמתו
האדירה, ומצד אחר אין הוא יכול לצאת החוצה עם האמת שלו
)מה שניסו למשל לעשות הנביאים מתקופת התנ”ך(, ואז הוא נאלץ
לפעול בתוך המסגרת שמתווים לו כדי לא להיחשף! לכן המסווה
ההתנהגותי ההולם ביותר עבורו הוא המסווה האפור והבינוני.
זה הכלוב שלו וזה התסכול שלו, אך עליו לקבל את העובדה הזו
ולהיות שבע רצון מזה, כי זה מאפשר לו לשרוד. זה גם הפרדוקס
ִ הגדול שלו והסכנה שלו; לחרוג מן האפרוריות ולהפגין את שפעת
הצבעים המהממים שבו.
אם יעשה זאת — יחשוף את הסוד, יפר את האיזון ויתרחק מן
הניצוץ האלוהי שבו.
הוא לכוד באפור, בשעה שבעצם בתוכו בוערת כל הזמן אש
רדיואקטיבית.
129
על ביטול עצמי מול מורה רוחני
התופעה הנפוצה של הערצה וביטול עצמי לאחר מכן מול מורה
רוחני או מנהיג דתי גבוה היא שגויה. למעשה, אין להעריץ אף אדם
עד לנקודת הביטול העצמי, כי אדם הוא בן אדם. עבודתו יכולה
להתקבל, אפשר לכבדה ואפילו ללמוד אותה, אבל לא אותו. לא
צריכים להיות הבדלי דרגה או מעמד בין מורה רוחני לתלמיד.
הוא כמו שף שמלמד חניך להיות סו שף, מראה לו את הדרך איך
להיות מיומן ברמות גבוהות, מתקדמות של בישול, עם הבדל אחד
גדול: בשני העולמות החניך מכבד ואסיר תודה, אך בדרך הרוחנית
יש גם מרכיב נוסף שקיים באופן נרחב בסופיות ובמיוחד בשירת
רומי וזו האהבה בין המורה הרוחני )דרוויש( לתלמידו, וגם בינו
)רומי( ובין חברו לדרך הרוחנית, שמס אל תבריזי. אולם, בין
התלמיד למורה שלו צריכה להיות אהבה הדדית, ללא הבדלי דרגה
ומעמד, מאוחדת על ידי המשותף הגדול והמסירות לאמת, לחוכמה
ולעולמות הנסתרים והגבוהים של שניהם.


סוף
130
גבריאל רעם – ספרים
הערה דרך האורוות
גבריאל רעם. הוצאת ניסן, פברואר 2020 .רוחניות, 180 עמ’
מודפסים.
הספר עוסק במסלול המכשולים של ההוויה, לשון אחר — במה
שמפריע לאדם לממש פוטנציאל אישי וקיומי בתוך עצמו. כל אותם
דברים שלא נותנים לאדם לממש עצמו נקראים כאן דמונים.
הספר מתחלק לארבעה חלקים; בחלק הראשון יש הסבר
על ההתנגדויות, המחסומים והבעיות הפסיכולוגיות )דמונים(
שמפריעים לאדם בדרך להתחבר אל ישותו הפנימית ולממש
את עצמו. החלק השני עוסק בדמונים של הרגש, החלק השלישי
בדמונים של היצר והחלק הרביעי בדמונים של החשיבה.
הספר אינו מכביד על הקורא מבחינה עיונית, הוא כתוב בשפה
שיחתית ושוטפת, אך מציג אתגר לחשיבה מקובעת ושבלונית, הן
לגבי התפתחות אישית ותודעתית ומיצוי פוטנציאל אישי, והן לגבי
חיים של האדם בשלום עם עצמו, ובכך מביא גישה שונה, חתרנית
משהו, לגשת עימה לנושאים בוערים וקרובים ללב אלו למעוניינים
בפיתוח החיים הפנימיים ועבודה פנימית.
ההגות בספר זה היא מקורית, כשם שהיא עמוקה ואישית.
הסופר משתמש ביריעה רחבה של מקורות שעימם הוא מתפלמס,
ואסמכתאות שמהן הוא שואב. הספר מלא וגדוש בציטטות ומבואות
עשירים, כמעט מכל זרם כתיבה אפשרי.
שינוי תודעתי 131
על המחבר גבריאל רעם
בעברו מורה לספרות, מרצה ומומחה לתקשורת אל מילולית, למד
משחק, חינוך ומדעי ההתנהגות.
גבריאל רעם עוסק שנים רבות בחקר, השתתפות ולימוד של
קבוצות עבודה פנימית ובלימוד שיטות להרחבה ופיתוח של תחום
התודעה.
פרסם כמה וכמה ספרים בנושאי עבודה פנימית והערת התודעה,
וכן ספרים בנושאי שפת הגוף.
גבריאל מתעניין באאוטסיידרים ומורדים ואנשים בעלי רגישות
גבוהה במיוחד וכותב עליהם. הוא מאמין שבהתייחס למצב של
הרוחניות והתרבות בימינו — דווקא אוכלוסיות אלו יכולות להזרים
לתרבות ידע חדש ודם טרי.
למחבר אתר שבו מבחר מיצירות ההגות שלו:
”אמנות השיחה”, ידיעות ספרים, 2003.
”אאוטסיידרים ומורדים”, ידיעות ספרים, 2006.
”החיים, רשימות מן הגלות”, ניסן.
”בקצרה ולעומק”, ניסן.
”שיחות תודעה”, ניסן.
וחמישה ספרים בתחום מקצועו כיועץ, מרצה ומומחה לתקשורת
אל מילולית.
net.hagut://http/
132 גבריאל רעם
להעיר את התודעה
גבריאל רעם. הוצאת ניסן, פברואר 2020 .רוחניות, 240 עמ’
מודפסים.
מהי ערות? מהי שינה? מי ישן? מי ער? מה זה להיות ער?
האם כל פעילות היא הוכחה של ערות, או אולי אדם יכול להיות
פעיל ואקטיבי ועם זאת ישן?
האם ערות היא חד משמעית וחד ממדית, או שיש כאן רמות
ורבדים, ואדם יכול להיות ער ולישון בה בעת — ברמות שונות של
הווייתו ותודעתו?
האם האדם יכול לישון שינה עמוקה ולחלום שהוא ער? דהיינו,
האם אנו חולמים את ערנותנו או ערים לחלומותינו? כפי שצייד
מהג’ונגל הפוגש בפקיד בנק רואה את הערנות היחסית שלו כסוג
של שינה. ולוחם הקומנדו ואיש הסיירת — את הערנות של החייל
באפסנאות — כתרדמת. אולי כך ניתן לראות את המצב הקיומי שאנו
קוראים לו ערות?
כשאנו הולכים לישון אנו נרדמים לעולם הפיזי. ואולי כשאנו
מתעוררים משנת הלילה חלק בנו ממשיך לישון?
זהו ספר על אודות שינה וערות, כשהתודעה היא נקודת
ההתייחסות. בספר עצמו נושאים שונים; האדם הישן והאדם
הער, השוואה. תקשורת והתנהגות בעולמות השינה. התעוררות
בגישות מיסטיות שונות. שינוי מצב תודעה. גישת ר’ נחמן לשינה
והתעוררות. רעיון התרדמת וההתעוררות בסיפורים. תודעה
קוואנטית. תיאוריית קונדליני והתעוררות התודעה ועוד.
”וייקח דויד את החנית ואת הצפחת המים מראשותי שאול,
וילכו להם; ואין רואה ואין יודע ואין מקיץ, כי כולם ישנים — כי
תרדמת יהוה נפלה עליהם“.
שמואל א’ כ”ו, י”ב.
שינוי תודעתי 133
”ואם תעוררו את האהבה“
גבריאל רעם. הוצאת ניסן, פברואר 2020 .רוחניות, הורות וזוגיות,
180 עמ’ מודפסים.
כמעט כולנו נמצאים במערכת יחסים כלשהי או לאחר קריסה של
מערכת יחסים זוגית, או בין מערכת יחסים שנגמרה לזאת שעדיין
לא החלה. אך הדברים אינם פשוטים, לא בתוך מערכת היחסים
ובוודאי שלא מחוצה לה.
כך או כך, מערכת יחסים אינטימית-זוגית תופסת מקום של
כבוד בתחושת העצמי שלנו. זהו תחום סבוך שיכול להוביל לרמת
סיפוק גבוהה ביותר או למשברים נפשיים קשים. תחום היחסים
האינטימיים, הכולל אהבה ומיניות, הוא תחום שנחקר רבות בשנים
האחרונות ורבות התיאוריות הנוגעות לו. המחבר שאב מידע
ממקורות וממחקרים רבים, בין היתר מספריהם של אריך פרום
“אמנות האהבה”, של ג’ייקוב נידלמן “ספר קטן על אהבה — מדריך
לאהבת נצח”, של מישל פוקו “תולדות המיניות בעידן החדש” ועוד
ועוד. כמו כן, מציג המחבר את הגותו המקורית.
מסע אל הישות הפנימית
גבריאל רעם. הוצאת ניסן, פברואר 2020 .רוחניות, 320 עמ’
מודפסים.
זה כשלושים שנה זו עת הרוחניות. ספר זה עוסק במציאת
האלוהים בתוך האדם. בנפש, בישות הפנימית.
ואכן, בספר זה הכול נוגע לישות ובישות, מגיע לישות ומשתדל
להישאר עימה.
על פניו אולי לא נראה כי זהו ספר מסעות, אך לא זו בלבד שכזה
הוא — אלא שמסע זה הוא מסע אינטימי, כי הוא המסע של חזרה
הביתה. שהרי ישנם שני סוגים של מסעות: המסע הרחק מן הבית,
134 גבריאל רעם
שהוא מסע של בריחה, מסע של פנטזיה, ומסע של חזרה הביתה.
הבית האמיתי הוא בפנים ועל כן המסע פנימה, הביתה, הוא המסע
האינטימי. המכנה המשותף לכל הפרקים שבספר הוא המסע הזה,
המסע הביתה.
ספרי האחרון: “‘החיים, רשימות מהגלות”, עוסק במבט על
החיים מתוך מעין גולה תוך כדי נדודים. הספר הנוכחי עוסק בכיוון
ההפוך, מן הגלות האישית אל חזרה אל הבית האמיתי שממנו כמעט
כל אחד גולה, בית הישות הפנימית. ספר זה הוא מהדורה מורחבת
ומשופרת של המהדורה הראשונה.
מסות ורשימות נוספות באתר המחבר: net.hagut.www
בין נפש לתודעה
גבריאל רעם. הוצאת ניסן, 2020 .הגות ופילוסופיה, 256 עמ’
מודפסים.
יש בנו שני מרכזי כובד בלתי ממומשים: אחד הוא הנפש, והשני
הוא התודעה.
משתמשים אומנם במילה נפש בכל מיני הקשרים, אך ברובה
היא אמורפית במקרה הטוב, וחסרת משמעות במקרה הפחות טוב.
אך היא מה שהיא, שכיית חמדה נדירה המצויה בסוג של שבי,
עמוק בפנים.
התודעה היא הקצה השני. רדומה, צרה, שטוחה, ובה השערים
לקראת המציאות הנסתרת.
עד שלא נשחרר את הנפש משביה ואת התודעה ממצבה הרפוס
והדל — חיינו יהיו נשלטים על ידי מרכזי כובד חיצוניים: דעת קהל
וקונפורמיות, ומרכזי כובד פנימיים: אשמה, תקיעות וספק עצמי.
הנפש היא הנסיכה הכלואה בטירה הבצורה, ממתינה לנסיך
התודעה שיישק לה.
התודעה היא המלך הגולה, הטובל באינטלקט, רציונליזם,
שינוי תודעתי 135
לוגיקה וצורת חשיבה מקובעת. אך היא כל הזמן ממתינה לנפש
שתפיח בה חיים.
החומר בספר הוא אקלקטי ונעזר במקורות רבים, אך ההגות
בספר — מקורית.
בקצרה ולעומק
גבריאל רעם. הוצאת ניסן, פברואר 2015 .עיון, 160 עמ’ מודפסים.
הספר מורכב מנגיעות קטנות וקצרות בנושאים של תודעה,
מודעות והגות. כחוט השני עובר בספר הניסיון להיות מודע לחלקים
שמצויים בשולי תודעתנו, ולא בגלל שהם שוליים, אלא בגלל שהם
נדחקו לשם על ידי חיי היום-יום, ההמולה והלחץ.
אפשר גם לומר שכל מה שעלול להסב לנו מורת רוח רגשית
נדחק הצידה אל השוליים, אלא אם כן אנו עושים מאמץ מודע
להרחיב את תודעתנו ולכלול אותו.
הנושאים עצמם קרובים לכולנו: אושר, נוסטלגיה, מיניות,
הזדקנות, נעורים ואחרים. על לשון הפסוק בתנ”ך: “הידיים ידי עשו
והקול קול יעקב” — הכלים הם כלי מודעות והתכנים הם החיים של
כולנו.
הבחירה בז’אנרים מצומצמים כאמרות, פרגמנטים והגיגים, באה
משני טעמים: האחד — כדי לא ליפול לבור של “תפסת מרובה —
לא תפסת”, ניסיון ללכת עם “סוד הצמצום”, והשני — האמונה כי
התמציתיות של הכתוב תעורר בקורא את הדמיון, היצירתיות ואת
הרצון ליצור דיאלוג עם הכתוב על ידי תרומה של “בשר” מתוך
החוויות של חייו הוא.
הספר כתוב כרשימות של איש רוח המצוי במסע דרך חייו,
ומקבל השראה גדולה ממה שחבוי בממד הסוד של פרדס החיים.
136 גבריאל רעם
החיים, רשימות מהגלות
גבריאל רעם. הוצאת ניסן, אפריל 2014 .עיון, 322 עמ’ מודפסים.
”החיים, רשימות מן הגלות” הוא ספר של געגוע כפי שהוא ספר
של עמידה מנגד.
געגוע לחיים שאולי היו יכולים להיות לנו, ועמידה מנגד למה
שהחיים הפכו להיות. געגוע למה שחשבנו שיהיו חיינו כשנתבגר,
ומרידה בקונפורמיות; במוסכמות חשיבתיות וחברתיות סמויות של
בינוניות ששיאן זה “להסתדר בחיים”. כתב על כך בחריפות פרופ’
שלמה גיורא שוהם: “המערכות השלטוניות רוצות מאיתנו שנוותר
על הידע שלנו ונהפוך דוגמת הנוצרי של ימי הביניים, חסר ידע
וחסר דעה, שאז הופך לטרף קל לכנסייה. המערכות הטורפניות
רוצות גם שנוותר על חוט השדרה שלנו ושנהפוך לרכיכות“. מתוך
“פתח דבר” לספר.
איך אתה נוהג
גבריאל רעם. הוצאת ניסן, 2011 .מדריכים ועצות, 156 עמ’
מודפסים.
בספר זה ממשיך רעם לעסוק בתחום מומחיותו: שפת גוף. אך
הפעם, שפת גוף של נהגים. רוצה לומר: עוסק בהיכרות, הבנה,
וזיהוי של סגנונות נהיגה והתנהגות הנהגים, מתוך מגמה להעצים
מודעות למרכיב האנושי שבנהיגה.
בספר זה מראה לנו רעם כי הכביש מלא בדיבורים, מלא
ב’פטפוט’, כולם מתקשרים עם כולם, אך לרוב איננו שמים לב לזה
)ואם שמים לב, לא תמיד מבינים את האיתות(. הספר מלא וגדוש
בצילומים ופרשנויות של אופני נהיגה ושל תנוחות ישיבה ויציבה
של נהגים.
שינוי תודעתי 137
גבריאל רעם הוא מומחה הפועל זה כעשרים וחמש שנים בתחום
התקשורת הבלתי מילולית. השכלתו הרלוונטית לנושא היא מדעי
ההתנהגות )תאר שני(. הוא מופיע בכלי התקשורת המרכזיים לאחר
או סביב אירועים אקטואליים של אישים מרכזיים המצריכים פרשנות
של שפת הגוף. הוא מנחה סדנאות ליישום שפת הגוף לצרכים
מקצועיים שונים בארגונים ובחברות במשק הישראלי ומרצה בימי
עיון, כנסים ומוסדות אקדמיים על אודות הנושא בהקשרים שונים.
כתב חמישה ספרים על הנושא מכיוונים שונים.
שיחות תודעה
גבריאל רעם. הוצאת ניסן, 2010 .עיון, פסיכולוגיה, 274 עמ’
מודפסים.
ספר זה מציג את הנושא העתיק והמסתורי של עבודה פנימית
דרך הגישה העכשווית של תחום מתפתח: “אימון )קואצ’ינג(
תודעתי“.
מסופר על חסיד לאחר שבילה את השבת בחצר הרבי. כששאלו
אותו מה למד מן הרבי, ענה: “איך הוא רוכס את שרוכי נעליו”.
בספר זה, במקום עיסוק בנושאים שברומו של עולם, הדיון הוא
בדברים הקטנים והאישיים שמטרידים ומעסיקים כל אדם חושב,
תוהה ורגיש ביום-יום: הצלחה אצל המין השני.
התגברות הניכור והכוחנות בחיים, היעדר אנושיות ואמפתיה כלפי
החלש והפגיע. הצורך הנואש של כל אחד מאיתנו באהבה, הבדידות,
שיפוט והאשמה עצמית. משברים וטראומות אישיות, המרדף אחרי
האושר, מציאת משמעות בחיים ועוד ועוד. הגישה לסוגיות אלו בספר
היא לא של פתרונות אלא של מודעות עצמית ואנושיות.
והנה המילים הסוגרות את הספר:
”לחיות בעולם נעדר אנושיות ותודעה זה לחיות בגיהינום.
וגיהינום אינו מה שמצפה לנו לאחר החיים, הוא כאן, ובו שני
138 גבריאל רעם
מרכיבים: קור מקפיא של היעדר חום אנושי וחושך הצלמוות של
היעדר אור המודעות.“
המדיום שדרכו ניתן להעצים מודעות ולהעביר אנושיות הוא
הדיאלוג. ואכן הז’אנר של הספר הוא של שיחות.
אאוטסיידרים ומורדים
גבריאל רעם. ידיעות ספרים, אפריל 2006 .עיון, 493 עמ’ מודפסים.
אאוטסיידרים ומורדים הם בני אדם שאינם רוצים, או אינם
יכולים, להיות שייכים לרוב, לקונצנזוס, לסדר הקיים. בקרב כלל
האנושות הם מיעוט, אך בקרב יוצרים והוגים שהותירו חותם, הם
רוב לא מבוטל. קשה להבין ולנתח את האומנות וההגות האנושית
ללא הבנת הגורם הרדיקלי והאנטי-ממסדי ביצירתם של ההוגים
והיוצרים הגדולים. ריימונד קארבר כתב עליהם: “קורה שאדם
נולד לתוך ארץ זרה ואף על פי שיש לו אב ואם, אחים ואחיות,
שפה ותרבות — הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה. הוא
כואב כל חייו עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ
מולדתו, שמעולם לא היה בה, ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא
4 ריימונד קארבר, שירים. גבריאל רעם סוקר את
אכן קיימת…”
הסיבות המניעות אנשים מסוימים להיות אאוטסיידרים. הוא נוקט
עמדה ברורה באשר לגורלם הקשה של האאוטסיידרים והאופציות
העומדות בפניהם, מנתח ובוחן מונחים מרכזיים מן האקולוגיה של
המרידה והאאוטסיידריות )ניכור, חריגות, קונפורמיות, בורגנות
ניהיליזם ועוד(, ומגיש לקורא את “האנציקלופדיה לאאוטסיידרים
ומורדים” — ההוגים והיוצרים המרכזיים שהציגו אי-נחת מן הסדר
4 ריימונד קארבר, שירים. תרגום לעברית: עוזי וייל. הוצאת מודן,
1997.
שינוי תודעתי 139
הקיים ויצאו ביצירתם נגד הממסד. “הרימו כוסית לכבוד המטורפים,
החריגים, המורדים, עושי הצרות, היתדות העגולות בחורים
המרובעים, האנשים שרוצים דברים אחרים. הם אינם אוהבים כללים
ואין להם שום יראת כבוד כלפי הסטטוס קוו. אפשר לצטט אותם,
לחלוק עליהם, להעלות אותם על נס או לגדף אותם. הדבר היחיד
כמעט שאי אפשר לעשות הוא להתעלם מהם, מפני שהם משנים
דברים. הם דוחפים את הגזע האנושי קדימה. אולי יש כאלה שרואים
בהם מטורפים אבל אנחנו רואים בהם גאונים, מפני שאנשים שהם
מטורפים דיים לחשוב שהם יכולים לשנות את העולם, הם האנשים
שיעשו את זה.” סטיב ג’ובס, מנכ”ל ומייסד חברת אפל.
גברים ונשים מעבר למילים
גבריאל רעם, נילי רעם. ידיעות ספרים, 2001 .עיון, מדריכים ועצות,
328 עמ’ מודפסים.
נשים וגברים — אחת החידות הגדולות ביותר. מה באמת מתרחש
ביניהם מאחורי המסכות המוסכמות ומעבר למילים המקובלות? מה
היא באמת חושבת עליך ומה למעשה הוא מרגיש כלפייך? העקבות
לפתרון החידה מובילים אל הגוף, כי ה”גוף אינו יודע לשקר”.
בספר זה תמצאו את המידע המחקרי המעודכן והמתקדם ביותר
על המשיכה המינית וההתאהבות. הספר יעזור להבין ולדעת: איך
לזהות סימנים של אמירה שקרית אצל בן הזוג? האם גישתך בוטה
מדי ומרתיעה? מה באמת מבדיל בין המיניות הנשית לגברית? מה
הם “איתותי המכירה” המינית של נשים ושל גברים? איך לזהות
דחייה שאינה נאמרת במילים? איך יכולה הבנה בשפת הגוף לסייע
לתקשורת זוגית טובה יותר? המכלול השלם והמעודכן למסרים לא
מילוליים בין נשים לגברים — מן המבט הראשון ועד הקשר הזוגי.
שפת הגוף ביחסי גברים ונשים חושפת רגשות, כוונות, מחשבות,
עמדות ונטיות — במקום שבו המילים אינן מספקות.
140 גבריאל רעם
שינוי תודעתי 141
142 גבריאל רעם

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You May Also Like

The art of finishing

(From the book: The Mysterious Life of Reality) And you can also know how to say goodbye… Gather together everything that will be left behind, everything that is scattered, thrown…
Read more